שלוש המפות המקראיות של ארץ ישראל: קטנה, בינונית וגדולה

מסיני ועד הלבנון – המפה הבינונית

גבולות "ארץ כנען" המוגדרים בבמדבר לד, בהקשר של "פקודת מסע" לעם לקראת כניסתו לארץ, כוללים את הנגב, את רצועת החוף מארץ פלישתים וצפונה עד חוף הלבנון (אזור ביירות של ימינו ואולי אף צפונה משם) וחלקים מבקעת הלבנון ודרום סוריה של ימינו, אך לא את הגולן ואת עבר הירדן המזרחי.^[1] בתוואי זה הגבול הדרומי של הארץ הוא נחל מצרים ו/או קדש (ברנע) והגבול הצפוני הוא "לבוא חמת".

תוואי זה מופיע לראשונה בסיפור המרגלים בבמדבר יג. בספור זה, המרגלים הולכים מקדש, שם חנה העם, ועד לבוא חמת (פסוק כא). אותו התוואי חוזר גם בתיאורי "הארץ הנשארת" (כלומר מה שבני ישראל לא כבשו) ביהושע יג ובשופטים א. התוואי הזה שב ועולה גם במלכים א פרק ט, בדברי הימים ב פרק ח, בעמוס ו וגם בחזון גבולות ארץ ישראל העתידית ביחזקאל מז, שאינו אלא "גרסה מעודכנת" של במדבר לד.

תיאורים חלופיים של אותה המפה

מפת הארץ המתוארת מופיעה בשינויים קלים גם בבראשית:

^{בראשית י:יט} וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע.

אף שהתיאור הזה הרבה פחות מפורט מבמדבר לד:א–ב וגם הולך נגד כיוון השעון ולא בכיוון השעון, תוואי השטח שהוא מתאר מתחיל בחופי הלבנון בצפון, יורד דרום-מערבה עד עזה, ופונה דרום מזרחה עד הקצה הדרומי של ים המלח.^[2]

התוואי הבסיסי הזה חוזר לכאורה גם בתיאורים גיאוגרפיים נוספים במקרא:

^{יהושע י:מא} וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד־עַזָּה... (תיאור אזור הדרום)

^{שופטים ג:ג} חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכׇל־הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת.

בכל אחד מן התיאורים הללו ניכרת התפיסה שעזה או "ארץ פלישתים" מייצגת את הפינה הדרומית או הדרום-מערבית של ארץ כנען/ישראל, תיאור התואם היטב את הגבולות של במדבר לד.

אולם המקרא מספק לנו לפחות עוד שתי "מפות" נוספות של ארץ ישראל.

מדן עד באר שבע – המפה הקטנה

תוואי הגבולות השני של הארץ נזכר לראשונה כאשר משה מביט על הארץ מפסגת הר נבו בדברים לד:א–ג; מדן בצפון ועד הנגב בדרום. התיאור הזה של "מדן עד באר שבע" הוא למעשה שיקוף סכמטי של גבולות ההתיישבות של בני ישראל בפועל, ועל כן לא כולל את האזורים שמצפון לדן, את החרמון ואת רצועת החוף הפלישתית או הפיניקית, אזורים ששבטי ישראל לא התיישבו בהם.

הביטוי "מדן ועד באר-שבע" עצמו מוזכר לראשונה בשופטים כ:א, ושב ונזכר שש פעמים נוספות בספרי שמואל ומלכים ועוד פעמיים בדברי הימים (ובסדר הפוך, "מבאר שבע עד דן" בדברי הימים א כא:ב ובדה"ב ב ל:ה), וגם נרמז בכמה וכמה מקומות נוספים, כגון  בעמוס ח:יד: "וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן, וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר־שָׁבַע".

תיאור "הארץ הנשארת" ביהושע יג:ב–ה נראה למעשה כמעין תמונת תשליל ל"ארץ כנען" של במדבר לד –האזורים החורגים מגבולות "מדן ועד באר שבע", וששבטי ישראל לא התיישבו בהם. בשורה התחתונה, "ארץ ישראל הקטנה" היא השטח ממערב לירדן חיו גרו בני ישראל מתקופת ההתנחלות.

