מדוע נכנסו חוקי הכהנים אל התורה?
קטגוריות:
חוקים כהניים
על פי המחקר הביקורתי של המקרא, ספר ויקרא, יחד עם חוקי המשכן שבספר שמות והחוקים שבספר במדבר, שייכים כולם למקור הכהני (P), המקור הרחב ביותר מבין ארבעת המקורות המרכזיים של התורה. החוקים הללו עוסקים בעיקר בקורבנות, בכהנים, בטומאה וטהרה, בשבת ובמועדים ובמשכן. כיוון שבכל אלו יש לכהנים תפקיד כזה או אחר, ספר ויקרא נקרא אצל חז"ל בשם תורת [=הוראות ל] כהנים.[1]
אף על פי כן פסוקי הפתיחה של הספר פונים אל בני ישראל כולם ולא רק לכהנים:
ויקרא א:א וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. א:ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם...
חוקים רבים בספר ויקרא מכילים מידע רלוונטי עבור העם – סוגי החיות המשמשים לקורבנות, המצבים המחייבים קורבנות כפרה או תאריכי המועדים. אבל חלק מהחוקים ממוענים אך ורק לכהנים, שכן הם עוסקים בתהליכים טכניים ולעיתים מסובכים שהכהנים מבצעים, כמו למשל העיסוק בקורבנות אחרי שמקבלים אותם ממביאיהם, באבחון מחלת הצרעת או במומים גופניים הפוסלים את הכהנים מעבודת המשכן.[2]
לרוב הציבור הייתה מעט מאוד תועלת בידיעת החוקים הללו וייתכן שהם כלל לא הבינו הרבה מן המונחים שבהם. אולם, בכל זאת גם החוקים האלה נעשו לחלק מן התורה,[3] וגם הם נקראים בבית הכנסת לאורך השנה לאוזני כלל הציבור.
הפיכת החוקים הכהניים לציבוריים
מדוע לחוקים שכאלה יש חלק בתורה המופנית לכל העם? רמז אחד אפשר למצוא בויקרא כא, פרק הממוען לכהנים:
ויקרא כא:א וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן
הכתוב בפרק דורש מן הכהנים להימנע מפעולות וממומים גופניים שעשויים לפסול אותם מעבודת המשכן. למרבה ההפתעה, בפסוק האחרון של הפרק, אחרי שהכתוב חוזר על דברי הפתיחה המייעדים את תוכנו לכהנים, הוא מוסיף כי הוא גם ממוען לעם:
ויקרא כא:כדוַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כפי שהראה פרופסור הרב יעקב מילגרום ז"ל, נראה כי משה מודיע לעם על החוקים המחייבים את הכהנים על מנת שהעם יוכל לוודא שהכהנים אכן מצייתים להם.[4] התובנה הזאת מאפשרת לנו להתבונן בפרק ובכלל החוקים הכהניים מתוך הקשר רחב יותר של ציוויים בתורה שנועדו להפוך את כל חוקיה לנכס ציבורי.
הפיכת החוק לנכס ציבורי לא רק מודיע לעם את חובותיו, אלא גם מודיע לו את חובותיהם של אנשי הציבור (כהנים ונביאים, שופטים ומלכים), וכן את הגבולות שאלוהים מציב לזכויות של אנשי הציבור (ראו בפרט דברים טו:יח-יח:כב). כפי שציין פרופסור הרב משה גרינברג ז"ל, מעשה הידיעה הזה מכין את הקרקע לביקורת ולבדיקה מדוקדקת על אנשי הציבור ומונע מהם לתפוס לעצמם סמכות ויוקרה מוחלטות, דברים שהיה בכוחם להשיג אילו היה בידם הכוח לשלוט על ידע חשוב שהיה מצוי אך ורק ברשותם.
הכרת המגבלות הללו נותנת לאזרחים כוח להתנגד ולמחות אל מול ניצול לרעה של סמכות. הנביאים בפרט השתמשו בכוח הזה כדי לגעור במלכים, אנשי ציבור וכהנים – וכן בעם – על חטאים מוסריים ודתיים.
