הגר: ה' מבחין בייסוריה של אמה מצרית

שרי העקרה מוסרת לאברם את שפחתה, הגר, מתוך כוונה להביא דרכה ילדים. אולם מרגע שהגר הרה, התנהגותה מהווה אתגר עבור שרי:

^{בראשית טו:ד} וַיָּבֹ֥א אֶל־הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר וַתֵּ֙רֶא֙ כִּ֣י הָרָ֔תָה וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ.^[1]

הגר רואה את שרי בעין שלילית. ייתכן שזה בעקבות יחסה של שרי אליה, כאל "כלי להולדה"^[2] בלבד, ולא כאדם בעלת רצונות עצמאיים.

שרי חשה אף היא פגיעה בכבודה, ומכוונת את זעמה כלפי אברם. בתגובה, אברם משיב כי הגר היא שפחתה של שרי ולפיכך שרי זכאית לעשות בה כרצונה. הגר במהרה מוצאת את עצמה במצב בלתי נסבל:

^{בראשית טז:ו}וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ...

השורש ע.נ.י, המשמש בסיס לתיאור מעשיה של שרי כלפי הגר, מתאר מצב של השפלה או גרימת סבל. עינוי כהשפלה קשור לעתים קרובות לאלימות מינית,^[3] ועינוי במשמעות השנייה מתייחס לרוב למצבי עבדות ודיכוי.^.[4]

שמה ואנושיותה של הגר

הטקסט חושף בפני הקורא כי אברם ושרי אינם מכירים באנושיותה של הגר. הם מתייחסים אליה כאל ה"אמה" של שרי, ולכאורה שוללים ממנה זהות משל עצמה. התנהגותם מנוגדת להפליא לאופן שבו מלאך י־הוה מתייחס אליה כאשר הוא נתקל בה במדבר. המלאך פותח בקריאת שמה, "הגר", כלומר הוא מביע הכרה באישיותה:^[5]

^{בראשית טז:ז} וַֽיִּמְצָאָ֞הּ מַלְאַ֧ךְ יְ־הֹוָ֛ה עַל־עֵ֥ין הַמַּ֖יִם בַּמִּדְבָּ֑ר עַל־הָעַ֖יִן בְּדֶ֥רֶךְ שֽׁוּר. ^טז:ח וַיֹּאמַ֗ר הָגָ֞ר שִׁפְחַ֥ת שָׂרַ֛י אֵֽי־מִזֶּ֥ה בָ֖את וְאָ֣נָה תֵלֵ֑כִי...

למרבה הפלא, בעוד שכל שלושת אבות האומה קיבלו מסרים אלוהיים, רק שתיים מנשותיהם/פילגשיהם, וביניהן הגר, מקבלות מסר אלוהי ישיר.^[6]

המלאך מוצא את הגר "על העין בדרך שור", מיקום הסמוך למצרים, דבר המעיד על כך שהגר אולי בדרכה חזרה למולדתה.^[7] אולם כאשר המלאך שואל את הגר על עברה ועל עתידה, הגר אינה מזכירה את כוונתה לחזור לביתה ומשיבה לשאלה הראשונה בלבד:

^{בראשית טז:ח} וַתֹּ֕אמֶר מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י אָנֹכִ֖י בֹּרַֽחַת...

מתוך מודעות למצוקות עברה, נראה כי הגר חשה ספקות לגבי הסיכוי שלה לעתיד כלשהו.

המשיכי להתענות: המסר המפתיע של המלאך

בהתחשב במה שנראה כיחסו האוהד של המלאך כלפי הגר, הוראתו להגר מפתיעה ואף מטרידה:

^{בראשית טז:ט} וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְ־הֹוָ֔ה שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ.^[8]

אם המלאך (ומתוך כך, י־הוה) מתכוון להכיר באנושיותה של הגר, מדוע להורות לה לחזור לשרי ולסבול עינויים נוספים? הוראת המלאך עומדת בסתירה לחוק שאנו מוצאים בספר דברים לגבי עבדים נמלטים, המאפשר להם לא לחזור לאדוניהם:

^{דברים כג:טז} לֹא־תַסְגִּ֥יר עֶ֖בֶד אֶל־אֲדֹנָ֑יו אֲשֶׁר־יִנָּצֵ֥ל אֵלֶ֖יךָ מֵעִ֥ם אֲדֹנָֽיו. ^כג:יז עִמְּךָ֞ יֵשֵׁ֣ב בְּקִרְבְּךָ֗ בַּמָּק֧וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר בְּאַחַ֥ד שְׁעָרֶ֖יךָ בַּטּ֣וֹב ל֑וֹ לֹ֖א תּוֹנֶֽנּו.^[9]

אם כן מדוע מלאך ה' שולח את הגר בחזרה אל שרי גבירתה המענה?^[10] נחזור לשאלה זו בהמשך.

