גושפנקה אלוהית לתורה: בעקבותיו של אברבנאל

ספר דברים הוא אתגר ייחודי בפני המאמינים בתורה מן השמיים: הוא מוצג כנאום של משה! בניגוד לחומשי שמות-במדבר, שבהם המצוות מוצגות כדבר אלוהים דרך הפזמון החוזר "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה", בספר דברים הביטוי הזה מופיע פעם אחת בלבד, רק לאחר שמשה סיים את נאומו, כאשר אלוהים מצווה עליו לעלות להר נבו ולמות בו (דברים לב:מח).^[1]

הדיבור האנושי בתורה על פי אברבנאל

רבי יצחק אברבנאל (1437–1508), בראש פירושו לספר דברים, מקדיש לקושייה הזו דיון ארוך:

שאלתי ובקשתי אם משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, רצוני לומר ספר אלה הדברים, היה מאת ה' מן השמים והדברים אשר בו משה אמרם מפי הגבורה כיתר דברי התורה "מבראשית" עד לעיני כל ישראל (דברים ל"ד:יב), אלו ואלו דברי אלהים חיים מבלי היות בהם שנוי וחלוף.^[2]

או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה מעצמו, חברו ואמרו כמבאר מה שהבין מהכוונה האלהית בביאור המצות, וכמו שאמר הכתוב "הואיל משה באר את התורה הזאת" (דברים א:ה)^[3] כדרך יודעי דעת ומביני מדע שיבארו על ספר כל הדבר הקשה דברים שכסה אותן עתיק יומין.

וכך משיב אברבנאל: האמונה בתורה מן השמיים אין פירושה כי כל מילה בתורה מגיעה ממקור אלוהי.

האמנם, ענין הספר הזה ואמתתו הוא שמשה רבנו עליו השלום אמר הדברים האלה וביאר המצוה שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו, ורצה הקב"ה אחרי שהשלים לאמרם לישראל שיכתב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרו משה, ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה.

הנה אם כן שאמירת הדברים האלה לישראל היו ממשה רבנו עליו השלום לא היתה כתיבתה בספר התורה ממנו. כי הנה לא כתב הוא עליו השלום אותם הדברים מעצמו. כי איך יכתוב דבר מעצמו בתורת האלהים אבל כתיבת זה כלו היה מפי הגבורה ככל דברי התורה...

אברבנאל מודע לקושי הטמון בטענתו ועל כן מחזק אותה באמצעות הבחנה עמוקה לגבי כלל התורה:

הלא תראה שנכתבו בתורה דברי פרעה בלשונו: "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" (שמות ה:ב), "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שמות ט:כז), ודבר בלק ודבר בלעם בלשונות מדברים בעצמ[ם], ודבר משה שאמר לשם יתברך בשליחותו  "מי אנכי כי אלך אל פרעה" (שמות ג:יא), "והן לא יאמינו לי וגו'" (שמות ד:א), ושאר המאמרים בלשון עצמו. ועם כל זה הנה כתיבתה בתורה היה פועל אלהים שהשם יתברך אמר למשה כתוב כך וכך מלה במלה...^[4]

האקסיומה של אברבנאל היא שהתורה כולה, גם במקומות שבהם נראה שהמילים באו ממקור אנושי, היא מאת ה', שהרי ה' עצמו מעיד כי הכתיב למשה את מילות התורה.

נכתבה בשלבים ובכל זאת משמיים

עמדתו של אברבנאל, אף שהיא תומכת בעיקרון המסורתי (הרמב"מיסטי) לפיו התורה כולה נכתבה על ידי משה מפי ה', מציעה נקודת מבט מורכבת יותר על אופן היווצרותה של התורה. במקום בינג' של ארבעים יום בהר סיני שבהם כתב משה את התורה מתחילה ועד סוף, השיח בין ה' למשה היה שיח ממושך שהמשיך אף לאחר נאומו הארוך של משה בערבות מואב וכלל בתוכו הנחיות מדויקות מה להכניס בתורה.

גישתו של אברבנאל בנוגע לחיבור התורה עולה בקנה אחד עם דעתו של ר' יונתן בתלמוד, "תורה מגילה מגילה ניתנה" (בבלי, גיטין ס ע"א). לשיטה זו ה' הכתיב את התורה למשה לאורך המסע במדבר בכמה מקטעים. התלמוד אף מעלה את האפשרות כי הפרשייה האחרונה של התורה נכתבה על ידי מישהו אחר:^[5]

^{בבלי בבא בתרא טו ע"א}....איפשר משה חי וכתיב: "וימת שם משה עבד י־הוה"?! (דברים לד:ה) אלא עד כאן כתב משה, מיכן ואילך כתב יהושע, דברי ר' יהודה ^[6] (ואמרי לה ר' נחמיה). אמר לו ר' שמעון: איפשר ספר תורה חסר אות אחת? וכתיב: "לקוח את ספר התורה הזה"! (דברים לא:כו) אלא עד כאן הקב"ה אומר למשה ומשה כותב, מיכן ואילך הקב"ה אומר למשה, ומשה כותב בדמע.