תנ"ך בשפת המקום
האפקט המתואר איננו בגדר השערה בלבד. הראיה לכך היא ההשלכות שהיו להנגשת התנ"ך לכלל הציבור באירופה של ימי הביניים, עם הוצאתם לאור של תרגומים לשפות המקומיות במאות השש עשרה והשבע עשרה:
ברגע שאנשים היו חופשיים לפרש את דבר האל על פי הבנתם הם, הם החלו לפקפק בסמכותם של המוסדות המקובלים, הן הדתיים והן החילוניים, דבר שהוביל לרפורמציה בתוך הכנסייה, לעלייתה של ממשלת החוקה באנגליה ולקיצה של זכותם האלוהית של המלכים.[5]
שקיפות ציבורית כערך של תורה
היכולת שניתנה לאזרחים לשפוט את הפעולות של מנהיגיהם היא רק היבט אחד בתוך תוכניתה של התורה ליצור שקיפות ציבורית בנוגע לחוקי האל. התוכנית הזאת עצמה משקפת את תכלית קיומו של עם ישראל, כפי שאפשר ללמוד מהדרך שבה אלוהים מסביר את הבחירה באברהם ובצאצאיו:
בראשית יח:יט כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְ־הוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט...
כדי שהאומה תשמור את "דרך י־הוה לעשות צדקה ומשפט" היא צריכה לדעת מהם הצדקה (הצדק) והמשפט הראויים. היוזמה להורות לעם כולו את החוקים החלה בהר סיני. אלוהים מסר את עשרת הדיברות לעם כולו. לאחר מכן מסר אלוהים למשה את חוקי ספר הברית, באומרו:
שמות כא:א וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם.
כאשר ירד משה מן ההר הוא חזר על החוקים בפני העם, כתב אותם, ושוב קרא אותם בפני העם (שמות כד:א-ז). אז ציווה אלוהים למשה לחזור להר כדי לקבל
שמות כד:יב אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם.
ספר דברים ולימוד התורה
ספר דברים ממסד ומרחיב את הזרעים הראשוניים הללו. משה קורא לעם ללמוד את תורת האלוהים (תורה במשמעות מילולית היא הוראה, לימוד), לדבר בה בקביעות ולהעביר אותה לילדיהם בתור מדריך לחיים (ראו דברים ד:ט-י; ה:א; ו:ו-ט, כ-כה; יא:יח-כ). הוא כותב אותה ומורה לעם כולו לקרוא אותה פעם בשבע שנים (לא:ט-יג)
דברים לא:יב לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.
הקריאות הללו מגלמות את הרצון העמוק של ספר דברים להטביע את חותמה של התורה בנפשותיהם של כל בני ישראל, לא רק על מנת שידעו את תוכן החוקים אלא גם כדי שהתורה תעצב את דמותם האישית והלאומית. השאיפה הזו היא אחד מן הרעיונות מרחיקי הלכת והמאפיינים ביותר של התנ"ך בכלל ושל ספר דברים בפרט.[6]
כל היהודים בקיאים בתורה: יוספוס
הנוהג הזה של הוראת כל החוקים בפני העם כולו הוא נוהג יוצא דופן. יוספוס הצביע על כך בתיאורו הגאה של היהדות:
לא השאיר (משה) מקום לבורות, רק גלה את דעתו שלמוד התורה הוא חנוך נאה מאד ודבר חובה. וציווה (על היהודים) לשמוע (את קריאת התורה), לא פעם אחת ולא שתים ולא פעמים מצער, רק לנוח בכל יום שביעי (בשבת) מכל מלאכה ולהתאסף יחדו ולשמוע את דברי התורה וללמד אותם באר היטב. ונראה הדבר, כי כל המחוקקים (האחרים) לא שמו לבם לדברים כאלה.
ואמנם רוב בני האדם רחוקים מאד מלתקן את חייהם על פי חוקי עמם, וכמעט אינם יודעים את משפטיהם... אבל בקרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים (בעל־פה) מלהגיד את שמו, כי כה הסכַּנו להגות בהם מראשית הגיענו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו, ועל כן נדיר למצוא בינינו מי שיפר את החוקים, כי לא יוכל למצוא תירוץ ולפטור את עצמו מעונש.[7]
למרות הגוזמה שלו, יוספוס מתאר בדיוק את כוונתה של התורה. כיוון שחובתו העיקרית של ישראל כלפי אלוהים היא לציית לחוקיו, הוראת החוקים לכל אחד מישראל היא עניין הכרחי, וזוהי המטרה העיקרית של משה בספר דברים.