הגברת הילודה

הגר אינה נענית להוראה זו,^[11] והמלאך מדבר אליה בשנית:

^{בראשית טז:י} וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְ־הֹוָ֔ה הַרְבָּ֥ה אַרְבֶּ֖ה אֶת־זַרְעֵ֑ךְ וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב.

נראה שהמלאך מנסה לנחם את הגר בהבטחה שאם תחזור לביתה של שרי יהיו לה צאצאיה רבים. ברכה זו דומה לברכה שמקבל אברם לפני הסיפור הזה (בראשית יג:טז; טו:ה) ולאחריו (בראשית כב:יז). הגר אינה מגיבה גם לאמירה זו.

בן עצמאי באופן בלתי מעורער

המלאך ממשיך עם מסר שלישי בנוגע לבן שהגר נושאת כעת בבטנה:

^{בראשית טז:יא} וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְ־הֹוָ֔ה הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי שָׁמַ֥ע יְ־הֹוָ֖ה אֶל עָנְיֵֽךְ. ^טז:יב וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן.

בפסוק הראשון נאמר שאלוהים מבין את מצוקתה, ומורה לה שעליה לקרוא לילד ישמעאל, כלומר "אל שומע", כעדות לכך שי־הוה שמע והבחין ביסוריה. הפסוק השני מנבא שבנה יהיה פרא אדם, החי בסכסוך מתמיד עם קרוביו.

שני הפסוקים שונים בטון ובמסר, אך משותפת להם המסקנה שבעוד שהגר סובלת תחת ידיה של שרי כשפחה, בנה ישמעאל יגדל להיות אדם חופשי וחזק שלא יהיה ניתן לשלוט בו בקלות.^[12] האזכור של "ידו" המורמת של ישמעאל עומדת בניגוד גמור להוראת המלאך להגר לחזור ולסבול תחת "ידה" של שרי (פסוק ט). גם אברם משתמש באותו ביטוי בתגובתו לשרי (פסוק ו), "הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵ֔ךְ."

פיליס טריבל, חוקרת מקרא פמיניסטית בולטת, מציינת כי "בעוד שהגר תחיה תחת ידיה של שרי, ידו של ישמעאל תתעמת נגד סמכות כזו". ברוח דומה, ג'ון לוונסון מאוניברסיטת הרווארד כותב, "העצמאות העזה של הישמעאלים תצדיק בסופו של דבר את השיעבוד המשפיל שחוותה אם אומתם."^[13] בעוד שהגר הייתה ותמשיך להיות נתונה תחת סבל העבדות, בנה יינצל מגורל דומה.

הגר חווה הכרה

הגר לבסוף שוברת את שתיקתה, ועושה דבר ייחודי במקרא - היא מעניקה לה' שם:

^{בראשית טז:יג} וַתִּקְרָ֤א שֵׁם־יְ־הֹוָה֙ הַדֹּבֵ֣ר אֵלֶ֔יהָ אַתָּ֖ה אֵ֣ל רֳאִ֑י כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה הֲגַ֥ם הֲלֹ֛ם רָאִ֖יתִי אַחֲרֵ֥י רֹאִֽי.

"אל רואי" משמע "אתה אל הרואה אותי".^[14] בעוד שדבריה המלאים של הגר מעורפלים וקשים לפענוח, מתן השם לה' מצליח לשקף את שמחתה מהידיעה שהוא "ראה" אותה, גם לנוכח הנחיית המלאך לחזור לשיעבוד תחת שרי.

