נדב ואביהוא מקטינים את כבוד ה' בחנוכת המשכן

נדב ואביהוא, שני בניו הבכירים של אהרן, מקריבים "אש זרה" בחנוכת המשכן וכתוצאה מכך נאכלים מאש אלוהית (ויקרא י:א–ב). קודם לכן, שני הבנים זכו לעלות ביחד עם אביהם לצד משה אל הר האלוהים (שמות כד:א, ט–יא), ונדב אף יועד להיות הכהן הגדול הבא. פרשנים דנים זה אלפי שנים בשאלה במה חטאו נדב ואביהוא, ומדוע חטאם גרר עונש כה חמור.^[1] בחינת ההקשר הטקסי של הקטרת הקטורת עשויה להציע רמז לפתרון תעלומת חטאם.

הקדשת הכוהנים לעיני העם

הנושאים המרכזיים המלווים את המחצית השנייה של ספר שמות הם בניית המשכן ומינוי הכהונה.^[2] הפרקים מתארים את טקס המילואים, הכולל מספר קורבנות והזאת (התזת) דם על גוף ובגדי הכוהנים (שמות כט: כא), ולאחר מכן תקופת המתנה בת שבעה ימים (פס' לה). במהלך תקופה זו, משה מצווה להקריב כפרות יומיות על המזבח.

אחרי תיאור מפורט של דיני הקורבנות (ויקרא א–ז), ויקרא פרק ח מתאר את ביצוע טקס הקדשת הכהונה שנמשך שבעה ימים. הטקס נפתח בציווי לכנס את העם כולו אל פתח אוהל מועד:

^{ויקרא ח:א} וַיְדַבֵּר יְה־וָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ^ח:ב קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת.^ח:ג וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

לאחר התקהלות העם, משה פותח בטקס המילואים בפניהם:

^ח:ד וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ^ח:הוַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה לַעֲשׂוֹת.

המשך הפרק מספר שמשה מקדש את הכוהנים כמתואר בספר שמות, ומודיע לאהרן ובניו שעליהם להמתין באוהל מועד במשך שבעה ימים.

כת ללא סודות

טקס חנוכת המשכן מאופיין בפומביות מפתיעה. כפי שציין יעקב מילגרום,^[3] גישת הפולחן האופיינית לדתות במזרח הקרוב הקדום היא סודית יותר.^[4] לדוגמה, בתיאור הטקס המסופוטמי של כיסוי תוף המקדש,^[5] כלי שנגינתו סימלה את פעימות לב האלים, נאמר:

טקס זה שאתה מבצע, רק מי שיש לו את ההכשרה המתאימה ייחשף אליו. זר שאין לו קשר לטקס לא ייחשף אליו. אם יעשה זאת, יהיו ימיו הנותרים מעטים. האדם המחזיק בידע רשאי להראות לוח זה לאדם המחזיק בידע. מי שאינו מחזיק בידע לא יראה אותו – שכן הוא נמנה בין הדברים האסורים של אנו, אנליל ואאה, האלים הגדולים.^[6]

על רקע זה, חוקי הכהונה בתורה בולטים בהיותם נגישים לכל אדם. ג'ון לוונסון, מבית הספר לאלוהות של הרווארד (Harvard Divinity School), מציין שמאפיין זה גם מבדיל את המסורת המקראית מהפרקטיקות הנוצריות:

המסורות הדתיות המתועדות בתנ"ך אינן כוללות מוסדות מקבילים למוסד הנזירות של הכנסייה.^[7]

המחברים המקראיים מציגים את טקס חנוכת המשכן המקראי ואת עבודת הקודש בכלל בצורה המבדילה אותו מפרקטיקות הפולחן הסודיות יותר של כוהני המזרח הקרוב הקדום. הבדל זה מודגש באמירה שעם סיום הטקסים, כבוד י־הוה נראה אל כל העם (ויקרא ט:כג).

טקס פומבי ביום השמיני

לאחר הקדשת הכוהנים:

^{ויקרא ט:א} וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

משה מורה לאהרן להביא קורבן חטאת ועולה, ולאחר מכן מצווה אותו להודיע לבני ישראל להביא את קורבנות החטאת, העולות והשלמים שלהם:

^{ויקרא ט:ד} ...כִּי הַיּוֹם יְ־הוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם. ^ט:ה וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְ־הוָה.

ההוראות בשמות כט לא מזכירות את טקס חנוכת הכוהנים ביום השמיני. בטקסט בויקרא משה מבהיר שגם ציווי זה מקורו מאלוהים:

^{ויקרא ט:ו} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְ־הוָה.