פרסקואים של התורה בדורה אירופוס
ההיבט הזה בדת המקראית בא לידי ביטוי אמנותי בפרסקואים (ציורי טיח על הקיר) מן המאה השלישית לספירה בדורה אירופוס שבסוריה, כפי שמציין החוקר אליהו ביקרמן:
כתבי הקודש של כל שאר הדתות... היו טקסטים פולחניים שהיו שמורים עבור הכהנים לשימוש או לדקלום. (בפרסקו) במקדש (האל) מיתרה שבדורה נראה אמגושי בשמלה מקודשת השומר את המגילה המקודשת סגורה בתוך ידו. (אולם) בבית הכנסת בדורה נראה אדם פשוט, ללא כלל סימני שררה, קורא ממגילה פתוחה.[8]
תוצאות ההשכלה הציבורית
לאידיאל של השכלה כלל-ציבורית, הן בחוקי הכהנים והן בחוקי העם, היו השלכות מרחיקות לכת ביהדות.
דמוקרטיזציה של ההנהגה התורנית
אחת מן ההשלכות הייתה הדמוקרטיזציה של המנהיגות הדתית. מומחיות דתית לא נשארה נחלתה הבלעדית של הכהונה, העוברת בירושה. אלא, המומחיות הדתית נעשתה ברת השגה עבור כל יהודי בעל היכולת האינטלקטואלית המספקת לרכישתה – יהיו הייחוס והרקע שלו אשר יהיו. משמעות הדמוקרטיזציה הזו היא כי ברבות השנים, החכמים ולא הכהנים הם שנעשו למנהיגים הדתיים של היהדות הרבנית.[9]
לימוד תורה נרחב בקרב הציבור הרחב
נוסף על כך, הרעיון שיש לחנך את העם כולו בחוק האלוהי הוביל בסופו של דבר גם לאינטלקטואליזציה של היהדות. העקרון שלימוד תורה שווה ערך לכל שאר המצוות – ואולי אף נעלה עליהן – מבוסס על התפיסה כי לימוד התורה הוא תנאי סף לקיום המצוות, שהרי הוא עצמו מוביל לשמירת כל שאר המצוות (משנה פאה א:א):
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:[10]
החזון של ציבור רחב מלומד זכה לביטוי יפה בשירת הקינה הספרותית המרגשת של אברהם יהושע השל ליהודי מזרח אירופה "שמיים על הארץ". השל מוסר לנו את נקודת המבט הבאה:
״פעם אחת", כך מספר מלומד נוצרי אחד שביקר בווארשה העיר בשנים של מלחמת העולם הראשונה, ״ראיתי הרבה עגלות חונות במגרש אחד — אבל בכל אלה אי־אפשר היה לראות אפילו עגלון אחד. בארצי שלי הייתי יודע היכן לחפש את העגלונים. כאן הראה לי נער יהודי צעיר את הדרך: בחצר אחת, בדיוטא השניה, היה ה'שטיבל' של העגלונים היהודים. היו בו שני חדרים, שאחד מלא ספרי תלמוד, השני נועד לתפילה בציבור. כל העגלונים היו עוסקים בלימוד משולהב או בדיונים דתיים... רק אז נודע לי כי כל בעלי המלאכות, האופים, הקצבים, הסנדלרים וכיוצא־בהם, יש להם, ׳שטיבל׳ משלהם באיזור היהודי וכי כל רגע פנוי שהם יכולים להציל ממלאכתם נתון ללימוד התורה. כאשר הם נפגשים בחבורה אינטימית, מאיץ אחד בשני: 'זאג מיר א שטיקל תורה', אמור־נא לי דבר תורה כלשהו״.[11]
כדי להמחיש את התופעה שמעיד עליה המלומד הנוצרי, השל מפנה את תשומת ליבנו לספר ביידיש שנשלח אחרי השואה מספריית יוו"א שבווילנה לספריה שלו בניו יורק. הספר עוסק בהיסטוריה יהודית, אבל הדבר הבולט ביותר הוא החותמת שבשוליו:
חבורה משניות דב'הכנ חוטבי עצים בארדיטשוב [=רכוש קבוצת לומדי משניות מבית הכנסת של חוטבי העצים של ברדיצ'ב].
