נאום יהודה בפני יוסף: בין השורות

יהודה מדבר אל יוסף

לאחר שיוסף מניח בחשאי את גביע הכסף שלו באמתחתו של בנימין, הוא שולח את אנשיו אחרי האחים. כאשר בנימין נכלא האחים נאלצים לשוב למצרים כדי להתחנן לפדיון אחיהם הצעיר.^[1] יהודה, המדבר בשם אחיו, מציע שהאחים יקחו את מקומו של בנימין ויישארו במצרים כעבדים ליוסף. יוסף דוחה את ההצעה, ומתעקש שרק הגנב יישאר במצרים.

בהמשך, יהודה שוב נושא נאום ארוך בניסיון לשכנע את יוסף לשנות את דעתו, על ידי תיאור האסון הפוטנציאלי של הפרדת בנימין מאביו. הוא פותח בתיאור הנסיבות שהביאו את בנימין למצרים:

^{בראשית מד:יט} אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח. ^מד:כ וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. ^מד:כא וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו.

יהודה מציין את ההחלטה להשאיר את אחיהם הצעיר בבית תחת השגחת אביהם בשל החיבה המיוחדת של יעקב לבנימין. ולמרות זאת, יוסף מתעקש להוריד את בנימין למצרים, כביכול כדי לאמת את דבריהם ולברר אם הם מרגלים. הדיאלוג עוקב פחות או יותר אחר קווי המתאר של הסיפור כפי שמסופר קודם לכן בתורה (בראשית מב:יג–כ).^[2]

ועזב אביו ומת

יהודה ממשיך את נאומו בפני יוסף ומשכתב את הקטע הבא של שיחתם:

^{בראשית מד:כב} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת. ^מד:כג וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי.

על פי גרסה זו האחים הזהירו את יוסף מפני הנזק הבלתי נמנע שייגרם מהבאת בנימין למצרים, אך יוסף התעקש על כך. טענה זו נתקלת במספר קשיים.

1. "ומת" נושא כפל משמעויות

מבחינה דקדוקית, נושא הפועל "ומת" אינו חד משמעי. האם פירוש הדבר שיעקב ימות אם יילקח ממנו בנו האהוב, או לחילופין שבנימין ימות אם יעזוב את אביו? שמא הכוונה היא לשניהם? האם העמימות כאן מכוונת? את שלל האפשרויות הללו ניתן למצוא בפרשנות המסורתית.

בנימין ימות

רש"י (ר' שלמה יצחקי, 1040–1105) משייך את נושא הפועל לבנימין:

"ועזב את אביו ומת" – אם יעזב את אביו, דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו בדרך מתה.^[3]

רש"י מציג כאן מעין מנגנון של חשש שהבן עלול לחוות גזרת גורל כמו אימו . לעומת זאת, ר' משה בן נחמן (רמב"ן, 1194–1270 בקירוב) מציע קריאה ישירה יותר:

פירושו לא יוכל הנער לעזוב את אביו מפני נערותו, והיותו ילד שעשועים בחיק אביו אשר אהבו, ואם יעזבנו ויבא בדרך ימות הנער.^[4]

יעקב ימות

לעומת זאת, פירושו של רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, 1085–1158) לפסוק הוא: "אביו ימות". תלמידו, ר' יוסף בכור שור (המאה ה-12), מרחיב:

"ועזב את אביו ומת" – אביו. ביום שלא יראנו, ימות.