התלמוד מוכן לשקול את האפשרות שמישהו נוסף מלבד משה היה מעורב בכתיבת התורה רק בלית ברירה, ואפילו במקרה זה הוא מציג אפשרות חלופית המגנה על התפיסה שהתורה כולה נכתבה על ידי משה. לכאן או לכאן לשתי השיטות ברור כי המילים נמסרו לכותבם מפי ה', תהא זהותו של הכותב אשר תהא.

ריבוי הקולות של התורה

בעקבות הבחנתו של אברבנאל אפשר לומר כי בסיפורי התורה נוכל למצוא שינויי לשון, סגנון ונימה בהתאם לדמויות שאותן מתאר הכתוב ולצורות המבע המיוחדות להן. הפסוקים מן הסוג הזה הוכנסו לתורה מפני שאלוהים ציווה על כך וראה בהם חלק אינטגרלי מן התורה. יש לציין כי ההבחנה הזו מוגבלת ביכולתה להסביר את רבגוניותה של התורה, שכן היא נוגעת רק לדיבור ישיר או לתיאור עקיף שיל שיח, ובכלל זה רוב רובו של ספר דברים.^[7]

אך כיצד נוכל להסביר את העובדה שלעתים קרובות בתורה דברי ה' בעצמו, ולא דברי בני אדם, הם שלובשים סגנונות ספרותיים שונים ונקודות מבט שונות? הרב מרדכי ברויאר מסביר כי אלוהים, כישות אינסופית, יכול לדבר מנקודות מבט וזוויות שונות.^[8] ברצוני לקחת את האמירה הזו צעד אחד קדימה ולהוסיף כי אלוהים הוא לא היחיד שמסוגל להביע את עצמו בריבוי של סגנונות ודרכים. כולנו מדברים בקולות שונים.

הרב אהרן סולובייצ'יק זצ"ל, מורי ורבי, שימש דוגמת מופת לרב־ממדיות שכזו. בדמותו גילם קולות רבים: קולו של תלמיד חכם חריף ודייקן, התובע דיוק ובהירות שכלית; קולו של יועץ חינוכי חם ומחבק המדריך את תלמידיו בשעת משבר; קולו של מומחה הלכתי היודע להסביר כל קוצו של יוד בהלכות הסתומות ביותר; קולו של רב חסידי המספר סיפורים מעברו ומעורר את ליבם של השומעים לאביהם שבשמיים. שילובם הייחודי של קולות אלו הוא שהפך את הרב סולובייצ'יק לאיש המיוחד והקדוש שהיה. כך גם כל אחד מאיתנו יכול לפתח בעצמו קולות מגוונים בדרכו הייחודית.

האדם נברא בצלם אלוהים ולכן היכולת הזו מגלה לנו טפח קטן מדמותו של אלוהים ומריבוי הסגנונות שבהם הוא מתבטא: למצוות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום סגנון אחד; לסיפורים, בין אם אלוהים נוכח בהם כאחת הדמויות ובין אם כמספר יודע כל, סגנון שני; לציוויים על בניית המשכן והכנת בגדי הכהונה סגנון שלישי; ולקריאות לזכור את אירועי העבר למען תיקון ההווה סגנון רביעי. מבקרי המקרא רואים בסגנונות ובדגשים השונים ראייה לריבוי מחברים אולם הדרך המסורתית  – וחלקי עימה – רואה את התורה כחיבור של אל אחד, יחיד ומיוחד, המדבר בדרכים רבות. ריבוי הקולות הזה הוא הוא אחד מן הדברים שהופך את האל הזה ליחיד ומיוחד.

האתגרים המוסריים בתורה

אחד האתגרים המרכזיים העומדים בפני המסורת היהודית הוא קטעים מסוימים בתורה שעשויים להתפרש כבלתי מוסריים. כיצד ניתן ליישב את האמירה שהתורה היא יציר כפיו של אלוהי הטוב והמוסר, יחד עם ההכשר שהיא נותנת לכאורה לעבדות, למלחמות שמד וליחס מחפיר לנשים?^[9]

נקודת המוצא שלי להתמודדות עם חוקים כאלה נעוצה בהכרה שהם סותרים עקרונות מרכזיים אחרים בתורה כמו בריאת האדם בצלם אלוהים (בראשית א:כז, ט:ו) והציווי "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט:ב).^[10]

כלומר במקום לראות בסתירה זו הוכחה לריבוי מחברים אני רואה בה הזדמנות ייחודית לחזור ולבחון את ההלכות האלה באור חדש – כדרכה של התורה שבעל פה – ולהתבונן בהן מבעד לפריזמה של הציוויים המוסריים הרחבים שהזכרתי.

גישה זו תואמת את דברי רמב"ם במורה נבוכים (ג:לב), שם הוא טוען שהסיבה להישארותם של דיני הקורבנות בתורה היא שבני הדור דאז לא יכלו להעלות על דעתם עבודת ה' בלעדיהם. על זה הדרך ייתכן שחוקים מסוימים בתורה, כמו עבדות או טבח המוני של אויבים, נותרו על כנם כי ביטול מוחלט של נורמות אלו היה נידון לכישלון ואף היה מונע בעד שינוי משמעותי.