מכאן אפשר לראות כי אפילו בבית כנסת של אחד המקצועות הפשוטים ביותר היו אנשים שהתקבצו יחד כדי ללמוד משנה.[12]
הלימוד כצורך דתי: הלל והגר
העובדה שהמוקד והליבה של הלימוד היהודי הוא החוק מתומצתת היטב בתיאורו הקולע של הרב אליעזר אריה (לואי) פינקלשטיין את היהדות: "דת המצפה מכל מאמין לסגל לעצמו מידות של שופט".[13] האפיון הזה נושא עימו את המסר של הסיפור המפורסם על הלל והגר (בבלי שבת דף לא עמוד א). הגר (טרם גיורו) אמר להלל שהוא מוכן להתגייר רק אם יוכל הלל לספר לו את כל התורה כשהוא (הגר) עומד על רגל אחת. הלל ענה בפרפרזה על מצוות התורה "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח:יח):
דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך – לא תעשה לחברך][14]
והוסיף:
זו היא כל התורה כולה, ואידך [=והשאר] - פירושה הוא, זיל גמור [לך ותלמד].
רש"י מסביר זאת בפירושו לתלמוד:
שאר דברי תורה פירושה דהא מילתא הוא, לדעת איזה דבר שנאוי, זיל גמור ותדע [שאר דברי התורה הם פירוש האמירה הזו. כדי לדעת מהו דבר שנוא, עליך ללמוד כדי שתדע]
הלל רצה לומר שאהבה אינה מספיקה. חברות וכוונות טובות אינן מסלול מובטח להתנהגות ראויה. את זאת אפשר ללמוד רק דרך העמקה במורכבויות של היחסים שבין אדם לחברו כפי שהם נידונים בתורה ובמפרשיה.
גם השיטה הזו לא יכולה לצפות מראש כל מקרה ומקרה, אבל הטיפוח של יכולות שיפוט – המיומנות של ביצוע החלטות מוסריות – מכינה כל אדם בעם ישראל להתמודד עם דילמות מוסריות לא צפויות בהתאם לערכי היהדות.
חזון החברה המשכילה
באור הזה אנו יכולים להבין כי שיתוף של כלל הציבור בידיעת כל החוקים האלוהיים, גם של הפרטים הקטנים ביותר בחוקים הכהניים, היה חלק בתוך התוכנית הגדולה יותר של התורה ליצירת חברה היודעת את חובותיה וזכויותיה, ובתוכן ההגבלות על זכויותיהם של אנשי הציבור.
גם ברמת הפרט, הצורך ללמוד את החוקים האלוהיים על מנת לשמור ולקיים אותם הפכה את הלימוד הטקסטואלי של התורה לאידיאל של כל יהודי ויהודי. המטרות הללו משקפות אידאלים שראוי לחברה וליחיד לדבוק בהם גם בימינו אנו, לא פחות מבימי קדם.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
6 במרץ 2022
|
עודכן לאחרונה
8 במרץ 2022
מאמר זה הוא תרגום של "Why Are Laws for Priests Included in the Torah" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com במרץ 2018. תורגם על ידי צוות האתר.
ראו משנה מגילה ג:ה. גם לשם הלטיני (והאנגלי) של הספר, "Leviticus", השאול מן הכותרת היוונית של הספר בתרגום השבעים (Λευιτικόν, "של הלויים"), יש למעשה משמעות זהה, שכן הכהנים הם צאצאי שבט לוי. אני מודה לפרופסור עמנואל טוב על עצתו בנושא הזה.
ראו ויקרא ו-ז (מלבד ז:כג-לו); יג-יד וכא:א-כג.