ר' לוי גרסונידס (רלב"ג, 1288–1344) מפרש באופן דומה:

רוצה לומר שכבר ימות אביו אם יעזבהו, מרוב אהבתו אותו, לפחדו שיקרהו רע.^[5]

שניהם ימותו

חוקרים אחרים מציעים שיהודה מתכוון לרמוז לכך ששניהם ימותו. כך, דוד הנגיד (1300-1222 בקירוב), כותב במדרשו על ספר בראשית:

הרי הנער אינו יכול לעזוב את אביו, וכן אביו אינו יכול לעזוב אותו, מפני שאין המשך מאחיו ומאמו אלא בו.^[6]

גם רבנו בחיי בן אשר (בערך 1255–1340) סבור שהכוונה היא לשניהם:

"ועזב את אביו ומת" – ימות הנער בבואו בדרך מצד שהוא מעונג ורך ולא נסה שיבא ארח ברגליו. ויכלול עוד מה שימות גם אביו מצער בנו.^[7]

לא ברור מי ימות

קבוצה אחרת של פרשנים^[8] אומרת שהמשמעות היא שאחד מהם עלול למות ללא פירוט. ר' אברהם בן עזרא (1089–1164) טוען שהעמימות מכוונת:

אביו או הוא.^[9] ולמה לא הביא המזכיר החמשה שאין להם ההכרע?^[10]

2. זה לא מוזכר קודם לכן בסיפור

בחלקו הקודם של סיפור יוסף אין אזכור לכך שעצם הבאת בנימין למצרים תגרום למות יעקב או בנימין. ר' יצחק עראמה (1420–1494 בקירוב), בפירושו "עקידת יצחק", טוען שהרעיון השתמע מחלקו הקודם של הסיפור:

ומאחר שלא הודינו לך בדבר ונאסרנו עליו היה לך להבין ממנו שהיתה סכנה באביו כאלו אמרנו שלא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת.

בפירושו ל"דעת מקרא", יהודה קיל (1916–2011) נוקט בגישה מעט שונה, בהסתמך על עיקרון כללי על אופן כתיבת התורה:^[11]

ולמותר להטעים שלא מצאנו שאכן טענו כך באזני יוסף. ואף כאן יש להשיב שמדרך המקראות לסתם את דבריהם במקומם ולפרשם במקום אחר.^[12]

אמנם זהו הסבר אפשרי – שהטקסט יכול לומר במפורש דבר במקום אחד ולסתום באותו נושא במקום אחר, אבל הסיפור המדובר חוזר פעמיים (לפני פרק מד), והחזרה לא נותנת כל אינדיקציה לכך שזהו המקרה שלפנינו.

ראשית כל, כשהאחים שבים הביתה לאביהם, הם מסבירים לו ש"אדוני הארץ" (יוסף) חשב אותם למרגלים, ולכן הם התגוננו, בלי לדעת שהם כורים לעצמם בור:

^{בראשית מב:לא} וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים. ^מב:לב שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ^מב:לג וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם.... ^מב:לד וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם....

בשלב זה בסיפור, האחים "מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם" ואינם מנסים להגן על עצמם בפני אביהם. הם נמנעים מלהסביר שניסו להניא את האיש (יוסף) מלגרום להם להביא את בנימין למצרים בעל כורחם בכך שהסבירו שאי אפשר להפריד את הבן מאביו.

ביטוי נוסף לכך שהסיפור המוקדם שותק לגבי ניסיונותיהם של האחים להימנע מהבאת בנימין הוא העובדה שיעקב הוא שפוסל תחילה את הרעיון לאפשר לבניו לחזור למצרים עם בנימין:

^{בראשית מב:לו} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.

למרות מאמציו של ראובן לשכנע את אביו לסמוך עליו בעניין בנימין, יעקב נותר לא משוכנע:

^{בראשית מב:לח} וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

כשהרעב כבד בארץ, ושמעון נמק בכלא המצרי, יעקב מנסה לשכנע את בניו לשוב למצרים לכאורה בלי בנימין. בתגובה, יהודה מדגיש את אופייה המסוכן של החלטה כזו, שכן האיש (יוסף) אסר במפורש את חזרתם אלא אם כן בנימין עימם.

לאחר מכן יעקב מביע את ייסוריו ותסכולו, ומקונן על כך שהאחים לא היו צריכים לומר לאיש על קיומו של בנימין:

^{בראשית מג:ו} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח. ^מג:ז וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם.

