האתרוג: חוגגים את סוכות עם תפוח פרסי

התורה מונה ארבעה מיני צמחים שיש ליטול לרגל חג הסוכות:^[1]

^{ויקרא כג:מ} וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

מהו "פרי עץ הדר"? הפסוק אינו נוקב בשם הפרי, שלפי המסורת היהודית הבתר-מקראית, הוא האתרוג. מתי וכיצד נולד הזיהוי הזה?

עזרא ונחמיה: זיתים?

התיאור הקדום ביותר לקיום מנהגי חג הסוכות מצוי בספר נחמיה שנכתב בתקופה הפרסית. ספר נחמיה מתאר את עזרא הקורא מן התורה על חג הסוכות בפני ראשי העם ב"יום השני" בחודש השביעי, כלומר, ב' בתשרי. לאחר קריאת התורה, יוצאת קריאה לעם, שמשקפת גרסה מעט שונה של הפסוקים מספר ויקרא. נדמה שמנהגי חג הסוכות אינם מוכרים להם, ולפיכך הציווי מפרט ומבהיר:

^{נחמיה ח:טו} ...צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב.

"עץ עבות" ו"כפות תמרים" (או "עלי תמרים") נזכרים בשתי הרשימות, אולם לא ברור כיצד יתר הפריטים תואמים אלו לאלו. אמנם ייתכן שבפני מחבר ספר נחמיה עמד נוסח אחר של ספר ויקרא,^[2] אך אם הטקסט בנחמיה מתייחס לצירוף "פרי עץ הדר" ומפרש את טיבו, נראה שלדעתו פרי זה הוא זית או עלי זית^[3] כך או כך, ספר נחמיה אינו מזכיר אתרוגים.

ספר מקבים ב', שנכתב בשלהי המאה השנייה או בראשית המאה הראשונה לפני הספירה, מתאר כיצד בתקופה החשמונאית נחוג חג הסוכות באיחור וכיצד נטלו החוגגים לולבים. גם בכתוב זה, אין כל אזכור לאתרוגים:

^{מקבים ב י:ז} לכן, בהחזיקם מטות וענפים רעננים^[4] וגם (כפות) תמרים, הם העלו מזמורים למי שהצליח את דרכם לטיהור מקומו.^[5]

למעשה, הטקסט משמיט כליל את "פרי עץ הדר".

יוסף בן מתתיהו ועל גבי מטבעות: אתרוגים

בתקופה הרומית כבר התקבע האתרוג בתודעה היהודית כַּפרי שיש ליטול בחג הסוכות. יוסף בן מתתיהו (37–100 לספירה לערך) כתב כך, בסיכומו הקצר למצוות ארבעת המינים (קדמוניות היהודים, ספר שלישי, סעיף 245):

ולכשיזכו (לבוא) אל ארץ אבותיהם עליהם לעלות אל אותה העיר שתשמש להם מטרופולין בזכות המקדש, ולחוג חג של שמונה ימים ולהעלות בימים אלה עולות ולהקריב קרבנות תודה לאלוהים ולשאת בידיהם זר של הדס וערבות מחובר לכף תמרים ופרי עץ הדר (במקור: עץ הפרסאה, כלומר, שמקורו מפרס - קרי, אתרוג).^[6]

פרשנות זהה אפשר למצוא באנקדוטה שמביא יוסף בן מתתיהו, ואשר נסבה סביב המלך והכהן הגדול השנוא אלכסנדר ינאי (קדמוניות היהודים, ספר שלושה-עשר, סעיף 372):

ובני עמו של אלכסנדרוס עוררו מהומה נגדו, שכן התקוממה האומה עליו בשעה שנעשה חג, וכשעמד על־יד המזבח להקריב, וזרקו בו אתרוגים, שכן חוק הוא אצל היהודים, שיהיו לכל אחד בחג הסוכות לולבים של תמרים ואתרוגים; גם את העניינים האלה סיפרנו במקום אחר.^[7]

ראוי לציין שאתרוגים מופיעים לצד לולבים הן על מטבע מן השנה הרביעית של המרד הגדול (69–70 לספירה), הן על מטבע מתקופת מרד בר כוכבא (132–136 לספירה).

מהם התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו בין המאה השנייה לפני הספירה והמאה הראשונה לספירה העשויים להסביר את אימוץ האתרוג כפרי הרשמי של חג הסוכות?

