שלוש המפות המקראיות של ארץ ישראל: קטנה, בינונית וגדולה

מסיני ועד הלבנון – המפה הבינונית

גבולות "ארץ כנען" המוגדרים בבמדבר לד כוללים את הנגב, את רצועת החוף מארץ פלישתים וצפונה עד הלבנון (אזור ביירות של ימינו ואולי אף צפונה משם) וחלקים מבקעת הלבנון ומדרום סוריה של ימינו, אך לא את הגולן ואת עבר הירדן.^[1] בתוואי זה הגבול הדרומי של הארץ הוא נחל מצרים ו/או קדש (ברנע) והגבול הצפוני הוא "לבוא חמת".

תוואי זה מופיע לראשונה בתיאור בסיפור המרגלים בבמדבר יג, ההולכים מקדש ועד לבוא חמת (פסוק כא), וחוזר גם בתיאורי חלקי הארץ שלא נכבשו ביהושע יג ובשופטים א. התוואי הזה שב ועולה גם במלכים א פרק ט, בדברי הימים ב פרק ח, בעמוס ו וגם בחזון גבולות ארץ ישראל העתידית ביחזקאל מז, שאינו אלא "גרסה מעודכנת" של במדבר לד.

תיאורים חלופיים של אותה המפה

מפת הארץ המתוארת מופיעה בשינויים קלים גם בבראשית:

^{בראשית י:יט} וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע.

אף שהתיאור הזה הרבה פחות מפורט מבמדבר לד:א–ב וגם הולך נגד כיוון השעון ולא איתו, תוואי השטח שהוא מתאר מתחיל בחופי הלבנון בצפון, יורד דרום מערבה עד עזה, ופונה דרום מזרחה עד הקצה התחתון של ים המלח.^[2]

התוואי הבסיסי הזה חוזר לכאורה גם בתיאורים גיאוגרפיים אחרים במקרא:

^{שופטים ג:ג} חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְכׇל־הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת.

^{יהושע י:מא} וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעַד־עַזָּה... (תיאור אזור הדרום)

^{יהושע יג:ג} מִן־הַשִּׁיחוֹר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרַיִם וְעַד גְּבוּל עֶקְרוֹן צָפוֹנָה לַכְּנַעֲנִי תֵּחָשֵׁב חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים. (תיאור אזור הדרום)

בכל אחד מן התיאורים הללו ניכרת התפיסה שעזה או "ארץ פלישתים" מייצגת את הפינה הדרומית או הדרום המערבית של ארץ ישראל, תיאור התואם היטב את הגבולות של במדבר לד.

אולם המקרא מספק לנו לפחות עוד שתי "מפות" נוספות של ארץ ישראל.

מדן עד באר שבע – המפה הקטנה

תוואי הגבולות השני של הארץ נזכר לראשונה כאשר משה מביט על הארץ מפסגת הר נבו בדברים לד:א–ג: מדן בצפון ועד הנגב בדרום. התיאור הזה של "מדן עד באר שבע" הוא למעשה שיקוף סכמטי של גבולות ההתיישבות של בני ישראל בפועל ועל כן לא כולל את האזורים שמצפון לדן, את החרמון ואת רצועת החוף הפלישתית או הפיניקית, אזורים ששבטי ישראל לא התיישבו בהם.

הביטוי עצמו מוזכר לראשונה בשופטים כ:א, ושב ונזכר שש פעמים נוספות בספרי שמואל ומלכים ועוד פעמיים בדברי הימים (ובסדר הפוך, "מבאר שבע עד דן" בדברי הימים א כא:ב ובדה"ב ב ל:ה), וגם רמוז בכמה וכמה מקומות נוספים. תוואי הגבולות המתואר רמוז גם בעמוס ח:יד.

תיאור "הארץ הנשארת" ביהושע יג:ב–ה נראה למעשה כמעין תמונת תשליל ל"ארץ כנען" של במדבר לד: הנה האזורים שאינם מדן ועד באר שבע וששבטי ישראל לא התיישבו בהם. בשורה התחתונה, "ארץ ישראל הקטנה" היא השטח ממערב לירדן שבו גרו בני ישראל בתקופת ההתנחלות.

