מרים והאימהות מקבלות את הלוויה הראויה להן

מות מרים לעומת מות אהרן בסיפור המקראי

במדבר כ מדווח בקצרה ובתמציתיות על מותה של מרים:

^{במדבר כ:א} וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.

קיים פער בין תיאור תמציתי זה לבין התיאור המפורט של מות אהרן בסוף הפרק:

^{במדבר כ:כג} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר. ^כ:כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו... ^כ:כה קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. ^כ:כו וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. ^כ:כז וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה. ^כ:כח וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר. ^כ:כט וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל.

לפי פסקה זו, אלוהים פונה למשה ואהרן ונוקב במועד מותו הקרב של אהרן ובמקום מותו, ואף מורה על טקס שעיקרו הוא העברת התפקיד לאלעזר. בנוסף,  נזכר האבל בעקבות מותו של אהרון. אף אחד מן הפרטים הללו אינו נרמז בפסוק שנוגע למותה של מרים.

תיאור מות מרים אצל יוספוס

הפער בין האזכור התמציתי של מות מרים והתיאור המפורט של מות אהרן עולה בקנה אחד עם דרכי הסיפר האופיניות למקרא. בשעה שמותם של גיבוריו זוכה לתיאור מפורט, מות הגיבורות, בפעמים המועטות שנזכר, הוא לרוב נוסחה קצרה ותמציתית (ראו למשל את התיאור של קבורת שרה, רבקה ולאה [בראשית כג:א–ב; מט:כט–לא]).

נראה שיוסף בן מתתיהו לא היה שלם עם אופן הדיווח הקצר על מותן של דמויות נשים מרכזיות בתנ"ך. בחיבורו קדמוניות היהודים (שכתוב מקרא משלהי המאה הראשונה), הוא מתאר את קבורתה של מרים בתור אירוע ההולם את מעמדה הגבוה:^[1]

אז הגיע גם סוף חייה של מרים אחותו, לאחר שהוציאה את שנת הארבעים מאז עזבה את מצרים, בחודש כסנתיקוס,^[2] בראש החודש למניין הלבנה. וקברו אותה על חשבון הציבור ברוב פאר על הר אחד, הנקרא צין. ומקץ שלושים יום לאבל העם עליה, טיהר משה את העם באופן כזה: לא הרחק מן המחנה הוציא הכהן הגדול עגלה ועבודת אדמה ולא היה בה כל מום, כולה אדומה, למקום טהור מוחלט, שם הקריבה והזה מדמה… (יוספוס, קדמוניות היהודים ספר רביעי 78–79 [שליט])

כפי שכבר הוער במחקר, יוסף בן מתתיהו שאב את הפרטים שבתיאור הן ממקורות יווניים והן ממקורות יהודיים.^[3] ההלוויה שהוא מייחס למרים – קבורה ברוב פאר על חשבון הציבור – מוכרת מאירועים מכובדים שנעשו עבור אישים פוליטיים ואזרחים פטריוטיים רמי מעלה ביוון וברומא. אולם, ציון קבורתה על ראש ההר מושפע ככל הנראה מתיאור קבורתו של אהרון, ושלושים היום הנזכרים שאובים מתיאור תקופת האבל של בני ישראל על משה ואהרן (במדבר כ:כט; דברים לד:ח).

תיאור אבל העם על מות מרים סייע ליוסף בן מתתיהו להסביר בין השאר את הסמיכות של סיפור מותה והציווי על פרה אדומה בבמדבר יט. יוסף בן מתתיהו הפך את סדר האירועים והסביר שהציווי על פרה אדומה נועד כדי לטהר את ישראל לאחר שהשתתפו בטקסי האבל על מות מרים.^[4]

הרחבת סיפור מותן של האמהות

מחברים יהודיים אחרים שחיו בשלהי ימי הבית השני נהגו במותן של האמהות באופן דומה. במקרא מות שרה מסופר בתמצות:

^{בראשית כג:א} וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ^כג:ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

יוסף בן מתתיהו ופילון

פילון ויוסף בן מתתיהו הרחיבו את סיפור מותה של שרה. יוסף בן מתתיהו שכתב את סיפור קבורתה של שרה בשיטה דומה לזו שתוארה ביחס למרים, וציין שהלווייתה של שרה שולמה מכספי הציבור (קדמוניות 1.237). פילון, יהודי מאלכסנדריה בן המחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה, נצל את ההזדמנות לספר בשבחיה של שרה ("על אברהם", 245–254) בנוסח המושפע מנאומי ההספד מן העולם היווני-רומי^[5] ומערכי המשפחה ששררו בו:

לימים מתה עליו אשתו יקירתו, המצוינת בכול, שהוכיחה באלפי מעשים את אהבתה לבעלה: בעזיבת המשפחה יחד עמו, בהגירה בלי היסוס מן הבית, בנדודים הממושכים והבלתי-פוסקים על אדמת נכר, בחרפת הרעב, בלכתה עמו למסעות-מלחמה. הן תמיד ובכל מקום היתה לידו, בלא יוצא מן הכלל, שותפה ממש לחיים ולמאורעות החיים, שכן סבורה היתה כי מחובתה לחלוק עמו שווה בשווה בברכות ובצרות כאחד... ("על אברהם", 245–246 [שור]).^[6]

פילון משבח את שרה על אהבתה המופגנת לבעלה. מחוות אהבה כגון אלו אינן מתוארות לרוב במקרא אולם מוכרות מכתובות קבורה יווניות ורומיות וממקורות ספרותיים. כך, למשל, דיוניסוס מהליקרנסוס בחיבורו "קדמוניות רומא" (שלהי המאה הראשונה לספירה) מתאר את לוקרטיה כ"אישה... שאהבה את בעלה כיאה לרעיה טובה" (קדמוניות רומא 4.82.1).