כפי שמציינת קתלין אוקונור בפירושה על בראשית:

"ההכרה ברגעי הסבל של האחר היא הרמה הבסיסית של חמלה. כאשר מישהו רואה אותך כפי שאתה, מכיר בכאבך, בבושתך ובחווית הדה-הומניזציה שלך... זהו שיקום אנושיותך".^[15]

אוקונור מוסיפה, " אלוהים שם לב ומקשיב לצרה של שפחה נטושה, שחוותה דה-הומניזציה ועברה התעללות קשה". אלוהי ישראל רואה ושומע את השפחה הנוכרית המדוכאת והמושפלת. למרות שאינו בהכרח מעניק לה חירות, הוא מרעיף עליה ברכות בשפע.

אז מדוע לשוב ולהתענות?

אנו חוזרים לדילמה שהוזכרה קודם: מדוע המלאך שולח את הגר לחזור ולסבול תחת עינוייה של שרי?^[16] חוקרים מציעים מגוון אפשרויות.

הגר אינה בעלת חירות פנימית - החוקרת רניטה ווימס מציעה שפעולותיו של המלאך מוגבלות מכיוון שהגר באופן טרגי ממשיכה לתפוס את עצמה כשפחה. למרות שברחה, ובכך העידה על כמיהתה לחירות, "הלך רוחה נשאר שבוי". אף מלאך לא יכול להעניק חירות לשפחה שטרם אימצה תפיסה עצמית שונה.^[17]

הישרדות –  החוקרת וילמה אן ביילי מציעה הסבר יותר מעשי: חזרתה של הגר לשעבוד הוא "עניין של הישרדות". עליה "למלא תפקיד של שפחה כנועה" עד שיגיע הזמן לצאת לחופשי; עליה "לבחור לשרוד במקום למות במדבר."^[18]

בחירתו של אברהם - ג'ון לוונסון נוקט בגישה שונה. הוא מציין שבעוד "שחמלתו של אלוהים כלפי המדוכאים בולטת בתנ"ך, גם בחירתו [של אלוהים] בישראל מודגשת, גם במקרה הזה."^[19]

כורח הברית -  דבורה שטיינמץ בספרה "מאב לבנו", טוענת כי פרק זה מתיישב עם נוסחת הברית: מי שמקבל את ברכת הזרע חייב לחוות גם ייסורים.^[20]

ההסבר הרביעי הוא לדעתי המפתח להבנת הסיפור.

העינוי של הגר וייסורי ישראל

סיפורה של הגר הנמלטת משרי מופיע מיד לאחר סיפור ברית בין הבתרים, שבו אלוהים מודיע לאברם על עתיד זרעו (שימו לב למילים המודגשות):

^{בראשית טו:יג} יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה. ^טו:יד וְגַ֧ם אֶת־הַגּ֛וֹי אֲשֶׁ֥ר יַעֲבֹ֖דוּ דָּ֣ן אָנֹ֑כִי וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן יֵצְא֖וּ בִּרְכֻ֥שׁ גָּדֽוֹל...

על פי הסיפור בשמות ג, הסבל בימי השנייה במצרים מצריך התערבות אלוהית:

^{שמות ג:ז} יֹּ֣אמֶר יְ־הֹוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו.^[21]

בדומה לבני ישראל במצרים, גם הגר סובלת חיים של עבדות ועוני. יתר על כן, ניתן לקרוא את שמה באופן הבא: ה-גֵּר, כלומר "הזר". אכן, בהיותה אישה מצרית, הגר היא גרה/זרה בארץ כנען.

ההקבלות בין סיפורה של הגר בבית אברם ושרי לבין קורות ישראל במצרים הן משמעותיות:

• הגורם החזק (מצרים, שרי) "מענה" את החלש (ישראל, הגר).
• החלש הוא עבד.
• הקורבן יוצא לחופשי ב"גירוש" (בסיפור הבא על הגר, כא:י; ובסיפור יציאת מצרים, שמות י:יא).
• אלוהים מבחין בייסוריו של הקורבן.
• אלוהים מדבר אליהם במדבר.
• אלוהים מברך אותם והופך אותם לגוי גדול.