מן הנילוס ועד הפרת – המפה הגדולה

סוגיה סבוכה מזו היא היחס שבין גבולות "ארץ כנען" של במדבר לד ובין הארץ המובטחת לאברהם בברית בין הבתרים:

^{בראשית טו:יח} בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. ^טו:יט אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. ^טו:כ וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. ^טו:כא וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

תיאור זה של הארץ המובטחת כולל את כל השטח מדרום וממערב לפרת,^[3] ובתוכו כל סוריה, ארץ כנען ורצועות החוף של הפלישתים ושל הפיניקים כל הדרך עד ל"נהר מצרים" (ולא "נחל מצרים"). התוואי הזה חוזר או נרמז בעוד מקומות במקרא ונראה שכאן נמצא הבסיס לתיאור האידילי של מלכות שלמה בספר מלכים א:

^{מלכים א ה:א} וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת מִן הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת שְׁלֹמֹה כָּל יְמֵי חַיָּיו... ^ה:ד כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב.

הגישור על הפער שבין גבולות ההבטחה וגבולות הכיבוש (במדבר לד)

ההבדלים הברורים בין גבולות "הארץ המובטחת" ובין גבולות "ארץ כנען" יוצרים מבוכה פרשנית: האם יכול להיות שאלוהים הבטיח לאבות שצאצאיהם יירשו ארץ עצומה כל כך אבל בבוא העת ציווה על משה ויהושע לכבוש רק נתח קטן מן השטח? לחלופין האם עלינו לומר כי שתי "המפות" האלה משלימות זו את זה, כלומר מדברות על אותו התוואי במונחים שונים?

גישות פרשניות מסורתיות

בקרב מפרשי ימי הביניים הלך רש"י בדרך השנייה ואילו אשתורי הפרחי (1355–1280 בערך, מחבר ספר כפתור ופרח) פירש כדרך הראשונה.

רש"י בעקבות דברי חז"ל בתלמוד זיהה את "הֹר ההר" ו"לבוא חמת" (במדבר לד:ח) רחוק רחוק בצפון, וקבע כי "לבוא חמת" היא אנטיוכיה, וכך קבע את הקו הגבול במקביל לנהר הפרת. אצל אשתורי (ואחרים) לעומת זאת הזיהויים נמצאים הרבה יותר דרומה, מתוך הבנה כי הגבול הצפוני של כנען בבמדבר לד לא הגיע לנהר הפרת. על פי אשתורי (כפתור ופרח פרק יא) הגבול הצפוני הגיע עד ביירות, בערך 350 ק"מ דרומה מאנטיוכיה.^[4]

מחלוקת זו חוזרת על עצמה גם בעניין הגבול הדרומי. רש"י ולאחריו רד"ק (יהושע יג:ג) זיהו את "נהר מצרים" עם "נחל מצרים", כלומר הנילוס, ואילו רס"ג ולאחריו אשתורי (פרק יא) ואברבנאל (בראשית טז:טז) סברו כי אלו הם שני מקורות מים שונים.^[5]

הנחות יסוד מודרניות אל מול מסורתיות

החוקר המודרני מתבונן בתיאורים הגיאוגרפיים השונים של הארץ ומנסה להבין מה הייתה המשמעות שלו בעיני כל אחד מן המחברים. מרבית החוקרים רואים בתורה, ובוודאי בנ"ך, תוצר של התפתחות הדרגתית המשקף כמה נקודות מבט וכמה מחברים, ועל כן התיאורים הסותרים של גבולות הארץ אינם מטרידים אותם.

לעומת זאת, עבור פרשנים מסורתיים, הרואים בתורה יצירה אחידה שמקורה ישירות באלוהים, המתח הזה מהווה בעיה, וזו עוררה פתרונות שונים. רש"י ראה בשני התוואים הגדולים יותר שיקוף של אותו השטח. נקודת ההנחה שלו היא שאלוהים דיבר בעקביות: הארץ שאותה ציווה על בני ישראל לכבוש היא הארץ שהבטיח לאבותיהם. ביסוד הפירוש של אשתורי, שסבר כי מדובר בשני תוואים שונים, עומדת הנחה אחרת. לפי תפיסה זו הבטחת אלוהים לאבות היא נבואה לעתיד הרחוק ואילו הארץ שאלוהים מצווה על יהושע לכבוש היא רק השלב הראשון בתהליך.