אברהם מביס את כדרלעומר, מלך הפרסים הקדומים

כאשר אברם ואחיינו לוט נפרדו זה מזה (בראשית יג), לוט בחר להתיישב באדמות השופעות של כיכר הירדן ליד סדום, בעוד שאברם קבע את מושבו באלוני ממרא שבחברון. זמן קצר לאחר מכן, ארבעה מלכים מן המזרח פתחו במלחמה נגד חמשת מלכי הערים במישורי כיכר הירדן.

סיפור זה יוצא דופן בכמה וכמה היבטים.^[1] בין השאר, הוא גדוש בשמות של אישים ומקומות עלומים שקשה לזהותם, שחלקם מופיעים רק בסיפור מקראי זה. בשל סגנונו, אוצר המילים ותוכנו הייחודיים, שאינם ניתנים לזיהוי עם אף אחד מן המקורות הספרותיים המרכזיים המזוהים בחמשת חומשי התורה, רוב החוקרים רואים בבראשית יד יחידה ספרותית עצמאית.^[2]

ארבעת מלכי המזרח

נפתח בבחינת שמותיהם של ארבעת מלכי המזרח וממלכותיהם.

^{בראשית יד:א} וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדׇרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם.^[3]

הרושם הקדום והזר שמעניקה רשימת המלכים נובע בחלקו מן הזיקה ל"לוח העמים" שבבראשית י, המתאר את התפצלות עמי העולם מצאצאי בשמות ובשמות מקומות בעלי צביון מסופוטמי ואנטולי. בני נח – שם, חם ויפת – לאחר המבול,^[4] ובחלקו מהידע של מחבר זה בשמות בעלי צביון וצליל זרים.

אמרפל מלך שנער נשמע בבלי, כגון חמורבי, מלך בבל הנודע.^[5] שנער הוא השם הקדום של בבל, המוזכרת כארץ ששלט בה נמרוד:^[6]

^{בראשית י:ח} וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. ^י:ט הוּא־הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי יְ־הֹוָה עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי יְ־הֹוָה. ^י:י וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר.

אריוך מלך אלסר נושא שם בעל צליל חורי, בדומה לשם אֲרַוְנָה היבוסי (שמואל ב כד).^[7] אלסר, לעומת זאת, הוא מקום דמיוני, ששמו אולי הושפע מאלישה, שמה הקדום של קפריסין, ואולי גם מן השם תרשיש:

^{בראשית י:ב} בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס …^י:ד וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים.

כדרלעומר מלך עילם נושא שם בעל צליל עילמי, בדומה לקודור־נחונתה, שמם של כמה מלכים עילמיים מן האלף השני והראשון לפנה"ס. עילם נמנה במקרא עם בני שם ואף מעניק את שמו לארץ עילם:

^{בראשית י:כב} בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם.

אף שכדרלעומר מופיע כאן במקום השלישי ברשימה, הוא מנהיגם של ארבעת המלכים (פס' ט), והיחיד שמוזכר בשמו לאורך כל הסיפור (פס' ד, ה, יז). מלך עילם הוא קודמו של מלך פרס, שבירתו שושן הייתה בירת עילם הקדומה. התואר המלכותי של מלך פרס, "מלך אנשאן", התייחס לממלכת עילם הקדומה. אשוב לקשר זה בין המלך כדרלעומר למלכי פרס המאוחרים יותר.

תדעל מלך גויים, המלך הרביעי, נושא שם בעל צליל חיתי אותנטי, בדומה לתודחליה, שמם של כמה מלכים חיתיים.^[8] אך "גויים" הוא מקום דמיוני – המילה פירושה פשוט "אומות". ייתכן שהשם הושפע מן הביטוי "איי הגויים":

^{בראשית י:ד} וּבְנֵי יָוָן אֱלִישָׁה וְתַרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדֹדָנִים. ^י:ה מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם …

 חמשת מלכי עמק הירדן

גם חמשת מלכי עמק הירדן משלבים פרטים מציאותיים עם יסודות ספרותיים ודמיוניים.

^{בראשית יד:ב} עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ (צביים) [צְבוֹיִם] וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר.

ארבע מן הערים הללו לקוחות מלוח העמים:

^{בראשית י:יט} וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע..^[9]

שמותיהם של בֶּרַע מלך סדום ובִּרְשַׁע מלך עמורה הם שמות סמליים: הם נשמעים כצירופים בְּרַע ו־בְּרֶשַׁע, ובכך רומזים לאופיים המוסרי השלילי. שמותיהם של שני המלכים האחרים, שִׁנְאָב ושֶׁמְאֵבֶר, יוצרים משחק צלילים ביניהם, אך משמעותם אינה ברורה.