ההבטחות האלוהיות שניתנו להגר מהדהדות את ההבטחות שניתנו לישראל במצרים.^[22] הסיפור של הגר לא רק משקף, אלא גם מבשר את סיפורם של ישראל. כפי שמנסחת זאת תקווה פריימר-קנסקי, "סיפורה של הגר מקביל לסיפור ישראל; הגר היא הארכיטיפוס."^[23] בדומה לכך, פיליס טריבל מאפיינת את הגר כ"מבשרת את מצוקתם של ישראל תחת פרעה."^[24]

הייסורים כתנאי

לפיכך, בדיוק כפי שאנו עשויים לשאול מדוע הגר חייבת לעבור ייסורים לפני שתוכל להשיג את הברכות שמבטיח לה אלוהים, שאלה דומה הייתה יכולה להתעורר עבור אברהם ב"ברית בין הבתרים". פריימר-קנסקי מסבירה: "הדפוס [שנצפה בקורותיהם] של הגר ואברם, ומאוחר יותר בקורות ישראל, מלמד שהדרך לשכר האל עוברת בשולי החברה ובנבכי השפלות..." עוד היא מציינת כי דפוס זה "מציע תקווה למדוכאים, אך הוא נותר היבט בלתי מוסבר של דרכי האל בעולם."^[25]

הדפוס התמוה הזה בהשגחה האלוהית כבר מוכר לתלמוד הבבלי (ברכות ה ע"א):

רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא.

הגירוש הסופי של הגר

הגר מופיעה שוב בסיפור המקראי^[26] לאחר הולדת יצחק. בסיפור הזה שרה מגרשת אותה יחד עם בנה.^[27]

^{בראשית כא:י} וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את^[28] וְאֶת בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם בְּנִ֖י עִם יִצְחָֽק.^[29]

שוב שרה נמנעת מלהזכיר את הגר או את ישמעאל בשמם. לתדהמת הקורא (ולחרדתו) נראה כי אלוהים תומך בעמדתה של שרה, ומודיע לאברהם כי "ביצחק יקרא לך זרע". ואף על פי כן, אלוהים מגלה לאברהם את התוכנית האלוהית שלפיה ישמעאל יהפוך לגוי גדול לצידו של יצחק.

^{בראשית כא:יג} וְגַ֥ם אֶת בֶּן הָאָמָ֖ה לְג֣וֹי אֲשִׂימֶ֑נּוּ כִּ֥י זַרְעֲךָ֖ הֽוּא.^[30]

הבחירה של אלוהים לכנות את הגר וישמעאל "אמה" ו"בן האמה" מטרידה, שכן היא משקפת את לשונה המזלזלת של שרה עבורם. ייתכן שאלוהים עושה זאת כדי להקל על המצוקה הרגשית שאברהם חש עקב המשימה הקשה שהוטלה עליו. מכל מקום, אלוהים מכיר הן ביצחק והן בישמעאל כזרעו של אברהם, ושניהם מיועדים לזכות בזרע רב.

פיליס טריבל מציינת שכאשר שוקלים את שני הפסוקים הללו יחד, עולה מסר משמעותי:

מתוך חפיפה של שתי ההבטחות הללו לצאצאים, בתחילה להגר באמצעות ישמעאל ולאחר מכן לאברהם באמצעות יצחק, עולה כי הגר זוכה למעמד ייחודי: היא זוכה להיות האם הראשונה של אומה כלשהי.^[31]

אלוהים שומע את קולו של ישמעאל

למחרת בבוקר אברהם משלח את הגר, ועד מהרה היא מאבדת את דרכה במדבר. חמת המים שבידה אוזלת. כאשר בנה מתקרב לסף המוות, היא מניחה את הילד מתחת לשיח וממקמת את עצמה במרחק מְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כדי להימנע מלראות במותו. היא נושאת את קולה – ובכך הופכת לדמות הראשונה במקרא לבכות. לפתע מלאך אלהים מופיע בשנית, אולם הפעם הופעת המלאך אינה באה כמענה למצוקתה, אלא למצוקת בנה:

^{בראשית כא:יז} וַיִּשְׁמַ֣ע אֱלֹהִים֘ אֶת ק֣וֹל הַנַּעַר֒ וַיִּקְרָא֩ מַלְאַ֨ךְ אֱלֹהִ֤ים׀ אֶל הָגָר֙ מִן הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֥אמֶר לָ֖הּ מַה לָּ֣ךְ הָגָ֑ר אַל תִּ֣ירְאִ֔י כִּֽי שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא שָֽׁם: ^כא:יח ק֚וּמִי שְׂאִ֣י אֶת הַנַּ֔עַר וְהַחֲזִ֥יקִי אֶת יָדֵ֖ךְ בּ֑וֹ כִּֽי לְג֥וֹי גָּד֖וֹל אֲשִׂימֶֽנּו.