גם בשלב זה היינו מצפים שהאחים יגידו לאביהם שהם הפצירו באיש שלא יכריח אותם להביא את בנימין, אבל הם שותקים בעניין. לפיכך, ההסבר של קיל כי התורה השמיטה פרט זה מהתיאור הקודם נראה בלתי סביר. במקום זאת, נראה שיהודה "מזכיר" ליוסף שיחה שלמעשה מעולם לא התקיימה. נשאלת השאלה: מדוע שיעשה כך?

3. הטענה אינה נכונה

הקושי העיקרי בקביעה שבנימין ו/או יעקב ימותו עקב פרידתם הוא שהאמירה לא נכונה בעליל. יהודה טוען שפרידה בין יעקב לבנימין תוביל למותו של אחד מהם או של שניהם, אך באותה שעה יוסף נוכח בכך שבנימין נותר בחיים! ובמקביל יהודה מתייחס אל אביו כמי שעדיין חי. ברור לכולם שהפרידה לא הביאה למותו של אף אחד מהם.

הקוראים אולי מתעלמים מהסתירה בשל בלבול אפשרי עם החשש של דברי האב המוצגים בהמשך בדברי יהודה ליוסף:

^{בראשית מד:כז} וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי. ^מד:כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. ^מד:כט וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה.

על-פי הנאמר כאן, יעקב מכיר באפשרות – אם כי לא באופן וודאי – שמשהו נורא יכול לפקוד את בנימין בדרך, ובתרחיש כזה הוא רואה את עצמו בעיני רוחו מת מצער. יהודה ממשיך בתיאור תרחיש הבלהות שעלול להתפתח אם יוסף ישאיר את בנימין במצרים:

^{בראשית מד:ל} וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. ^מד:לא וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה.

שוב, יהודה רואה בעיני רוחו את מותו של יעקב בתגובה להיעדרותו של בנימין לאחר שובם של האחים. אף על פי שהוא אומר שנפשם שזורה זה בזה, הסכנה ליעקב היא מכך שבנימין לא ישוב. אך לא נאמר דבר על סכנת עזיבתו של בנימין. עם זאת, בפסוק כב, יהודה טוען שעצם הפרידה תוביל למוות של אחד מהם או שניהם.

אכן, הטענה שיעקב ימות מעצם הפרידה תמוהה, ואף פחות הגיונית הטענה בדבר אפשרות מותו של בנימין. פרספקטיבה זו מודגשת על ידי רבי יצחק אברבנאל (בשאלה 8 בסיפור):

ואם חוזר לנער הנה היו דבריו שקר מבואר כי בנימן היה בן ל"א שנה ולמה ימות בעזבו אביו כיונק שדי אמו.^[13]

לפיכך, הטענה שהפרידה תוביל למותם היא תמוהה ושקרית כאחד.

מדוע שיהודה יכלול בנאומו טענה אבסורדית ושקרית זו, ויציג אותה כדבר שאמר ליוסף קודם לכן, כאשר יוסף מודע לכך שאמירה כזו מעולם לא נאמרה?

הסאבטקסט של נאום יהודה

טענת יהודה המוגזמת, שאינה רק שגויה אלא גם מוסיפה אמירה שלא באמת נאמרה בעבר ליוסף, משמשת בתפקיד רטורי. יהודה מפנה את תשומת לבו של יוסף לעובדה שהמצב כולו באשמת יוסף.