על כן התורה מתירה את הדברים "על הנייר", תרתי משמע, אך מתעקשת להפוך אותם למוסריים יותר ומציבה אופק ברור של ביטולן בעתיד, כפי שקרה בסופו של דבר עם דין בן סורר ומורה (דברים כא:יח–כא) או דין מחיית עמלק (דברים כה:יז–יט).

דיני סוטה: דוגמה

דוגמא טובה לתהליך הזה היא הדין המקראי של האישה סוטה, לפיו אישה שבעלה מאשים אותם בניאוף צריכה לשתות משקה מיוחד, "מים מאררים" שיקבעו אם היא חפה מפשע או לא, ואם תמצא אשמה - "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ." (במדבר ה:יא–לא). זהו הליך שהרגישות המוסרית שלנו מזדעקת כלפיו.

עם זאת אפשר לטעון כי החוק הזה אינו אלא תגובה לתופעה המחרידה הנפוצה עד היום בחלקים רבים של העולם המכונה "רצח על כבוד המשפחה".^[11] הנוהג הזה מאפשר לבעל או קרוב משפחה החושד באשתו, אחותו או בתו בהתנהגות בלתי מוסריות להרוג אותה ללא משפט. ייתכן אפוא כי חוקי הסוטה נוצרו כתגובה לזוועה הזו וביקשו למנוע מן הצד המאשים לפעול באופן חד צדדי. העניין עובר לסמכותו של הכהן ועל כתפיו מוטלת האחריות לחקירה מורכבת ומסועפת של האישה החשודה.^[12]

ואכן במשך עמודים רבים הולך התלמוד ומצמצם את הנסיבות החוקיות שבהן אפשר להשקות את הסוטה במים המיוחדים האלה. אפילו אם הנאשמת תעמוד בכל התנאים הרבים שנוספו ותצטרך לשתות את המים, המשנה קובעת שסגולות המים מבוטלות אם הסוטה היא בעלת זכויות (סוטה ג:ד). ואם בעלה של הסוטה נהג גם הוא בחוסר נאמנות גם אז יהיו המים חסרי השפעה (סוטה כח ע"א). אכן המשנה קובעת כי בתקופה שלאחר חורבן הבית הביאו שינויים חברתיים להפסקה מוחלטת של דין הסוטה (סוטה ט:ט).^[13]

סתירות בונות תורה משמעותית

ברצוני להדגיש נקודה אחת נוספת בענייננו. קורא היוצא מנקודת הנחה כי התורה מגיעה ממקור אלוהי מסוגל להפיק מן הכתוב תובנות עשירות וחשובות שאדם המניח שלתורה מחברים ומקורות שונים יסרב לקבלן. חוקרי מקרא באקדמיה נוטים לדוגמא לפרש מתחים בין טקסטים כפסוקים המגיעים משני מסמכים נפרדים. אולם זהו לא האופן היחיד שבו אפשר להתמודד עם חוסר עקביות בין טקסטים.

קחו לדוגמא את האופן שבו המקרא מציג את משה. אותו משה שבמפגשו הראשון עם האלוהים טען "לא איש דברים אנוכי" (שמות ד:י) הפך עתה, בספר דברים, לנביא בעל דברים רבים: "אלה הדברים אשר דבר משה" (דברים א:א).^[14] דווקא מתוך הרצון לגשר על הפער הזה צפות ועולות תובנות מעוררות השראה. במקרה זה משה שבתחילת הדרך התקשה לדבר (שמות ד:י) עבר תהליך והפך לדובר רהוט. זוהי תזכורת לכולנו כי כל אדם מסוגל, בעזרתו של אלוהיו, להתפתח, לצמוח ולהגיע לשיאים חדשים.

תובנה אישית

בשנים האחרונות זכיתי ללמוד עם בני, ד"ר דב וייס, שהפך לרב שלי. אשרי האיש שבניו הופכים לו למודל לחיקוי עבורו. כשאנחנו לומדים בחברותא, אני מתחיל עם רש"י ואילו דב ניגש לתרגום אונקלוס, לתרגום השבעים ולוולגטה. הודות לדב ראיתי את הגאונות של הניתוח האקדמי של המקרא ונפעמתי ממנו עמוקות. עם זאת בסופו של דבר הגישה הזו דווקא חיזקה את אמונתי בתורה מן השמים. בעיניי התורה היא ספר קדוש המשקף את דבר ה', "דברי אלוהים חיים" בתוך ברית משותפת וחיה עם כולנו, ספר המוסר לנו לקחים מופלאים ומלאי אהבה. כפי שדב אמר לי פעם: "אבא, שנינו לומדים את אותו הטקסט: אני מנסה להבין את המשמעות שלו; אתה מנסה להבין איזו משמעות יש לו בשבילך."