קיצור תולדות האתרוג

האתרוג (Citrus medica) הוא אחד משלושת מיני ההדרים המקוריים בטבע; השניים האחרים הם הפומלה (Citrus maxima) והמנדרינה (Citrus reticulata).^[8] כל פירות ההדר האחרים הם תוצאתה של הכלאה מכוונת בין מינים קודמים, ולרוב האתרוג הוא האב הגנטי בהכלאה, מקור האבקה.^[9] מקורו של האתרוג במזרח הודו ודרום סין והוא פרי ההדר הראשון שהגיע למערב.

מתורונג' עד Citron

בשפה ההינדית מוכר הפרי בשם תורנג' (torange), וזה מקור שמו הפרסי תורונג' (toronge/turunj). ההברה הקצרה שבין התי"ו לרי"ש היא כנראה הסיבה לכך שבשפות השמיות נוספה בתחילת השם אל"ף מקדימה (בלועזית: אל"ף פרוסתטית) לסיוע בהגייה:^[10] כך נוצרו המילה הארמית "אתרונגא", זו העברית "אתרוג" וזו הערבית "אותרוג'" (أترج utruj).^[11] עם ההתקדמות מערבה עברה המילה שיכול עיצורים וסופה הגיע לתחילתה, וכך נוצרו השם הקופטי (מצרי) "גיטרי" (ghitri), השם היווני "קיטריון" (κίτριον), השם הלטיני "קיטריום" (citrium) ולבסוף השם האנגלי citron.

פרי יבוא יקר

פרי האתרוג נודע במערב אסיה ובאירופה זמן רב לפני שהחל גידולו שם. ככל הנראה האתרוג נחשב פרי אקזוטי ויקר שיובא בידי חצר המלך או הוגש כמתנת פאר למלכים או לאלים.^[12] כך לדוגמה, בחפירות ארכיאולוגיות בעיר השומרית ניפור נמצאו זרעי אתרוג משנת 2000 לפני הספירה לערך, המעידים על קיום אתרוגים בעיר.^[13]

בחפירה מחאלה סולטן טקה (Hala Sultan Tekke) שבקפריסין נמצא מצבור זרעים נוסף הרלוונטי לשאלת מקור האתרוג ותפוצתו, על אף שנמצא בהקשר ארכיאולוגי שאינו ודאי באותה מידה כמו זה מניפור ואף אין ביטחון מלא כי מדובר בזרעי הדר. מצבור זרעים זה נמצא בשכבה המתוארכת למאה ה-12 לפני הספירה. ^[14] האתרוג הוא פרי בעל חיי מדף ארוכים ביותר ועל כן, הוא מתאים ביותר לייצוא למרחקים. על אף קיומן של כמה עדויות המזכירות את הפרי כמצרך מותרות מיובא או כמנחה, עולה ש במשך מאות ארוכות הוא נודע רק בשמועה על פרי אקזוטי מן המזרח.

הופעתו הראשונה של האתרוג בארץ ישראל

הראיות הארכיאולוגיות הראשונות לגידול עצי אתרוג מחוץ לפרס מצויות בגן ברמת רחל – כיום אתר בשטחי הקיבוץ הצמוד לדרום ירושלים, אולם בתקופה הפרסית היה המקום מרכז מנהלי של השלטון הפרסי בקרבת העיר ירושלים בת התקופה. בחפירות ארכיאולוגיות באתר נמצאו, בשכבה המתוארכת למאה הרביעית או החמישית לפני הספירה, בצידו המערבי של הארמון הפרסי המפואר, שרידים מאובנים של אבקת (pollen) אתרוג לכודים בתוך אחת משכבות הטיח של הבריכה.

האבקה (בניגוד לזרעים) מעידה שפקידי ממשל עשירים מפרס הביאו עימם את עצי האתרוג לגניהם.^[15] זהו האתר היחיד שבו נמצא ממצא מסוג זה, והדבר מעיד על היותו של הפרי מצרך מותרות בתקופה זו.

באתרים אחרים ברחבי המזרח התיכון נתגלו ראיות להימצאות אתרוגים בתקופה מאוחרת מעט יותר, ראשית בקרתגו (המאה הרביעית והשלישית לפני הספירה),^[16] לאחר מכן בכמה אתרים באזור הר וזוב (מן המאה השלישית עד המאה הראשונה לפני הספירה, תלוי באתר), ובכמה מושבות רומיות באתרים מדבריים נידחים במצרים.^[17] ממצאים אלו מעידים על התפשטותו של האתרוג (ובשלב זה גם הלימון) אל אתרים נבחרים באימפריה הרומית.