המלך החמישי אינו מוזכר בשמו, אך עירו, בֶּלַע, (מן השורש ב.ל.ע) מוצגת כשמה הקדום והמדומיין של צוער, העיר שבה מבקש לוט למצוא מקלט מפני חורבן סדום (בראשית יט:כ–כב).^[10] אלה הם מלכי עמק הירדן השופע מים, המתואר כְּגַן יְ־ הֹוָה, (בראשית יג:י) – אשר עתידה להפרוך לאזור השומם של ים המלח כאשר אלוהים יהפוך את סדום ועמורה.

^{בראשית יד:ג} כׇּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח.^[11]

הרפאים, הזוזים והאמים

בשלב זה, היינו מצפים לתיאור הקרב, אך במקום זאת אנו מוצאים קטע ביניים המכיל הסבר למלחמה (פסוק ד: חמשת מלכי כיכר הירדן הם ווסלים מרדניים של המלך כדרלעומר) ותיאור של כיבושים נוספים שביצעו ארבעת מלכי המזרח בדרכם מערבה אל המלכים המורדים בכיכר הירדן.

^{בראשית יד:ה} וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדׇרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם. ^יד:ו ואת החורי בהררם, שעיר עד אייל פארן אשר על המדבר.

שמותיהם של העמים הקדומים שבעבר הירדן לקוחים מספר דברים. הרפאים, המכונים גם זמזומים (ששם זה קיצר מחברנו ל"זוזים", אולי בטעות), היו מתושביה הקדומים של ארץ עמון:

 ^{דברים ב:כ} אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. ^ב:כא עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם יְ־הֹוָה מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.

החורים ישבו באדום:

^{דברים ב:כב} כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תחתם עד היום הזה.

האמים ישבו במואב:

^{דברים ב:י} הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים. ^ב:יא רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים.

מחברנו מציין מקומות גיאוגרפיים כדי למקם בהם את העמים הקדומים הללו, תוך השמטה מכוונת של השמות ה"מודרניים" מתקופת המלוכה: עמון, מואב ואדום.^[12]

אברם מציל את לוט

לאחר קטע הביניים, המספר שב אל העלילה ומוסר בקצרה כי הקרב הסתיים בתבוסתם ובמנוסתם של חמשת המלכים. עריהם נותרו אפוא חשופות בפני הכוחות הפולשים, שמנצלים את המצב ובוזזים אותן.. לכך יש השלכות מצערות עבור לוט:

^{בראשית יד:יא} וַיִּקְחוּ אֶת כׇּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כׇּל אׇכְלָם וַיֵּלֵכוּ. ^יד:יב וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם.

אברם שומע על מצוקתו של לוט ונוקט פעולה מהירה ונחרצת כדי להציל את אחיינו:

^{בראשית יד:יד} וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עעד דן. ^יד:טו וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. ^יד:טז וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם.

 תיאורו של אברם כאן יוצא דופן. בשאר ספר בראשית הוא מתואר כנווד, כבעל וכאב, כאדם המציית לאל אך גם מתווכח עמו, ולעיתים אף נוקט דרכי עורמה — אך לא כלוחם. כאן, לעומת זאת, הוא מופיע כמפקד צבאי רב־עוצמה ואצילי, המביס ארבעה מלכים אדירים מן המזרח ומציל לא רק את אחיינו לוט, אלא גם את כל השבויים האחרים.^[13]

עם זאת, ישנם מספר רמזים העשויים להעיד על הצד הלוחמני בדמותו של אברהם.

הצד הלוחמני של אברהם

כאשר המלך אבימלך בא לכרות ברית עם אברהם, המתגורר בקרבת מקום (באזור שלימים ייקרא באר שבע), הוא מביא עמו את מפקד צבאו.

 ^{בראשית כא:כב} וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ אֶל אַבְרָהָם לֵאמֹר אֱלֹהִים עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. ^כא:כג וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ. ^כא:כד וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אָנֹכִי אִשָּׁבֵעַ.

ברית זו – ונוכחותו של מפקד צבאו של אבימלך – מרמזת כי לאברהם יש את הכוח לבצע פשיטות חמושות. היא גם מעניקה לו מעמד המקביל בערכו לזה של מלך ומפקד צבאו. אף על פי שאברהם לא מכונה במפורש כמפקד צבאי בסצנה זו, הטקסט מרמז כי אברהם מתפקד ככזה.

מיומנות צבאית קשורה גם לאבות אחרים בספר בראשית. הצד הלוחמני של נכדו של אברהם, יעקב, נחשף לרגע כאשר הוא מעניק את העיר שכם ליוסף.^[14] יעקב אומר כי כבש את שכם "מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח:כב).^[15] גם ברכותיו של יעקב לבניו כוללות מספר אזכורים לתכונות לוחמניות, לרבות אלימות, כלי נשק, קרבות וכיבושים.^[16]

קל להבין כיצד סופר קדום, שהכיר מסורות אלה על אופיים הלוחמני של האבות, עשוי היה לייחס תכונות דומות גם לאב הקדמון הראשון, אברהם.

