האם יעקב ועשו התפייסו?

חששו של יעקב מפני עשו

האיחוד המחודש בין יעקב לעשו בבראשית לג נפתח באופן מבטיח, אך האירועים מתפתחים מכאן ואילך באופן מאכזב. הסיפור פותח במסר של ברכה שיעקב שולח לעשו (לב:ד–ו). מעשה זה נובע מחשש על רקע העבר העוין ביניהם. שליחי יעקב שבים עם הבשורה שעשו מתקרב עם כוח של 400 איש (פס' ז), מספר הנקשר במקומות אחרים במקרא לכוח לחימה.^[1]

אחוז חרדה, יעקב רוקם תוכנית אחר תוכנית בניסיון להיערך לאיום המתקרב. תחילה הוא נוקט באסטרטגיה הגנתית ומחלק את מחנהו לשניים, במטרה להגן על ילדיו מפני עשיו (לב:ח–ט). לאחר מכן, הוא פונה ישירות אל אלוהים בתפילה ובקשה לעזרה (לב:י–יג), ולבסוף שולח מנחות רבות, מעין שוחד, במטרה לפייס את אחיו (לב:יד–כא). עם זאת, הפעולות הללו לא מפיגות את חששותיו. בחשכת הלילה, הוא חוצה עם משפחתו את נחל יבוק (לב:כה) בניסיון אחרון להימלט עד שעוצר אותו המלאך, איתו הוא נאבק עד עלות השחר.^[2]

כאשר יעקב פוגש סוף סוף את עשו למחרת בבוקר, הוא מחלק את משפחתו לשלוש קבוצות ורק אז ניגש לאחיו. ניתן להיווכח בעומק החרדה שלו דרך ריבוי ההשתחוויות בפני עשו.

תגובתו החיובית של עשו

השלב הראשוני במפגשו של יעקב עם עשו מתנהל טוב בהרבה מכפי שציפה. רצף הפעלים המתאר את תגובתו של עשו מדגיש את התלהבותו הרבה:

^{בראשית לב:ד} וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.

כל הפעולות הללו מתוארות בלשון יחיד, כאשר עשו הוא הנושא ויעקב הוא המושא הפסיבי.

וירץ – עשיו הוא הדמות הרגשית ביותר במחזור סיפורי יעקב. ממש כפי שהתחנן בכאב בפני אביו, בבקשה לברכה בבראשית כז:לג, הוא מביע את הצד השמח והפתוח של רגשותיו במפגש המתקיים בפרק לב. הריצה של עשו לקראת יעקב משקפת מפגשים נלהבים אחרים במקרא, כמו ריצת אברהם לקראת אורחיו בבראשית יח:ב, והזיהוי של עבד אברהם את רבקה בבראשית כד:יז. במקרים רבים הריצה מסמנת ברכת שלום מלאת התלהבות.^[3]

ויחבקהו – חיבוקו של עשו את יעקב מסמל קבלת פנים חמה של קרוב משפחה.^[4]

ויפל על צווארו – ביטוי זה מופיע פעמיים נוספות בספר בראשית, שניהם בקשר לאיחוד משפחתי של יוסף: פעם עם בנימין (מה:יד) ופעם עם יעקב (מו:כט).^[5]

וישקהו – הנשיקה גם היא מופיעה לרוב בהקשרים משפחתיים, כולל במפגשים בין אחים (שמות ד:כז). במקרה זה, הנשיקה של עשו לא רק מבטאת רגש אלא גם משמשת כתיקון לנשיקה המזויפת של יעקב לאביו בבראשית כז:כז, שהייתה חלק מתרמיתו.^[6]

ויבכו – רק בסיום הצפת הרגשות העזה יעקב מגיב גם הוא. בעוד שכל שאר הפעלים בסצנה היו בלשון יחיד, הפועל "ויבכו" מופיע כאן בלשון רבים.

הריכוז יוצא הדופן של ביטויי קבלת הפנים בפסוק זה מעיד על רצונו של עשו לקשר משמעותי יותר מאשר פיוס פורמלי בלבד. עם זאת, נדמה שהרגש הזה מגיע בעיקר מכיוונו של עשו.