כך כבר ציין ר' אברהם סבע (1440–1508) בפירושו צרור המור, שמציין שהמפתח להבנת כל הנאום הארוך הוא הסאבטקסט:

הנה האריך יהודה הרבה בדבריו עד שהוא פלא איך יוסף הקשיב לדבריו. סיפור כל המאורע מראש ועד סוף והדברים שעברו ביניהם שלא ספרה. וזה התחכמות גדול ביהודה להשיג בקשתו. והשומע סבור שהוא ספור העבר מקודם לכן. ואינו כן כי היה מספר העבר ובתוך סיפורו היה מודיע לעומדים שם כי כל ענייני יוסף היו תחבולה עמהם בשאלותיו. ומה לו ולהם אם יש להם אב או אח. בענין שכל דברי יהודה היו תפוחי זהב במשכיות כסף.

הקושי של יהודה לגבש את תוכן תחינתו ליוסף נעוץ בחוסר ידיעתו באיזה אופן הגיע הגביע לאמתחתו של בנימין, ומהם המניעים האמיתיים העומדים מאחורי התנהגותו של יוסף כלפיהם. לפיכך, יהודה מנווט את הטיעון שלו בזהירות.

בנימין גנב את הגביע: רחמים על יעקב

מצד אחד, יהודה שוקל את האפשרות שבנימין אכן גנב את הגביע. ואכן מדרש אגדה (המאה ה-11) מדמה בעיני רוחו את האחים נוזפים בבנימין על כך (מדרש אגדה, מהדורת בובר, בראשית מד:יב):

כיון שנמצא הגביע, אמרו לו אחיו גנב בר גנבתא, רחל אמך גנבה את התרפים ואתה גנבת את הגביע!

אם זהו התרחיש, סביר להניח שהדגש של יהודה יהיה על מצבו של אביהם הפגיע, שלא יוכל לשרוד את המכה הזו. ואכן, יהודה מבקר בעדינות את יוסף על שהכריח אותם להביא את הנער ובכך מסכן את חיי אביהם הקשיש. תגובתו של יוסף בפרק הבא, כשהוא שואל פעם נוספת "העוֹד אָבִי חָי" (בראשית מה:ג) מרמזת שהוא מאמין לטענתו של יהודה למחצה.

יוסף שתל את הגביע: רחמים על בנימין

מנגד, יהודה שוקל גם את האפשרות שיוסף שתל את הגביע. בהתחשב בכך שכל המצב הזה מקורו בחקירתו של יוסף, וכי כספם הוחזר להם ללא ידיעתם פעמיים, יהודה חושד שיוסף זומם נגדם מלכתחילה. (חשד המתברר כמוצדק).^[14]

על פי תרחיש זה, יהודה רומז ליוסף שבנימין הוא שעיר לעזאזל חסר אונים. בנימין הוא נער שברירי שלא יכול לחיות הרחק מאביו האהוב. אם, מסיבה כלשהי, יוסף ראה צורך להעביר מסר לאחים על ידי פגיעה באחד מהם, היה רצוי לבחור במישהו אחר על פני בנימין, הפגיע ביותר.

עמימות מקראית מכוונת במשמעות דברי יהודה

יהודה מערפל את משמעות דבריו בכוונה. במילותיו של רוברט אלטר:

הוא משאיר ליוסף את ההחלטה אם הזקן ימות בשל הפרידה מבנימין או שבנימין לא יוכל לשרוד ללא אביו. או ששתי האפשרויות הקשות עשויות להיות סבירות.^[15]

לנו, כקוראים, נותר לשקול פרשנויות שונות לנאומו של יהודה. בדומה לשאלות הבלתי פתורות סביב האשמותיו של יוסף את האחים בריגול והתעקשותו להביא את בנימין למצרים, התורה אינה מספקת הסבר לשאלה כיצד יהודה מבין את מעשיו של יוסף או מה הוא מבקש להעביר בתחינתו ליוסף. מתח זה הוא אחד המרכיבים שהופכים את הנובלה של יוסף למרתקת כל כך.^[16]

מוקדש לזכרה של אמי אסתר פרידמן ז"ל שנפטרה ב־ל' בכסלו, שבת חנוכה. היא הטמיעה במשפחתה את האהבה לעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. יהי זכרה ברוך.