מדוע המקרא דומם לגבי קוס אלוהי אדום
ראש של אלה בעלת קרניים מחורבת קטמית (ככל הנראה אשתו של קוס). נמצא כעת במוזיאון ישראל. מקור: ויקימדיה
האדומים נזכרים במקרא פעמים רבות. נוסף על כך המקרא מתאר את עשו, אחיו התאום של יעקב, כ"עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם" (בראשית לו:מג).[1] אולם המקרא אינו מדבר על הדת האדומית כלל – לא בחיוב ולא בשלילה – ואלוהי האדומים, קוֹס/קַוְס (ההגייה נתונה במחלוקת וייתכן שהשתנתה במרוצת הזמן), אינו מוזכר כלל.
היעדרות זו עומדת בניגוד בולט למופעים של אלים אחרים במקרא: האל המואבי כמוש, האל העמוני מולך/מלכום, האל (המדייני?) בעל פעור והאלים הכנעניים בעל (=אדד) ועשתורת. האם זהו עניין מקרי, או שמא סופרי המקרא התעלמו מקוס במכוון?
קוס באפיגרפיה ובממצאים הארכיאולוגיים: היסטוריה קצרה
האזכורים המוקדמים ביותר לשם קוס מופיעים בכתובות ממקדש מצרי המתוארכות לתקופת הברונזה המאוחרת. כך למשל בשם קסרע – "קוס הוא רֵעַ/רועי" – המקביל לשם המקראי רעואל ("אל הוא רֵעַ"), ובשם קסנרמ, "קוס רם", ושמות נוספים (אף שיש מחלוקת באשר לדרך הקריאה ולמשמעות המדויקות). השמות הללו מעידים על נוכחות של שבטים אדומיים שהשתמשו בשמות הכוללים את היסוד קוס, ואולי גם עבדו את האל קוס.[2]
החל מהמאה השמינית לפני הספירה, כתובות מתארות את האל קוס כמגנם של האדומים,[3] ומזכירות שמות פרטיים אדומיים המכילים את שמו. תופעה זו נפוצה במיוחד בקרב המלכים ובעלי התפקידים באדום. לדוגמה, שני מלכים אדומיים ששמם מופיע בכתובות אשוריות, קוס־מלך וקוס־גַבְרִ, מכילים את היסוד התיאופורי קוס. השם קוס־גַבְרִ הוא כנראה "קוְסגבר מלך אדום" המופיע בבולה שנמצאה באדום.
פולחן האל קוס התקיים בנגב הצפוני במאות השישית והשביעית לפני הספירה, תקופה שבה היו קשרי חברה ומסחר חזקים בין הנגב ובין אדום.[4] השם קוס מופיע בטקסט אפיגרפי קצר שנמצא בחורבת עוזה, שבו כתוב "והברכתך לקוס".[5] השם נמצא גם בחורבת קטמית, מקדש פתוח שהוקדש כנראה לאל, ובו נמצאו שני חלקי משפטים שבהם המילה "לקוס".[6] ייתכן שאלה העדויות הקדומות ביותר של השם קוס שאינ חלק משם פרטי של אדם. מקדש פתוח נוסף התגלה בחפירות בעין חצבה שבצפון הערבה, אך אין ראיות חד־משמעיות שהוא היה מקדש אדומי.
![קבלה עבור שעורה, כתובה על גבי אוסטרקון מאידומיאה. נמצא בחורבת נחל יתיר. זו לשון הכתובת: " ב5 לתשרי זידאל בר קוסעני קודות ש ס 26 [...] נתינא מנקדה".[8]](https://images-2-gvwk7ffjaa-uc.a.run.app?imageID=cl8eif223akg00cfo3v0.jpg)
פולחן קוס הגיע לשיאו בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית בעקבות נדידת אדומיים לאזור ההררי בדרום ממלכת יהודה לשעבר, אזור שנקרא כעת בשם היווני אידומיאה.[7] מאות שנים לאחר מכן, הנבטים שחיו בדרום עבר הירדן וכמה קבוצות בצפון חצי האי ערב עבדו את קוס. קוס נעלם מן הרשומות במאות הראשונות לספירה.