אזכורים מוקדמים של אתרוגים

האזכור הספרותי המוקדם ביותר של האתרוג מצוי ככל הנראה בשיר מאת אנטיפנס (408–334 לפני הספירה), שבו הוא מתאר "תפוח זהב", תיאור אשר אתנאיוס (המאה השנייה או השלישית לספירה) מפרש כמתייחס לאתרוג:

ועתה, נערתי, קחי תפוחים אלו (=אתרוגים). תאווה הם לעיניים. אכן כן, וטובים הם גם, הו האלים! כי זרע זה הגיע זה לא מכבר אל אתונה, ומוצאו במלך רב העוצמה. עלה על דעתי כי הפרי בא מן ההספרידות (=הנימפות); כי שם, אומרים, צומחים תפוחי הזהב. רק שלושה להם. היפה נדיר הוא בכל מקום, ואף יקר.^[18]

בציינו כי תפוחי הזהב מקורם בנימפות, מדגיש אנטיפנס את טבעם האקזוטי והנדיר של פירות מיובאים אלו.

התיאור הראשון של העץ בספרות המערב מצוי בספר "חקירה על אודות הצמחים" (Περὶ αἰτιῶν φυτικῶν/De Causis Plantarum) מאת תאופרסטוס מארסוס (371–287 לפני הספירה), יורשו של אריסטו בהנהגת האסכולה הפריפטטית. תאופרסטוס דיווח על ממצאיהם של בוטנאים שליוו את אלכסנדר הגדול במסעות הכיבוש שלו בפרס ובהודו (ד' 4.2), בכותבו:

שיש לארצות המזרח והדרום צמחים מיוחדים, כשם שיש להן בעלי חיים מיוחדים; למשל, לבני מדָי ופרס יש, בין היתר, את הקרוי ה"(תפוח ה)מדי" או "התפוח הפרסי". העלה של עץ זה זהה כמעט לעלה הקטלב אבל יש לו קוצים כאגס או כאגס סורי, אשונים, חדים וחלקים [...] אומרים שעץ זה גדל בפרס ובמדי.^[19]

ברי שהאתרוג לא ניטע ממערב לפרס במאות הרביעית והשלישית לפני הספירה, וכי המחבר משער שהקורא הממוצע אינו מכיר אותו.^[20]

פרי ריחני אך בלתי אכיל

נוסף על תיאור העץ, תאופרסטוס תיאר גם את פריו המוזר, שאינו אכיל אך ריחו נעים ביותר. תיאור זה מגדיל את הוודאות של זיהוי פרי זה עם האתרוג:

אין אוכלים את התפוח אך ריחו וריח עליו נעימים מאד. כשמניחים את ה"תפוח" בין הבגדים הוא מרחיק את העש. הוא גם יעיל למי ששתה רעל, כי בשתיית יין ששרו בו פרי זה (הערת העורכת: מילולית, "בשתייתו בתוך יין"), מביא היין לבחילה והחולה מקיא את הרעל. האתרוג טוב גם למתן ריח נעים לפה, כי אם חולטים את תוך הפרי ברוטב או סוחטים אותו אל הפה באמצעי אחר ושואפים אותו, הוא ממתיק את הבל הפה…^[21]

תיאור מפורט זה של הפרי מלמד שגם אם יובאו האתרוגים למערב בתקופה זו, ככל הנראה, הקוראים הכירו אותם משמיעה בלבד, ומרביתם לא ראו אותם בעיניהם. לפיכך היה המידע על אופן השימוש בפרי חדש ומרתק.

תרופה לרעל

אחד הפרטים הבולטים בתיאור האתרוג של תיאופרסטוס הוא השימוש בו כתרופה לרעל. גם בתיאורים אחרים של האתרוג נזכרת תכונה זו, והיא הסיבה לשמו המדעי, citrus medica (שמשמעו פרי ההדר הרפואי).