מן הנילוס ועד הפרת – המפה הגדולה

סוגיה סבוכה יותר היא היחס שבין גבולות "ארץ כנען" של במדבר לד ובין הארץ המובטחת לאברהם בברית בין הבתרים:

^{בראשית טו:יח} בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. ^טו:יט אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. ^טו:כ וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. ^טו:כא וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

תיאור זה של הארץ המובטחת כולל את כל השטח מדרום וממערב לנהר פרת, ובתוכו כל סוריה, ארץ כנען ורצועות החוף של הפלישתים ושל הפיניקים, ועד "נהר מצרים" (ולא "נחל מצרים"). התוואי הזה חוזר או נרמז בעוד מספר מקומות במקרא, ובהם התיאור האידילי של מלכות שלמה בספר מלכים א:

^{מלכים א ה:א} וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר [ועד] אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו... ^ה:ד כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב.

הגישור על הפער שבין גבולות ההבטחה וגבולות הכיבוש (במדבר לד)

ההבדלים הברורים בין גבולות "הארץ המובטחת" ובין גבולות "ארץ כנען" יוצרים חידה פרשנית: האם יכול להיות שאלוהים הבטיח לאבות שצאצאיהם יירשו ארץ עצומה כל כך אבל בבוא העת ציווה על משה ויהושע לכבוש רק נתח קטן מן השטח? לחלופין, האם עלינו לומר כי שתי "המפות" האלה משלימות זו את זו, כלומר מדברות על אותו התוואי במונחים שונים?

גישות פרשניות מסורתיות

בקרב מפרשי ימי הביניים הלך רש"י בדרך השנייה ואילו אשתורי הפרחי (1355–1280 בערך, מחבר ספר כפתור ופרח) פירש כדרך הראשונה.

רש"י בעקבות דברי חז"ל בתלמוד זיהה את "הֹר ההר" ו"לבוא חמת" (במדבר לד:ח) הרחק בצפון, וקבע כי "לבוא חמת" היא אנטיוכיה (היום אנטקיה שבדרום תורכיה), וכך קבע את קו הגבול הצפוני במקביל לנהר הפרת. לעומת זאת, אשתורי ואחרים זיהו את אותם מקומות הרבה יותר דרומה, מתוך הבנה כי הגבול הצפוני של כנען בבמדבר לד לא הגיע עד לנהר הפרת. על פי אשתורי (כפתור ופרח פרק יא) הגבול הצפוני הגיע עד ביירות, בערך 350 ק"מ דרומה מאנטיוכיה.^[3]

מחלוקת זו חוזרת על עצמה גם בעניין הגבול הדרומי. רש"י ואחריו רד"ק (יהושע יג:ג) זיהו את "נחל מצרים" עם "נהר מצרים", כלומר הנילוס, ואילו רס"ג ואחריו גם אשתורי (פרק יא) ואברבנאל (בראשית טז:טז) סברו כי אלו הם שני מקורות מים שונים.^[4]

הנחות יסוד מודרניות אל מול הנחות יסוד מסורתיות

החוקר המודרני מתבונן בתיאורים הגיאוגרפיים השונים של הארץ ומנסה להבין מה הייתה המשמעות שלהם בעיני כל אחד מן המחברים. מרבית החוקרים רואים בתורה, ובוודאי בנ"ך, תוצר של התפתחות הדרגתית המשקף כמה נקודות מבט וכמה מחברים, ועל כן התיאורים הסותרים של גבולות הארץ אינם מטרידים אותם, שכן הם נכתבו על-ידי מחברים שונים, בזמנים שונים, ועם מטרות שונות.

לעומת זאת, עבור פרשנים מסורתיים, הרואים בתורה יצירה אחידה שמקורה ישירות באלוהים, המתח הזה מהווה בעיה, וזו עוררה פתרונות שונים. רש"י ראה בשני התוואים הגדולים יותר שיקוף של אותו השטח. נקודת ההנחה שלו היא שאלוהים דיבר בעקביות: הארץ שאותה ציווה על בני ישראל לכבוש היא הארץ שהבטיח לאבותיהם. ביסוד הפירוש של אשתורי, שסבר כי מדובר בשני תוואים שונים, עומדת הנחה אחרת. לפי תפיסה זו הבטחת אלוהים לאבות היא נבואה לעתיד הרחוק ואילו הארץ שאלוהים מצווה על יהושע לכבוש היא רק השלב הראשון בתהליך.