שמות תיאופוריים אדומיים במקרא
הימצאות היסוד קוס בכמה שמות מקראיים מלמדת על המקור האדומי של השמות או על דתם של בעליהם.[9]
ברקוס – "בן קוס" בארמית. השם מופיע במקרא פעם אחת כשם ראש משפחת "נתינים" (עבדי מקדש) מיהודה שחזרו מגלות בבל (עזרא ב:נג; נחמיה ז:נה). שם זה מופיע גם על גבי אוסטרקון בארמית מן התקופה הפרסית שנמצא בבאר שבע, ובכתובת בבלית מן המאה החמישית/שישית לפני הספירה (אכדית: ba-ar-ḳu-su).[10]
קושיהו – אבי איתן, לוי מבני מררי שליווה את ארון הברית בחזרתו לירושלים (דברי הימים א טו:יז).[11] ייתכן שהשם מכיל שני יסודות תיאופוריים שלובים ביחד: קוס וי־הוה. וככזה השם משקף אמירה סינקרטית: "קוס הוא י־הוה".[13] חלק מן החוקרים דוחים את ההבנה הזו בטענה שהשם קוס אינו נכתב בשי"ן.[14] אבל במקום אחד אכן נמצא הביטוי "קוש־מלך", והדבר מחליש את תוקף ההתנגדות.[15]
עובד־אדום – ארבע דמויות שונות במקרא נקראות בשם זה:
- עובד אדום "הגיתי": דוד הביא לביתו את הארון (שמואל ב ו:י–יב; דברי הימים א יג:יג–יד);
- עובד אדום בן ידותון: לוי ששירת כשוער ומשורר לפני הארון בימי דוד (דברי הימים א טו:יח, כו, כד–כה; טז:ה, לח);
- עובד אדום, שצאצאיו נמנים עם השוערים במקדש בדברי הימים א כו:ד, ח, טו (ייתכן שהוא אותו עובד אדום מהשורה הקודמת);
- עובד אדום מימי אמציה: היה מופקד על אוצרות המקדש כאשר יואש מלך ישראל בזז את המקדש (דברי הימים ב כה:כד).
השם מקביל לשם הי־הויסטי עובדיה, ומסתבר כאזכור עקיף של קוס: "עובד [קוס אלוהי] אדום".[16]
רמיזות סמויות לקוס במקרא
בשני טקסטים במקרא השם קוס מוזכר בעקיפין, באמצעות דמיון גרפמי ופונטי לשם האל האדומי.
אלקום/אלקוס במשלי
המקרה הראשון מסתתר אולי מאחורי טעות העתקה:
משלי ל:כט שְׁלֹשָׁ֣ה הֵ֭מָּה מֵיטִ֣יבֵי צָ֑עַד וְ֝אַרְבָּעָ֗ה מֵיטִ֥בֵי לָֽכֶת׃ ל:ל לַ֭יִשׁ גִּבֹּ֣ור בַּבְּהֵמָ֑ה וְלֹא־יָ֝שׁ֗וּב מִפְּנֵי־כֹֽל׃ ל:לא זַרְזִ֣יר מָתְנַ֣יִם אֹו־תָ֑יִשׁ וּ֝מֶ֗לֶךְ אַלְק֥וּם עִמֹּֽו׃
המשפט האחרון קשה מאוד. בתרגומים שונים של המקרא הוא מתורגם כ"מלך שאיש אינו עומד בפניו" (NJPS), "המלך כאשר הוא מוכיח את עמו" (NJB) ו"מלך שחילותיו עימו" (NKJV).