משה מצווה את אהרן לבצע טקס כפרה עבור עצמו ובעבור בני ישראל:

^{ויקרא ט:ז} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה.

השפה המשמשת כאן מזכירה את תיאור עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול שבה הוא מכפר על עצמו, על העם ועל המשכן. ואכן, כמו ביום הכיפורים המשכן צריך להיטהר מכל טומאה לפני כניסת הכוהנים. ההבדל הוא שחלק מטקסי יום הכיפורים מיועדים להיעשות בקודש הקודשים, בפרטיות. כפי שציין רמב"ן (רבי משה בן נחמן, 1195 לערך - 1270 לערך) על ויקרא ט:

^{רמב"ן ויקרא ט:ג} ...ונראה כי בעבור היות טעם החטאת של אהרן כטעמו ביום הכפורים, שרף אותו (במקום לאכול אותו)^[8] כאשר ישרוף של יום הכפורים, אף על פי שהיה זה חטאת חיצונה...

זריקת הדם: בפנים בתוך העשן, או בחוץ לעיני הציבור?

רמב"ן רומז למנהג יום הכיפורים, שבו דם החטאת של הכהן הגדול ושל העם נזרק על הכפורת בקודש הקודשים:

^{ויקרא טז:יד} וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. ^טז:טו וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת.

במסגרת הפרקטיקה הזו, מכיוון שהכוהן פועל בחדרו הפרטי של ה', הוא צריך לכסות את מעשה ההזאה בעשן הקטורת הבוערת:

^{ויקרא טז:יב} וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְ־הוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. ^טז:יג וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְ־הוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.

לצד זה, הטקסט מדגיש שאף אדם אחר, אפילו הוא כוהן, אינו רשאי לצפות בטקס זה:

^{ויקרא טז:יז} וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ...

מוטיב הפרטיות של טקס יום הכיפורים מזכיר את פרקטיקת המקדש בראשי השנה הבבליים. כך נאמר שם:

עשרים ואחד שורות כתב; סודותיו של מקדש אֶסַגִילַה.^[9] כל המגלה את (הדברים) לאל בל, לא יראם לאף אדם פרט לכהן מקדש אכּוּ.^[10]

לאור ההשוואה לטקס ראש השנה הבבלי, מילגרום מסיק שבמזרח הקרוב הקדום הידע הכוהני היה "נחלת סתרים של הגילדה הכוהנית."^[11] יש להודות, התורה לעולם לא מגיעה לכדי כך: אפילו חוקי יום הכיפורים כתובים בטקסט המיועד לקריאה גם מחוץ למעגל הכהונה. ^[12] יתרה מזו, בניגוד לזריקת הדם הנסתרת של יום הכיפורים, הנעשית תחת כסות הקטורת, בפרטיות של קודש הקודשים - זריקת דם שני קורבנות החטאת ביום חנוכת המשכן מתרחשת לעיני כל, על קרנות המזבח שמחוץ למשכן:

^{ויקרא ט:ח} וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. ^ט:ט וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.^[13]

אין מדובר בחטאת רגילה של הכהן הגדול

לא זו בלבד שהקורבן הזה אינו עולה בקנה אחד עם סדר הקרבת החטאת של יום הכיפורים, אלא שהוא גם אינו תואם את סדר הקרבת חטאת הכהן הגדול הרגילה:

^{ויקרא ד:ו} וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְ־הוָה אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. ^ד:ז וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְ־הוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.^[14]

לעומת זאת, חטאת חנוכת המשכן נעשית לפי סדר של הקרבת קורבנות חטאת רגילות: הזאת הדם על קרנות המזבח הנחושת.^[15] אולם, אם הייתה זו רק חטאת רגילה, אז הבשר היה נאכל במקום להישרף (ויקרא ו:כב). רש"י (ויקרא ט:יא) מציין ש"כולן על פי הדיבור" בהתייחסו לכך שקורבנות אלו, ושל שבעת ימי המילואים, לא נכנסים תחת שום קטגוריה של חטאת. הסיבה לתופעה חריגה זו נובעת ממרכיב יסודי של חנוכת המשכן: עליו להיות נטול טקסים נסתרים.^[16]

הכול חיצוני בטקס חנוכת המשכן

בתום הטקסים של היום השמיני, אהרון מרים את ידיו ומברך את העם. משה ואהרן נכנסים לזמן קצר לאוהל מועד. הם יוצאים, מברכים שוב את העם, ולבסוף ה' נגלה לעם:

^{ויקרא ט:כב} וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת (ידו) [יָדָיו] אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. ^ט:כג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד יְ־הוָה אֶל כָּל הָעָם.