תגובתו המאופקת של יעקב

למרות דמעותיו, יעקב מגיב באיפוק ובריסון. תחילה, הוא עומד כעבד לפני רבו. כאשר עשו מבחין בנשים ובילדים, הוא שואל את יעקב מי הם עבורו. יעקב משיב:

^{בראשית לג:ה} ...הַיְלָדִים אֲשֶׁר חָנַן אֱלֹהִים אֶת עַבְדֶּךָ.

לאחר מכן הוא ממשיך להציג את משפחתו באופן רשמי כדי לקבל את אישורו של עשו. הוא מציג אותם לפי מעמדם בעיניו – תחילה ילדי הפילגשים, אחר כך צאצאי לאה, ולבסוף רחל ויוסף (בראשית לג:ו–ז).

עשו ממשיך ושואל מדוע יעקב שלח לו את כל המתנות הללו, ויעקב משיב:

^{בראשית לג:ח} ...לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.

יעקב הכין מתנה גדולה למדי כדי להרשים את עשו, אך לתדהמתו, עשו דוחה אותה:

^{בראשית לג:ט} וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ.

אמירתו של עשו כי יש לו "הרבה" מעוררת מחדש את התחרותיות בין האחים.^[7] ייתכן שיעקב שומע בכך הד לברכה שגנב מעשו,

^{בראשית כז:כח} וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ.^[8]

תחרות בין אחים והברכה הגנובה

בעוד שיעקב משיב בלשון המתרפסת ביותר במהלך חייו, במה שנדמה כייאוש הנובע מחרדה,^[9] הוא לא יכול שלא להוסיף נימה של התנשאות בסוף תשובתו, בניסיון שלא להצטייר כנחות:

^{בראשית לג:י} וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. ^לג:יא קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח.^[10]

המסר המרכזי של יעקב נרמז במילת המפתח "ברכה", המופיעה שש פעמים בבראשית כז – הפרק בו יעקב גונב את ברכתו של עשו – פרק בו מופיע השורש ב.ר.כ בסך הכל למעלה מעשרים פעמים! בעוד שבבראשית לג:יא המונח מתייחס למתנות,^[11] הוא טעון במשמעות כה עמוקה עבור האחים, שקשה שלא לשמוע את יעקב מתחנן בפני עשו: "קח בחזרה את הברכה שגנבתי ממך" (בראשית כז).^[12]

הצעת הברכה, יחד עם ביטוי החנופה יוצא הדופן "רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים" שאין לו מקבילה במקרא, מכריע את הכף. עשו מקבל את המתנות, ובכך מצהיר, בצורה משתמעת, על הפסקת אש עם אחיו.

הצעתו של עשו ודחייתו של יעקב

לאחר שעשו מקבל את מתנת אחיו, הוא מציע ללוות את יעקב בדרכם ליעד משותף, מתוך ניסיון להתקרב אליו:

^{בראשית לג:יב} וַיֹּאמֶר נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ.

עשו מנסח את בקשתו בלשון רבים, "נִסְעָה וְנֵלֵכָה", ובכך מבטא את רצונו לארח את יעקב בביתו בשעיר. הנוסח ההדדי משקף את רצונו של עשו לשוויון ופיוס עם אחיו.

הביטוי "וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ" יכול להתפרש כ"אלך לפניך" או "אלך בקצב שלך", ומשקף את רצונו של עשו להגן על אחיו. רד"ק (רבי דוד קמחי, בערך 1160–1235) תיאר זאת בצורה טובה:

ואף על פי שפעמים אלך לפניך, לא ארחק ממך אלא לנגדך בקרוב אליך.

יעקב מציע תירוץ מעשי לדחיית הצעתו של עשו:

^{בראשית לג:יג} וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן.

עול הילדים הצעירים מחייב התקדמות בקצב מתון יותר. יעקב מדגיש את הפגיעות של מחנהו (ובעקיפין את חוסר ההגנה שלו מול עשו) ומציע שהם ייפגשו בהמשך הדרך:

^{בראשית לג:יד} יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

עשו אז מציע הצעה נוספת:

^{בראשית לג:טו} וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי...

עשו מוצג כאן כמי שמגיב לפגיעותו של יעקב, ומציע עזרה בדמות מדריכים או מלווים שיסייעו במסע. עם זאת, הצעה זו נראית כמעוררת מחדש את חששותיו של יעקב.