לאור הדמיון הגרפי בין המ"ם הסופית ובין סמ"ך, תאודור פריזן הציע את הקריאה "ומלך שאל קוס עמו".[17] המשמעות המקורית – שהיתה קיימת אולי במשל שמקורו אדומי– אבדה בגלל התנגדות שקמה ביהודה להזכרת שם האל האדומי בהקשר חיובי, או בשל בורותם של סופרים בני דורות מאוחרים באשר למשמעות המילה קוס.
"תעבור כוס" באיכה
מילה נוספת שאולי מסתתרת בה רמיזה לקוס מופיעה בהקשר אירוני:
איכה ד:כא שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱדֹ֔ום יֹושַׁבְתִּי בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֨יִךְ֙ תַּעֲבָר־כֹּ֔וס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי׃
גארד גראנרוד מבית הספר הנורווגי לתיאולוגיה מציע שהמחבר המקראי יוצר משחק דמיון בצלילים ובכתב בין המילה כוס ובין שם האל קוס.[18] לפי הצעתו יש בפסוק רמיזה סמויה לקוס אלוהי אדום, ומשמעות היא "גם עלייך יעבור קוס!"[19] או אפילו אפשרות המאיימת יותר: "כשם שי־הוה עשה כך לנו, כך יעשה קוס לך".
מדוע המקרא אינו מדבר על קוס בגלוי?
לאור התפוצה הרחבה של פולחן קוס ביהודה בשלהי תקופת הברזל וביהוד בתקופה הפרסית, נשאלת השאלה מדוע מחברי המקרא לא הזכירו את קוס במפורש, אלא בשמות אדומיים או במשחקי מילים סמויים.
חוקרים הציעו שלפולחן י־הוה ולפולחן קוס היו מאפיינים דומים, בין השאר משום שלשתי האלוהויות מקורות משותפים.[20] לפי הצעה זו, י־הוה וקוס, כמו יעקב ועשו, "גדלו יחד". העדויות הראשונות לקיום משותף של שני האלים מופיעות בכתובות מצריות המתוארכות לסוף האלף השני לפני הספירה, תקופה שבה המצרים פגשו שבטים או משפחות מרצועת המדבר שבדרום הלבנט (הנגב, אדום) שבניהם נקראו בשמות האלים.[21]
אולם אפילו אם מביאים בחשבון את הקרבה הגדולה בין ישראל ובין אדום ואת העובדה ששתי האלוהויות הופיעו בתנאים חברתיים וגאוגרפיים דומים, אין ספק שי־הוה וקוס היו אלוהיות שונות מאז ומעולם. איני מקבל את הרעיון שקוס וי־הוה מתייחסים לאותו אל.
עימות תרבותי בתקופה הפרסית
לעומת זאת אני מציע שהסיבה לשתיקת המקרא היא הפופולריות הגואה של פולחן קוס באידומיאה, נחלת יהודה לשעבר, בתקופה הפרסית ובתקופה ההלניסטית. אוכלוסיית אידומיאה הייתה חברה רב־תרבותית, שבה אדומים, ערבים, יהודאים ואחרים חיו בה בשכנות בשלום, ואולי אף התערו והתערבבו אלה באלה. הפופולריות של פולחן קוס לא התיישבה עם המונותאיזם הנחרץ ורעיון הטוהר האתני שהיו מקובלים בחוגים הכוהניים ביהוד, והנה בשלב מסוים פולחן קוס התקיים במקומות שבעבר היו נחלת יהודה.[22]
ספר דברי הימים, שנכתב בתקופה הפרסית, מספר כיצד אמציה מלך יהודה הביא מאדום (המכונה כאן בכינוי הארכאי "בני שעיר") את "אלוהיהם":
דברי הימים ב כה:יד וַיְהִ֗י אַחֲרֵ֨י בֹ֤וא אֲמַצְיָ֨הוּ֙ מֵֽהַכֹּ֣ות אֶת־אֲדֹומִ֔ים וַיָּבֵ֗א אֶת־אֱלֹהֵי֙ בְּנֵ֣י שֵׂעִ֔יר וַיַּֽעֲמִידֵ֥ם לֹ֖ו לֵאלֹהִ֑ים וְלִפְנֵיהֶ֥ם יִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְלָהֶ֥ם יְקַטֵּֽר:
לעומת זאת, בטקסט המקביל בספר מלכים (מלכים ב יד:ז), שנכתב לפני כן והיה המקור העיקרי לספר דברי הימים, הסיפור הזה אינו מופיע. דבר זה מלמדנו שמחבר דברי הימים ב כה:יד, שחי בתקופה הפרסית, משקף את המציאות בתקופתו, של הפצת פולחן אלוהי אדום ביהוד.