ארבעת המקורות – היהוויסטי (J), האלוהיסטי (E), הכוהני (P), והדויטרונומי (D) – שולבו ככל הנראה יחד בזמנו של עזרא (המאה החמישית לפני הספירה): וַיֵּאָסְפוּ כׇל־הָעָם...וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת־סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה... וַיִּקְרָא־בוֹ נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים (נחמיה ח:א-ג). המקור שממנו למדו עזרא ואנשי הציבור למחרת על חג הסוכות (שם יג-טו) היה ללא ספק ויקרא כג:לט-מג. אולם לא ברור האם הטקסט של ספר ויקרא שעמד בפני עזרא זהה לטקסט המסורה או האם הכיל את כל הקטעים שנחשבים היום לגוף הספר.
ראו:
Jacob Milgrom, Leviticus 17-22 (Anchor Bible 3A; New York: Doubleday, 2000), 1832-1834.
מילגרום מצטט את ספרא ויקרא על פסוק כא:כד (אמור, ג:יב). ראו גם את פירוש תורה תמימה על הפסוק הזה. על פי ההסבר של התורה תמימה למדרש הזה (בעקבות רש"י שם), הביקורת הציבורית באה לידי ביטוי בבית המשפט.
ראו:
Benson Bobrick, Wide As the Waters: The Story of the English Bible and the Revolution it Inspired (New York: Simon & Schuster, 2001), p. 12.
הציווי של משה לקרוא את התורה לציבור פעם בשבע שנים התפתח בסופו של דבר לסבב השנתי של הקריאה בתורה, בשבתות, במועדים ובזמנים אחרים, שממשיך גם בימינו אנו. [הערת העורך: לדיונים נוספים על אודות החדשנות שבאופי הציבורי של לימוד התורה, ראו:
Jacob L. Wright, “The Origins of Torah Study,” TheTorah (2015); Aaron Demsky, “Historical Hakhel Ceremonies and the Origin of Public Torah Reading,” TheTorah (2017).]
יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ב:יז-יח (על-פי מהדורת י"נ שמחוני עמודים עה-עו, בשינויים קלים).
לדבריו של ביקרמן במקורם ראו:
The Septuagint as a Translation,” Proceedings of the American Academy for Jewish Research 28 (1959), pp. 1-39.
זהותה של הדמות הקוראת את המגילה הפתוחה שנויה במחלוקת, כאשר יש מן החוקרים שזיהו אותה עם עזרא הכהן ויש שזיהו אותה עם משה. על כל פנים הניגוד בינה ובין מגילת האמגושי הסגורה מכריע. מספר טקסטים מסופוטמיים נושאים בתוכם כתובות המכריזות כי אין להראות את סודות הטקסט בפני מי שאינו בקיא (ANET עמודים 331, 336) אך הנוהג הזה היה רחוק מלהיות אוניברסלי: בטקסטים ריטואליים אחרים (כמו אלו ב־ANET, עמודים 345-339) וכן בעותקים נוספים של אותם הטקסטים המדוברים, לא נמצאו כתובות כאלו.
ראו:
Alexander Rofé, “The Nomistic Correction in Biblical Manuscripts and its Occurrence in 4QSama,” RQ 14 (1989):247.
שימו לב למעורבות של הציבור בעזרא ונחמיה.
ראו גם בבלי קידושין דף מ עמוד ב.
אברהם יהושע השל (תרגמו: יהודה יערי ופנחס פלאי), שמיים על הארץ (מוסד אברהם יהושע השל, ירושלים, 1975), עמ' 40.
תיאור הספר המדובר מופיע אצל:
Jews Work and Leisure,” Yedios fun Yivo / News of the Yivo 32 (April, 1949), p.5*.
לסיפור על אודות הגלגולים שעבר ראו:
Zachary M. Baker, “Problem Patrons and Problem Librarians: A Personal Confession,” Judaica Librarianship 6/1-2 (Spring 1991-Winter 1992): 168‒71.
אני אסיר תודה לזכרי בייקר על התמונה ועל שני המאמרים המוזכרים כאן.
ראו:
Louis Finkelstein, Introduction to S. Schechter, Aspects of Rabbinic Theology (New York: Schocken, 1961), p. xiv.
זוהי פרפרזה לתרגום המיוחס ליונתן על ויקרא יט:יח.
מאמרים קשורים :