יעקב מתחמק

יעקב מגיב:

^{בראשית לג:טו} ...וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.

תגובתו של יעקב קשה לפענוח, שכן הביטוי "אמצא חן בעיני אדוני" לא מהווה תשובה ישירה של כן או לא. בהקשר זה, נראה שזהו סירוב מכובד, שאומר שעשו לא צריך לטרוח למענו. לאחר שלדעתו החזיר לאחיו די והותר עם מתנתו הגדולה, יעקב מרגיש מספיק ביטחון בשלב זה כדי לדחות את הצעתו של עשו. אולם, העמימות בתגובה שלו מאפשרת לפרש אותה בדרכים שונות.

לא רוצה להיות חייב לעשו דבר (רש"י)

רש"י (רבי שלמה יצחקי, 1040–1105) סובר שהסכמה לקבל עזרה זו עשויה להפר את האיזון:

"אמצא חן בעיני אדני" – ולא תשלם לי עתה שום גמול

כאילו יעקב אומר לעשו: "אל תעשה לי טובות, אינך חייב לי דבר." אם תקוותו של יעקב במתנותיו הייתה לסגור את החשבון ביניהם, הדבר האחרון שהוא רוצה הוא להיות חייב לעשו טובה.

לא לסמוך על עשו (אברבנאל)

ר' יצחק אברבנאל (1437–1508) מזהה פחד בתגובת יעקב, ומציע כי יעקב עדיין לא סומך על עשו, למרות קבלת הפנים החמה שזכה לה:

אבל יעקב חשש שמא ישתנה רצונו [של עשו] ויהפך לו לאויב

ואכן, עמדתו המתבטלת של יעקב לאורך כל האירוע משקפת את חוסר האמון שלו במחוות אחיו, למרות קבלת הפנים הנלהבת שקיבל בבראשית לג:ד. אם יעקב אכן "מצא חן בעיני אדוני", מדוע עשו רוצה לשלוח חלק מאנשיו ללוות אותו? עבור יעקב, אפילו העובדה שעשו קיבל (באופן מהוסס) את מתנתו אינה ערובה לכך שעשו באמת סלח לו.

לא מחבב את עשו או את אנשיו (רמב"ן)

רמב"ן (ר' משה בן נחמן, 1194–1270) מציע שייתכן שיעקב פשוט לא רוצה שעשו ואנשיו יתלוו אליהם במסע.

הכונה [הסמויה] ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל, וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת.

למרות התנהגותו החמה של עשו, יעקב רוצה להתרחק מחברתו במהירות האפשרית.

אמנם יש מידה של צדק בהצעות הללו, אך הטקסט חושף סיבה מעשית לסירובו של יעקב בפסוקים הבאים.

יעקב מרמה את עשו… שוב

אם יעקב יאפשר לאנשיו של עשו להצטרף אליו, הוא ימצא עצמו מחויב להמשיך לשעיר, שם יזכה בעל כורחו להכנסת אורחים מצד אחיו. אך ליעקב אין כל כוונה לעשות זאת:

^{בראשית לג:טז} וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. ^לג:יז וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.

כאן יעקב חושף את צידו הערמומי, המוכר לקורא מהפרקים הקודמים, ומזכיר את התנהגותו המפוקפקת כלפי אחיו כשהיו צעירים יותר. בפרק כה בבראשית, יעקב תמרן את עשו להיכנע להסדר הנוגד את טובתו האישית: במקום לחלוק אוכל עם אחיו הרעב, הוא כפה עליו עסקה של נזיד עדשים בתמורה לבכורה.^[13] מאוחר יותר, יעקב התחזה לאחיו ורימה את אביהם כדי לקבל את הברכה שהובטחה לעשו.

רמאות חסרת תועלת

אמנם יעקב אכן מפעיל כאן תחבולות המזכירות את דרכיו הישנות, אולם הנסיבות שונות בתכלית. יעקב לא מנסה להפיק תועלת מעשו כפי שעשה בצעירותם. במקרה זה ייתכן שהוא מתקשה להתגבר על פחדו מפני עשו, או שאולי הוא פשוט לא מעוניין בקשר קרוב עם אחיו.