מסיבה זו קוס נחשב ליריבו הישיר של י־הוה. תופעה מקבילה להתעלמות מקוס היא ההתעלמות הבולטת מאוכלוסיית אידומיאה בספרים עזרה ונחמיה. התעלמות היסטורית זו בולטת במיוחד לאור ריבוי האזכורים של הערבים, אותם שכנים מדרום ליהוד (שלא היו ידידותיים כלל).[23]
בני אידומיאה במקדש
ייתכן שההתנגדות ביהודה לכל דיבור על קוס קשורה גם לכך שאדומים שימשו בתפקידים במקדש בירושלים בתקופה הפרסית.
אדומים העובדים את י־הוה לא היו תופעה חדשה. בספר (המוקדם) שמואל, דואג האדומי, אחד מעבדי שאול, פוגש את דוד המבקש מקלט בעיר הכוהנים נוב:
שמואל א כא:ח וְשָׁ֡ם אִישׁ֩ מֵעַבְדֵ֨י שָׁא֜וּל בַּיֹּ֣ום הַה֗וּא נֶעְצָר֙ לִפְנֵ֣י יְ־הוָ֔ה וּשְׁמֹ֖ו דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֑י אַבִּ֥יר הָרֹעִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְשָׁאֽוּל׃
אומנם בסופו של דבר דואג הורג את הכוהנים במצוות שאול, אבל עצם הימצאו בעיר הכוהנים מעיד על כך שהוא עובד את י־הוה, גם אם לא שימש בתפקיד רשמי בעבודתו. ואכן, בספר דברי הימים מסופר שעובד אדום וקושיהו (ראו למעלה) שימשו בתפקידים רשמיים בעבודת י־הוה בימי דוד ואחר כך.
העובדה שספר דברי הימים, שנכתב בתקופה הפרסית, מספר על תפקידם של אדומים כעובדי י־הוה בימי דוד, מלמדת שהמחבר מנסה להסביר את נוכחות האדומים ביהודה, באמצעות המצאת אבות הקרויים באותם שמות.[25] מחבר דברי הימים לא שש להודות שאדומים שירתו בתפקידים חשובים בעבודת המקדש בירושלים, ומשום כך הופך את הדמויות הלא־ישראליות הללו ללוויים יראי אלוהים.[26]
נראה שריבוי האנשים ממוצא אדומי המשרתים בעבודת י־הוה הסבה מורת רוח למחברי עזרא ונחמיה, ומשום כך פקדה אותם שכחה ספרותית מכוונת של מוצאם המקורי של האנשים מלבד שמותיהם התיאופוריים.
התעלמות מאידומיאה ומקוס: החלטה אסטרטגית
בתקופת בית שני התקיים עימות פוליטי בין היהודאים והאידומאים, שחיו במקום אחד והתחרו על השליטה בו. זה הרקע לזיכרון הסלקטיבי של הכותבים בכל הנוגע לשכניהם ועמיתיהם האדומים. "פולמוס סמוי" זה, שאינו מאפיין רק את היחסים בין אנשי יהודה ובין אנשי אידומיאה,[27] כלל התעלמות מהאל האידומיאי החשוב קוס. אף על פי שקוס ידוע היטב בקרב הסופרים היהודאים, הוא נעדר לחלוטין מכתביהם.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
26 בנובמבר 2023
|
עודכן לאחרונה
26 בנובמבר 2023
מאמר זה הוא תרגום של "Why the Bible Is Mute about Qos, the Edomite God" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בדצמבר 2022. תורגם על ידי ALE.