ספר היובלים

לעומת החופש בעיבוד מותן של האמהות בחיבוריהם של יוסף בן מתתיהו ופילון, שכתוב הפרשיות הללו בספר היובלים, שהתחבר בארץ ישראל במאה השנייה לפני הספירה,  קרוב יותר למקור המקראי. יחד עם זאת, גם יובלים מרחיב את המידע שניתן לגבי מותן של רבקה ושל לאה בטקסט המקראי:

^{בראשית מט:כט} ...קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.... ^כט:לא שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה.

בעודו מספר על ימיה האחרונים של רבקה ועל מותה, המחבר מוסיף כי יעקב ועשו קברו אותה יחדיו (יובלים לה:כז). ההשראה לפרט זה היא סיפור קבורת יצחק בבראשית לה:כט.^[7] תיאורה של רבקה הקוראת לבניה על ערש דווי (יובלים לה:א–כו) אף הוא דומה לסיפור על יצחק הקורא לעשו לפני מותו (בראשית כז). הכותב אף מנצל את ההזדמנות לתאר את רבקה מוסרת את צוואתה – פעולה שבמקרא שמורה לגברים בלבד:^[8]

ותשלח רבקה ותקרא לעשו ויבוא אליה ותאמר לו בקשה לי בני לבקש ממך ואמור כי תעשה אותה בני. ויאמר אעשה את אשר תאמרי לי ולא אמאן לבקשתך. ותאמר לו אנכי מבקשת ממך ביום מותי כי תביאני ותקברני אצל שרה אם אביך וכי תהיו אתה ויעקב אוהבים זה את זה ולא יבקש איש רעה לאחיו כי אם לאהוב איש את רעהו ותצליחו בני ונכבדתם בתוך הארץ (יובלים לה: יח–כ [כנה ורמן])

כמו כן, ספר היובלים מדגיש את אבלם של יעקב ובניו על לאה:

ותמות לאה אשתו בשנה הרביעית בשבוע השני ביובל הארבעים וחמשה ויקבר אותה במערת המכפלה אצל רבקה אמו משמאל לקבר שרה אם אביו. ויבואו כול בניה ובניו לבכות ללאה אשתו עמו ולנחם אותו עליה כי היה מתאבל עליה. כי היה אוהב אותה במאד מאד מיום מות רחל אחותה. כי תמימה וישרה היתה בכול דרכיה ותכבד את יעקב. ובכול ימי חייה עמו לא שמע מפיה דבר קשה כי ענוה ושלום וישר וכבוד בה. ויזכור את כול מעשיה אשר עשתה בחייה ויתאבל מאד כי אהבה בכול לבו ובכול נפשו (יובלים לה:כא–כד [כנה ורמן])

כחלק ממגמה המאפיינת את ספר היובלים, התיאור המורחב של מות לאה (השוו בראשית מט:לא) מבקש להדגיש את היחסים ההרמוניים בתוך המשפחה הפטריארכלית: יעקב אהב את לאה והיא כיבדה את בעלה. ההספד ללאה עולה בקנה אחד עם דמות האישה האידיאלית המוצגת בספר משלי ובספר בן סירא.^[9] אולם, חלק מן הפרטים שאובים מתיאורים של מות גיבורי המקרא הגברים. אבלו של יעקב על אשתו – פרט שאינו מוזכר בתורה – דומה למספד שספד אברהם לשרה ולבכיו עליה (בראשית גכ:ב), ואילו התנחומים שמנחמים בני יעקב את אביהם לקוחים מתיאור אבלו של יעקב על יוסף (בראשית לז:לה).

שבח בתר-מקראי

אף שהייתה מנהיגה ונביאה, תיאור מותה של מרים עולה בקנה אחד עם תיאורי מותן של גיבורות אחרות בתנ"ך מצד סגנונו הקצר והנוסחתי. שכתובים בתר-מקראיים של סיפור זה ושל סיפור מותן של האמהות האחרות נוטים להיות מפורטים יותר ולכלול פרטים הלקוחים מתיאורים מקראיים של מות גיבורים גברים. בחלק מן המקרים, הטקסט מונה את מעלות הגיבורה ובמקרים אחרים הוא מעניק לה לוויה ציבורית בנוסח היווני-רומי. סופרי ימי בית שני מציגים אפוא את גיבורות המקרא כנשים חשובות הראויות ששבחן יסופר, ושמותן, קבורתן והאבל עליהן משקפים את הכבוד הראוי להן.^[10]