בעוד שהמחוות של עשו מצביעות על נכונותו להתקרב ליעקב מעבר לפיוס גרידא, יעקב מתקשה, או לא מוכן, להשתחרר משפת ההיררכיה של "אדון" ו"עבד", שמשקפת את חוסר האמון שלו כלפי אחיו. כך מסתיימת הסצנה בהזדמנות לפיוס שמתפספסת.^[14]

מדוע יעקב מתקשה או שאינו מעוניין להגיב בחיוב ליוזמת אחיו?

אפשרות 1: צמיחת זהותו החדשה כישראל

אפשרות אחת היא שנסיגת יעקב מעשו נובעת מזהותו החדשה כישראל, שם שהמלאך האלוהי מעניק לו לאחר שגבר עליו במאבקם הלילי:

^{בראשית לב:כח} וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. ^לב:כט וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.

יעקב הוא אבי העם הקרוי ישראל, ובניו יהפכו לאבות השבטים. המונח "בני ישראל" מופיע לראשונה בבראשית מספר פסוקים לאחר מכן (בראשית לב:לב). בהיותו אב האומה הישראלית, יעקב מתחיל להרחיק את עצמו מקבוצות אחרות, שיהפכו למתחרות או אויבות של ישראל בעתיד.

ניתן לזהות את תחילתה של מגמה זו כבר בפרק לא, במשא ומתן בין יעקב ללבן, שבו זהותו הלאומית של יעקב באה לידי ביטוי באופן ברור.^[15] בדומה לישראל וארם, גם יעקב ולבן מדברים שפות שונות, כפי שניכר מהשמות השונים שהם מעניקים לגל האבנים:

^{בראשית לא:מז} וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד.

בנוסף הם פונים לאלוהי בית אב שונים כדי לאכוף את הברית ביניהם, כפי שלבן מציין:

^{בראשית לא:נג} אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.^[16]

בנוסף, הקמת הגלעד כגבול מסמלת הפרדה טריטוריאלית בין ישראל לארם. בפרק לד בבראשית, סיפור השפלתה של דינה ממשיך לעסוק בנושא זה, תוך דגש על ההפרדה האתנית בין ישראל לשאר העמים.^[17] כמו כן, קיימת דחייה מפורשת של עבודה זרה, כפי שמשתקף בהתייחסות המשפילה לתרפים של לבן (שככל הנראה היו אלוהי בית אב) ובהטמנת אלוהי הנכר בבראשית לה:ד.

בכל הדרכים הללו, יעקב, שהפך לישראל, עומד כעת בראשו של עם המבדיל עצמו באופן ברור וחד-משמעי מהארמים והכנענים.

יש להבין באופן דומה את יחסיו של יעקב עם עשו, אבי העם האדומי. נסיעה לשעיר לא באה כעת בחשבון, בדיוק כפי שבעתיד לא תתפתח אינטראקציה של ממש עם האדומים, מלבד מעבר דרך שטחם בדרך לכנען (במדבר כ, דברים ב).^[18] יעקב נותר קרוב משפחה של עשו, אך לעולם לא יוכל להפוך לחבר.

אפשרות 2: יעקב מתנגד לקרבה אישית

בעוד שההסבר הלאומי אכן משקף באופן נאמן את תפיסת התורה הכוללת ביחס למערכת היחסים של ישראל עם עמים אחרים, הוא לא עושה צדק להיבט הסיפורי של יעקב כדמות אנושית. נראה כי יש ביעקב משהו מהותי המונע ממנו ליצור קשרים קרובים. לאורך פרקים כה-לה בבראשית, יעקב כמעט ולא יוצר יחסים משמעותיים עם רוב הדמויות:^[19]

• רבקה אוהבת את יעקב, אבל מה מרגיש יעקב כלפי אמו מעבר לכבוד ולציות?
• יצחק מעדיף את עשו וזאת כנראה הסיבה לריחוק של יעקב מאביו, פרט לרגע המרמה וגניבת הברכה.
• מערכת היחסים של יעקב עם לבן נמשכת מעל עשרים שנה אך היא רצופה במתח. ההאשמות של יעקב בבראשית לא חושפות את חוסר האמון העמוק בדודו, אשר מוביל אותו לנסות להימלט בחשאי.
• יעקב בוודאי לא מפגין רגשות חיוביים כלפי לאה, שתמיד רודפת אחר הלידה הבאה, בתקווה לזכות באהבתו של בעלה.
• יעקב אוהב את רחל, אך הכתוב מדגיש שאהבתו מבוססת בעיקר על יופייה. יתרה מכך, מידת ההדדיות והאהבה של רחל כלפיו לא ברורה. השיח הלא נעים ביניהם בבראשית ל:א-ג לא מותיר רושם של חיבה הדדית.