הערת העורך: לדיון במשמעות הסמלית של קשרי משפחה אלה, ראו:
Marvin A. Sweeney, “Israel’s History as a Family Narrative,” TheTorah (2015).
למחקרים מפורטים על קוס עם ביבליוגרפיה נרחבת, ראו:
Ernst A. Knauf, “Qôs,” in Dictionary of Deities and Demons in the Bible, eds. Karel van Der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (2nd ed.; Leiden: Brill, 1999), 674-677; Andrew J. Danielson, “On the History and Evolution of Qws: The Portrait of a First Millennium BCE Deity Explored through Community Identity,” Journal of Ancient Near Eastern Religions 20/2 (2021): 113–189; Juan M. Tebes, “Names and Images of God Qos and the Question of Yaweh’s Doppelgänger,” in Divine Names on the Spot II: Exploring the Potentials of Names through Images and Narratives, eds. Fabio Porzia and Corinne Bonnet, Orbis Biblicus et Orientalis (Louvain: Peeters, 2023), 105-144.
ראו:
Juan M. Tebes, “The Archaeology of Cult of Ancient Israel’s Southern Neighbors and the Midianite-Kenite Hypothesis,” in The Desert Origins of God: Yahweh's Emergence and Early History in the Southern Levant and Northern Arabia, eds. Juan M. Tebes and Christian Frevel (Special volume of Entangled Religions 12/2; Bochum: Ruhr-Universität Bochum), §§23–24.
כפי שאפשר ללמוד מתפוצתם של חרסים מדרום עבר הירדן-הנגב (חרסים "אדומיים") בנגב. נראה שכמה קבוצות אדומיות אפילו היגרו לנגב בתקופה זו. ראו:
Juan M. Tebes, “The Potter’s Will: Spheres of Production, Distribution and Consumption of the Late Iron Age Southern Transjordan-Negev Pottery,” Strata 29 (2011): 61-101.
ראו את הדיון הזה:
Itzhaq Beit Arieh, “Epigraphic Finds,” in Ḥorvat ‘Uza and Ḥorvat Radum: Two Fortresses in the Biblical Negev, ed. I. Beit Arieh (Monograph Series of the Institute of Archaeology 25; Tel Aviv: Tel Aviv University, 2007), 134-135.
ראו:
Itzhaq Beit Arieh, “Inscriptions,” in Ḥorvat Qitmit: An Edomite Shrine in the Biblical Negev, ed. I. Beit Arieh (Monograph Series of the Institute of Archaeology 11; Tel Aviv: Tel Aviv University, 1995), 260-262.
הערת העורך: בעניין זה ראו גם:
David Ben-Shlomo, “The Ancient City of Hebron,” TheTorah (2018); Jacob L. Wright and Zev Farber, “Kiryat-Arba Is Hebron…. But Is It?” TheTorah (2016).
מתוך:
Daniel Vainstub and Peter Fabian, “An Idumean Ostracon from Horvat Nahal Yatir,” Israel Exploration Journal 65 (2015): 205-213 (fig. 3).
באדיבות המחברים.
ראו:
Juan M. Tebes, “The Edomite Involvement in the Destruction of the First Temple: A Case of Stab-in-the-Back Tradition?” Journal for the Study of the Old Testament 36.2 (2011): 219–255 [243–244].
ראו:
Tebes, “Names,” table 2:28, 43; Dirk Schwiderski, Die alt- und reichsaramäischen Inschriften. The Old and Imperial Aramaic Inscriptions. Band 1: Konkordanz, Fontes et Subsidia ad Bibliam pertinentes 4 (Berlin: De Gruyter, 2008), 185; Ran Zadok, “A Prosopography of Samaria and Edom/Idumea,” Ugarit-Forschungen 30 (1998): 781-828 [p. 822].