התיאור כאן מעורר תהיות: אהרן ומשה נכנסים ויוצאים מהאוהל, בלי שיתרחש דבר. יתכן שזאת הסיבה לכלול פרט זה: הדברים החשובים מתרחשים מחוץ לאוהל, כולל התגלות ה'. לאחר מכן, ה' מקבל את הקורבנות לעיני כל, על ידי אכילתם באש מן השמים:

^{ויקרא ט:כד} וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ־הוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

נראה שטקס חנוכת המשכן של משה עבר בהצלחה.

כניסתם לקודש: חטאם של נדב ואביהוא

בשלב זה, נדב ואביהוא מקטירים קטורת:

^{ויקרא י:א} וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְ־הוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ^י:ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְ־הוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְ־הוָה.

האזכור של הקטורת צריך לעורר בנו תהייה. שמות ל:ו–י מצווה להקטיר קטורת על מזבח הזהב אשר בקודש, פעמיים ביום. כאן זוהי הפעם הראשונה שהקטורת מוזכרת בפרשיות המתארות את חנוכת המשכן.^[17] הסיבה לכך היא שטקס ההקדשה של אהרון ובניו כלל טקסים חיצוניים בלבד, שכל פרט בהם נעשה לעיני העם. לעומת זאת, הקטרת הקטורת מתבצעת לרוב בקודש. לפיכך, ניתן להניח שהטקסט רומז שזה המקום שאליו הביאו נדב ואביהוא את המחתות. כפי שמציע רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, 1085-1158 לערך):

^{רשב"ם ויקרא י:א} ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא – קודם שיצא האש מלפני י־הוה, כבר לקחו איש מחתתו – להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב...^[18]

דבר זה מתבהר יותר מהוראותיו של משה לגבי טיפול בגופות הבנים:

^{ויקרא י:ד} וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

בזאת טמון חטאם של נדב ואביהוא: הם ביצעו טקס "סודי", הנסתר מעיני העם.^[19] שהרי במהלך טקס ההקדשה אף טקס לא היה אמור להתקיים בתוך המשכן. ההוראות הבהירו זאת עד כדי כך שגם סדר הקרבת החטאת של הכהן הגדול קיבל מפנה, כך שהדם נזרק על המזבח החיצוני ולא בתוך הקודש.

התכבדות היא מעשה פומבי

חשיבותו של טקס החנוכה כאירוע פומבי מודגשת בתגובת משה לאירועים בויקרא י:ג. פסוק זה מעורפל במקצת. שימו לב במיוחד לאות המודגשת:

^{יקרא י:ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד...

האות ו' משמשת לרוב כ-ו' החיבור, אך היא יכולה לשמש גם לציון ניגוד, כמו "אבל" או "אם כי".^[20] כך מפרשים אותה גם יונתן גרוסמן וגם ליאן פלדמן במקרה זה.^[21] פלדמן מוסיפה בהערה:

זו אמירה קצת חידתית, אבל נראה שהיא רומזת לכך שבזמן שהכוהנים משרתים את אלוהים, נוכחותו של אלוהים דורשת גם את נוכחותם הפיזית של בני ישראל.^[22]

מה באה ה-"ו'" המבטאת ניגוד להדגיש? החלק הראשון של המסר של ה', "בקרובי אקדש", מתייחס לכוהנים המבצעים את הטקסים סביב המשכן.^[23] אך המסר ממשיך, "ועל פני כל העם אכבד".

ה' אומר לבני ישראל שבניגוד לכתות זרות, דת ישראל תהיה נגישה לציבור. לפיכך גם טקסים הנערכים בחדר הפנימי ביותר של המשכן, קודש הקודשים, מתוארים לעם בפירוט. כדי להדגים את הפתיחות של הדת הישראלית, טקס החנוכה מתבצע בפומבי.

בכניסתם לקודש הקודשים ובהקטרתם שם, חזרו נדב ואביהוא למנהג האלילי של פולחן מבודד. מעשה זה נחשב ל"אש הזרה" שלא ציווה ה', שכן, כפי שמשה מזכיר לאהרן, ה' מתכבד דווקא מול כל העם, ולא בחשאיות הקודש רק עם הכוהנים. לפיכך, העונש עצמו חמור ופומבי, ומחזיר את סדר היום בהתאם לרצונו של ה': אלוהים צריך להיות גלוי לכולם ביום חנוכת המשכן.