כך לדוגמה, המשורר הרומי הדגול וירגיליוס (70–19 לפני הספירה), מתאר את הפרי המָדי בספר השני בפואמה פרי עטו, "גאורגיקה" (כלומר, הפואמה החקלאית), באופן הבא:

מָדַי מניבה את מיציו המרירים של האתרוג המבורך ואת טעמיו הנחים ארוכות בחיך; הפרי החש לעזרה כאשר נשות-אב אכזריות מוסכות בכוס עשבים ולחשים רבי-כוח, ומסלק את הרעל הממית מן האברים.^[22]

טקסט מרתק הנוסף על אזכורים אלו מופיע בכתביו של אתנאיוס מנאוקרטיס (שלהי המאה השניה/ראשית המאה השלישית לספירה). אנקדוטה זו מתארת כיצד הצילה אכילת האתרוג כמה אסירים שנידונו למוות בידי איש ממשל מצרי (החכמים במשתה ג' 28):

הוא דן כמה אנשים להשלכה אל גוב חיות הפרא, משום שהורשעו בפשע, ואין להם תקנה, כך אמר, כי אם להשליכם לחיות. ובעודם צועדים אל התיאטרון שיוחד לענישת השודדים, נכמרו רחמיה של אישה שעמדה ומכרה פירות בצד הדרך והיא העניקה להם מעט מן האתרוג שאכלה באותה שעה. הם לקחו את האתרוג ואכלוהו, ולאחר זמן מועט, כאשר ניתנו לפני חיות עצומות ונוראות, והכישו אותם נחשים, יצאו ללא פגע…^[23]

ותוצאה זו הוכחה בניסויים חוזרים ונשנים, ונמצא כי האתרוג הוא נוגדן לכל מיני רעלים קטלניים. אולם אם מרתיחים את האתרוג בשלמותו על זרעיו בדבש מאטיקה, הוא מתמוסס בדבש, ואדם הנוטל שתיים או שלוש לגימות מלוא הפה מדבש זה השכם בבוקר לא יסבול כל רע מרעל.^[24]

אתנאיוס ממשיך ומספר כיצד אנשים שנקראו לסעוד בחברת שליט הרקליה הרודן, קליארכוס, היו אוכלים אתרוגים לפני הארוחה, היות שהוא נטה להכריח את אורחיו לשתות רוש. אמנם אלו סיפורים שאמינותם מפוקפקת, אולם הם מעידים כי האתרוג נתפס כפרי בעל סגולות רפואיות בתקופה הרומית. תפיסה זו המשיכה ושררה גם בתקופה המוסלמית.

הפיכתו של האתרוג לפרי נפוץ ומקובל

בזכות הסגולות הרפואיות שיוחסו לאתרוג, ריחו הנעים ושימושיו האחרים, החלו חקלאים במערב בטיפוח העץ בראשית האלף הראשון לספירה. פליניוס הזקן, שפעל במאה הראשונה לספירה, תאר את האתגרים שבגידול העץ (תולדות הטבע י"ב 7.2):

בשל ערכו הרפואי הרב ניסו אומות שונות לאקלמו בארצותיהן, לאחר שייבאו את השתילים בכדי חרס מנוקבים בחורים לאוויר עבור השורשים… אולם הוא מסרב לצמוח אלא בפרס ובמדי. זהו הפרי שאת זרעיו, כפי שהזכרנו, בישלו האצילים הפרתים בתבשיליהם כדי להמתיק את הבל פיהם. בין המדים אין עץ העולה עליו בחשיבותו.

על אף שפליניוס מתעד את הכישלון בגידולו, ידוע לנו שגידול האתרוג מחוץ להודו ופרס נחל הצלחה. בתקופה זו ממש השתקע האתרוג במסורת היהודית כפרי המלווה את חג הסוכות – "פרי עץ הדר".

אימוץ האתרוג ביהדות

במאה הראשונה לספירה כבר היה האתרוג רווח במידה מספקת שכל איש מיהודה יוכל לרכוש אתרוג לחג, ובעת ובעונה אחת עדיין נדיר דיו בכדי שייחשב מיוחד: פרי יפה תואר, בלתי-אכיל, עמיד וריחני, המשתמש להמתקת הבל הפה ולשמירה על הבריאות.

וכך, פרי שלא היה מוכר בארץ ישראל בימי הבית הראשון ובתקופה הפרסית היה מצוי רק כמצרך יבוא נדיר ויקר, נעשה פריט חובה עבור יהודים בשלהי ימי הבית השני כאחד מארבעת המינים של חג הסוכות; מעמד שבו הוא נותר עד ימינו.