המילונים המוקדמים לא הכירו את השמות החוץ־מקראיים הללו והציעו תרגומים אחרים לשם ברקוס, כמו "צייר"; ראו:
Tebes, “Involvement,” 244 n. 68.
ייתכן שהשם מקביל לשם הדדני ברקס, אבל קשה להוכיח זאת משום שבצפון חצי האי ערב צירוף העיצורים "קס" יכול לציין דברים שונים לגמרי.
ייתכן שגרסה מקוצרת של השם הזה מופיעה בשמותיהם של קישי בן עבדי אבי איתן, לוי מבני ממרי (דברי הימים א ו:מד) ושל קיש בן עבדי הלוי (דברי הימים ב כט:יב).
ראו:
John R. Bartlett, Edom and the Edomites, Journal for the study of the Old Testament, Supplement series 77 (Sheffield: Sheffield Academic Press, 1989), 200-201.
תאודור פריזן הציע את האפשרות הזאת (הטקסט המקורי: "קוש הוא יהו"), אף שהוא סבור ששמות סינקרטיים מורכבים שכאלה "כמעט אינם אפשריים". ראו:
Theodore G. Vriezen, “The Edomitic Deity Qaus,” Old Testament Studies 14 (1965): 330-353 [352-353].
ראו:
Knauf, “Qôs,” 674.
ראו:
Tebes, “Involvement,” 244 n. 68;
לשם קש־מלכ ראו:
Tebes, “Names,” table 2: 25.
ראו:
David L. Thompson, “Obed-Edom,” in The Anchor Bible Dictionary, vol. V, ed. David N. Freedman (New York: Doubleday, 1992), 5-6; Ernst A. Knauf, “Edom,” in Dictionary of Deities and Demons in the Bible, eds. Karel van Der Toorn, Bob Becking, and Pieter W. van der Horst (2nd ed.; Leiden: Brill, 1999), 274.
אפשר להבין גם שמשמעות השם היא "עובד (אל ששמו) אדום", אבל אין במקרא או ברשומות הארכיאולוגיות עדויות לקיומו של אל שזה שמו.
ראו:
Vriezen, “Qaus,” 345-352.
הצעה נוספת אך מסתברת פחות היא שיש להחליף את המ"ם בשי"ן; צורת האותיות הללו דומה בכתב העברי הקדום. ראו:
Felix E. Peiser, “Miscellen,” Zeitschrift für die Alttestamentliche Wissenschaft 17.1 (1897): 347–351 [349–350].
הטקסט המקורי של פייזר הוא "und ein König, mit dem El-ḳȗš ist" (ומלך אשר אל־קוש עימו). כל התרגומים האלה מתאימים יותר למילית "אשר" ולא למילית "אל" (אני מודה למארק ברטלר שהביא את הדבר לתשומת ליבי).
כמובן, הבעיה היא שהפועל "תעבור" הוא בלשון נקבה ומתאים למילה כוס ולא לשם קוס, וצליל האות כ"ף אינו זהה לצליל האות קו"ף בהגייה הקדומה. עם זאת, משחקי המילים במקרא אינם מדויקים במקרים רבים.
ראו:
Gard Granerød, “The Cup or Qôs? Lost Prayer and Wordplay in Lamentations 4:21-22,” Vetus Testamentum (2021): 1-16 [10-13].
לתפיסה זו היסטוריה ארוכה בחקר המקרא, והיא משולבת באופן בלתי נפרד בשאלה בדבר מקורותיו הדרומיים של המושג י־הוה. ראו:
Arent J. Wensinck, “De oorsprongen van het Jahwisme,” in Semietische studiën uit de nalatenschap van Prof. Dr A. J. Wensinck (Leiden: A. W. Sijthoff’s Uitgeversmaatschappij N.V., 1941), 23-50 [34-36]; Vriezen, “Qaus,” 353 n. 1.