לאור כל מערכות היחסים המורכבות הללו, התגובות הפחדניות והמתחמקות של יעקב למחוות של עשו לא מפתיעות, ואפילו במידה מסוימת – צפויות.

אפשרות 3: תחרות עם אחיו התאום

קשייו של יעקב ביצירת קשרים עם אחרים, ובפרט עם עשו, משקפים את הדילמה הייחודית שהתמודד איתה כתאום של עשו. מעשיו כלפי אחיו לא מעידים רק על רצון להגיע למקומו של עשו – שהחל באחיזת עקבו בלידה – אלא גם על שאיפה עמוקה להחליף אותו לחלוטין.

יעקב מתכנן את מכירת הבכורה של עשו, וכאשר הוא מתחזה לאחיו כדי לגנוב את ברכתו, הוא לובש את בגדי עשו, מתעטף בעורות עיזים שמעניקים לו את ריחו ומראהו של איש השדה, ומצהיר בפני אביו: "אנכי עשו בכורך".

במהלך שנותיו בבית לבן, יעקב מעצב את זהותו האישית. הוא הופך לבעל ולאב, ומגלה אחריות ודאגה לרווחת משפחתו ולעתידה. עם זאת, נראה כי המאבק בינו לבין עשו בבית הוריו הותיר בו חותם קבוע.

לאחר שהתאמץ לעצב את תחושת הזהות שלו, יעקב מהסס להתקרב לעשו מחשש שהקשר יערער את הביטחון העצמי אותו השיג בעמל. להיות אח צעיר זה דבר אחד, אך להיות תאום זו חוויה אינטנסיבית בהרבה.^[20] במקרה המסוים הזה, חברוּת ואחאוּת לתאום לא הולכות יד ביד.

התחרות העזה בין התאומים, כפי שמתוארת בילדותו ובנעוריו של יעקב, לעולם לא נעלמת לחלוטין. הדבר מתבטא בבירור במאבק ביניהם סביב נושא המתנה. אף על פי שיעקב התבגר במובנים רבים והצליח להתמודד עם אתגרים קשים, המפגש עם עשו מעורר בו זיכרונות וחוויות מוקדמות, שמונעות ממנו להגיב בחיוב ליוזמת הפיוס של עשו.

קשיים בין אחים במקרא

היחסים בין יעקב לעשו, הכעס והפחד, התחרות והקנאה, מייצגים דפוס שכיח בקשרי המשפחה שבסיפורי האבות. במקרה זה הם טעונים במיוחד בשל האינטנסיביות של אחאוּת תאומים. כמו במערכות יחסים אחרות בין אחים, ייתכן שיש מקום לפיוס חלקי, אך ההדדיות הנדרשת לפיתוח קשר עמוק לא מתממשת. ניתן לראות את הדפוס הזה גם בהמשך, באינטראקציה הכואבת בין יוסף ואחיו, הממחישה כיצד מתחים משפחתיים נמשכים ולא נפתרים במלואם.

חברות אמיתית בסיפור המקראי היא תופעה נדירה, ונראה כי היא מתפתחת בעיקר מחוץ למעגל המשפחה הגרעינית. הדוגמות הבולטות ביותר לחברות במקרא, כמו דוד ויהונתן ונעמי ורות, לא מבוססות על קשרי דם. דוד ויהונתן הם גיסים (המקרה היחיד מסוגו במקרא) ואילו נעמי ורות הן חמות וכלה (גם הוא קשר ייחודי בסיפור המקראי).^[21]

בספר בראשית, העובדה שאחים גדלו באותו בית אינה ערובה ליחסים קרובים, כפי שמעידים היחסים בין יעקב לעשו. על אף הפוטנציאל לקרבה ייחודית בין תאומים, נראה כי בסיפור המקראי ההיבט האחאי תורם יותר להעמקת המתח מאשר לטיפוח חברות.