מלכיצדק, מלך שלם

עם שובו, כשהוא מביא עמו לא רק את כל השבויים אלא גם עם כל הרכוש שנבזז, יוצא מלך סדום לקראת אברם, ואילו מלך אחר, מלכיצדק, מברך אותו:

^{בראשית יד:יח} וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן. ^יד:יט וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃ ^יד:כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל.

 מלכיצדק, מלך שלם, הוא שילוב ארכאי נוסף של שם ומקום, שמקורו מפסוק סתום בתהילים המרמז כי המלך בירושלים היה גם כהן:

 ^{תהילים קי:ד} נִשְׁבַּע יְ־הֹוָה וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק.

מלכיצדק משמש אפוא מעין מבשר של מלכי ישראל, ו"שלם" הוא שם חלופי — ואולי גם ארכאי – לירושלים. הזיהוי של שלם עם ירושלים עולה גם ממקום אחר במקרא:

^{תהילים עו:ב} נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל שְׁמוֹ. ^עו:ג וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן.

הברכה הטקסית שמעניק מלכיצדק לאברהם בשלם מציבה את האב הקדמון כקודמם האצילי של מלכי ירושלים. ביקורו במקום מעניק, במובן מסויים, לירושלים ולמעמדה המלכותי לגיטימציה קדומה.^[17]

משמעות פוליטית פרסית

לשם כך, הכותב, שהבין היטב את משימתו, עשה שימוש מחודש בפרטים מטקסטים מקראיים אחרים לצד מספר שמות אישיים ושמות מקומות שהם פרי יצירתו, והעניק לסיפור גוון ארכאי עם שילוב יוצא דופן של פרטים מציאותיים ודמיוניים. על פי כל הסימנים, לרבות הסתמכותו על מגוון טקסטים מקראיים והמאפיינים הלשוניים הלא־קלאסיים שלו, זהו בוודאי טקסט מאוחר יחסית בספר בראשית.

הסיפור מעשיר את דמותו של אברהם ומציג אותו כאב קדמון הראוי לדוד ולמלכים האחרים שעתידים לצאת ממנו. אך האם טמונה ביצירה זו גם מטרה נוספת, סמויה יותר? בהתבסס על כמה רמזים שהוזכרו קודם לכן, טקסט זה הוא ככל הנראה מן התקופה הפרסית,^[18] ולכן לדמותו של אברהם כמנהיג-לוחם המנצח את מלכי המזרח האדירים בהנהגת כדרלעומר מלך עילם, יש משמעות בולטת.

כפי שמציינת ההיסטוריונית של המזרח הקדום, אמלי קורט (1944–2023), "השושלת ה'פרסית' ראתה עצמה כשולטת בחלק מממלכת עילם הקדומה, ואף אימצה תואר מלכותי עילמי יוקרתי" (מלך אנשאן).^[19] באידיאולוגיה המלכותית שלהם, האכמניים היו יורשיהם של מלכי עילם.^[20]

אם כדרלעומר מלך עילם הוא במובן מסוים מבשרם של מלכי האימפריה הפרסית, ועילם משמש כאן כמעין מקבילה קדומה לפרס — שמה, יש לציין, אינו מופיע בלוח העמים — הרי שתבוסתם של מלכי המזרח בידי אברהם עשויה לשקף משאלה, או תקווה, לתבוסתם של השליטים הפרסים בידי ישראל.

משמעות נסתרת זו אינה מפורשת בסיפור, אך ניתן לראות בה מעין "תסריט נסתר" – אמצעי שבאמצעותו עמים הנתונים לשלטון אימפריאלי מבקרים את השלטון או מבטאים התנגדות כלפיו. פרשנות זו אינה ודאית, שכן עצם טבעו של פולמוס כזה הוא להיות מוסווה, בין השאר מחשש לעורר את זעמם של השלטונות. עם זאת, מחברים מקראיים יכלו לשלב רמזים כאלה בתוך סיפורים, כפי שניתן לראות, למשל, בביקורת המרומזת על בבל בסיפור מגדל בבל.^[21] יאירה עמית מתחקה אחר מקרים נוספים של "פולמוס סמוי" בנרטיב המקראי.^[22]

במקרה זה, אברהם הלוחם לא רק נלחם קרב מפואר נגד מלכי המזרח בעבר הרחוק, אלא ניצחונו מהדהד גם אל מלכי המזרח בתקופה הפרסית, ה"הווה" של כתיבת הסיפור. הדבר מספק זיכרון לכך שדברים כאלה קרו בעבר ועשויים לקרות שוב, ומעניק תקווה או נחמה בתקופה קשה.