מרטין רוז הציע במחקרו רב ההשפעה שישראל ואדום עבדו במקור אל אחד, ששמו היה אולי י־הו. בישראל הפך אל זה לי־הוה, ואילו באדום תפס את מקומו השם קוס, שפולחנו הגיע מחצי האי ערב במאה השמינית לפני הספירה. ראו:
Martin Rose, “Yahweh in Israel – Qaus in Edom?,” Journal for the Study of the Old Testament 4 (1977): 28-34.
ג'ון ברטלט העיר במאמר תגובה שאף שאי אפשר לבטל את ההצעה שמקור פולחן קוס בערב, אין ספק שהוא היה מוכר בדרום הלבנט זמן רב לפני המאה השמינית לפני הספירה;
John Bartlett, “Yahweh and Qaus: A Response to Martin Rose (Journal for the Study of the Old Testament 4 (1977) 28–34),” Journal for the Study of the Old Testament 5 (1978): 29-38.
לאחרונה אימץ ניסים אמזלג את עמדתו של רוז, והוא סבור שקוס היה שם אדומי לי־הוה ולא אל נפרד.
Nissim Amzallag, “Yahweh, the Canaanite God of Metallurgy?,” Journal for the Study of the Old Testament 33 (2009): 387-404 [p. 392].
ג'סטין קלי הגיע למסקנה הדומה שי־הוה וקוס השתייכו יחד לפנתאון קדום, אולי אפילו כאותו אל סער, של השבטים מצפון־מערב ערב שברבות הימים התיישבו ביהודה ובאדום;
Justin Kelly, “Toward a New Synthesis of the God of Edom and Yahweh,” Antiguo Oriente 7 (2009): 255-280.
השם "יהו", הקשור למדבר הדרומי שליד הרי שעיר, הוא ככל הנראה האזכור המוקדם ביותר של י־הוה. לשם י־הוה בכתובות מצריות, ראו ישראל קנוהל, "י־הוה: המשמעות המקורית של השם בערבית", התורה (2021);
Juan M. Tebes, “Yahweh’s Desert Origins,” Biblical Archaeology Review 48.3 (2022): 32-41.
לפופולריות של פולחן קוס בתקופה זו ראו:
Yigal Levin, “The Religion of Idumea and Its Relationship to Early Judaism,” Religions 11.10 (2020).
ראו:
Tebes, “Memories of Humiliation, Cultures of Resentment towards Edom and the Formation of Ancient Jewish National Identity,” Nations and Nationalism 25/1 (2019): 124-145 [132-134].
דואג מספר לשאול על פגישת דוד ואבימלך הכוהן (שמואל א כב:ט–י, יח, כב). ראו:
Shawn Zelig Aster, “What Was Doeg the Edomite’s Title? Textual Emendation versus Comparative Approach to Samuel 21:8,” Journal of Biblical Literature 122 (2003): 353-361; Jack M. Sasson, “Doeg’s Job,” Scriptura 87 (2004): 317-322.
ראו:
Tebes, “Involvement,” 243-245, 253-254; idem., “Memories,” 132-134.
אמזלג הציע שהאדומים הללו התקבצו סביב עובדי המקדש שעסקו בשירה ונקראו אזרחים;
Nissim Amzallag, Esau in Jerusalem: The Rise of a Seirite Religious Elite in Zion in the Persian Period, Cahiers de la Revue Biblique 85 (Pendé: Gabalda, 2015), 15-31.
ראו:
Isaac Kalimi, The Reshaping of Ancient Israelite History in Chronicles (Winona Lake: Eisenbrauns, 2005), 56-57.
דברי הימים עושה מהלך דומה ביחס לשמואל (דברי הימים א ו): הוא הופך אותו ללוי אף שבספר שמואל הוא אפרתי (אני מודה לזאב פרבר שהביא את העניין לתשומת ליבי).
ל"פולמוסים סמויים" במקרא, ראו יאירה עמית, גלוי ונסתר במקרא: פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים (תל אביב: משכל, 2003).
מאמרים קשורים :