בעוד ששמו של ישמעאל אינו מוזכר במפורש בפרק, ההבטחה הסמויה בשמו מתממשת: הנער נושא את קולו בבכי ואלוהים שומע (ישמע-אל) אותו.^[32] לאחר מכן, המלאך חוזר על הבטחתו של אלוהים כי הנער יזכה להיות גוי גדול. בהמשך, המלאך פוקח את עיניה של הגר כך שהיא מבחינה בבאר עם מים, היא ממלאת את חמת המים ונותנת לישמעאל לשתות.

נבחין שוב בהקבלה ובקווי הדמיון בין חוויתה של הגר לבין קורותיהם של ישראל. כשם שהגר משוטטת צמאה במדבר עד שאלוהים מספק לה מים, כך גם גורלם של בני ישראל ביציאתם ממצרים. "בעת עבדות ובעת חירות", כותבת פריימר-קנסקי, "הגר היא ישראל."^[33] אולם, אמירה זו אינה מדוייקת בעיני. הגר אינה ישראל, וזו בעצם הנקודה: דאגתו של אלוהים לישראל משקפת באופן ישיר את דאגתו של אלוהים למי שאינו ישראל.

האפילוג של הסיפור

הסיפור מסתיים באמירה קצרה על התבגרותו של ישמעאל:

ּ^{בראשית כא:כ} וַיְהִ֧י אֱלֹהִ֛ים אֶת הַנַּ֖עַר וַיִּגְדָּ֑ל וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וַיְהִ֖י רֹבֶ֥ה קַשָּֽׁת.

ההצהרה שאלוהים היה "את הנער" (כלומר עימו) נאמרת גם על אברהם זמן קצר לאחר מכן (כא:כב), וכך נאמר בהמשך גם על יצחק, יעקב ויוסף. בדומה להם (האבות הנבחרים), גם ישמעאל (הלא-נבחר) זוכה לברכת נוכחות ה' ותמיכתו.^[34]

גם הפרט האחרון לגבי ישמעאל הוא בעל משמעות:

^{בראשית כא:כא} וַיֵּ֖שֶׁב בְּמִדְבַּ֣ר פָּארָ֑ן וַתִּֽקַּֽח ל֥וֹ אִמּ֛וֹ אִשָּׁ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם.

ההתייחסות לכך שהגר מצאה אישה מצרית לישמעאל מעידה על רצונה להבטיח שהוא יישאר בנה וחלק מעמה, לא רק מעמו של אביו.^[35]

בחירה - לא הסממן היחיד של החסד האלוהי

הסיפור של הגר מעביר מסר דרמטי. כפי שאומרת תקווה פריימר-קנסקי:

בלב הנרטיב של אברהם-שרה טמון סיפור המוכיח שגורלם של העמים סביב ישראל אינו שונה לחלוטין מזה של ישראל.^[36]

האדם שאלוהים רואה ומתגלה אליו, הוא, במונחים ישראליים, גר וזר. הבטחת אלוהים להגר מעידה שאלוהים דואג ומתערב בחייהם של יחידים ועמים מעבר לגבולות ישראל.^[37] כפי שמציין חוקר המקרא בן זמננו ג'ון גולדינגיי,

אלוהים לא התחייב באופן בלעדי לאברהם ושרה. דאגתו של אלוהים אינה מוגבלת לזרע הנבחר. ישנה חמלה עמוקה והבעת עניין באותם אנשים שעומדים מחוץ לשושלת הזו.^[38]

אלוהים רואה ושומע הן את ייסורי ישראל והן את ייסורי הגר; הוא מברך את ישראל בזרע רב, וגם את הגר; הוא משחרר את ישראל מעבדות, והן את הגר. במדבר אלוהים מלווה ותומך בישראל ובישמעאל. למעשה, חווית סף המוות של ישמעאל בפרק כא, שבה המלאך מתערב ברגע האחרון, מקבילה לניסיון של יצחק בהר המוריה בפרק הבא.^[39]

הסיפור הזה מזכיר לקוראים זהירים "שאין [לישראל] מונופול על דאגתו הגואלת של אלוהים, ולא על הבטחותיו של אלוהים."^[40] בעוד שישראל מחזיקים במעמד עמו הנבחר של אלוהים, אהבתו ודאגתו של אלוהים משתרעות ללא ספק מעבר לגבולות ישראל.