משה מחוקק התורה? לא בעיני חז"ל

התורה עצמה אינה טוענת בשום מקום כי משה כתב את כל חמשת חומשיה.^[1] אף שכמה מקראות מחוץ לתורה מזכירים את ״תורת משה״, אף אחד מהם אינו מבהיר מהי בדיוק תורה זו ומה היא כוללת. לדוגמה:

^{יהושע כג:ו} וַחֲזַקְתֶּם מְאֹד לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול…

נראה שהאזכורים המוקדמים ביותר של "תורת משה", בספרי הנביאים הראשונים (יהושע-מלכים), משתמשים במונח זה כדי להתייחס באופן ספציפי, ואולי אף בלעדי, לספר דברים.^[2] רק במקורות מאוחרים יותר מתרחב המונח ומתייחס לחוקי התורה בכללותם.^[3]

עם זאת, גם במקורות אלה מודגש לא פעם כי מדובר בתורת ה', שנמסרה באמצעות משה:

^{נחמיה ח:א} וַיֵּאָסְפוּ כׇל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה אֶת יִשְׂרָאֵל.

רק בספרות המאוחרת של תקופת בית המקדש השני מופיעה בבירור התפיסה הרואה במשה לא רק את מוסר התורה, אלא גם את מחברה.

ייחוס ציטוטים מקראיים למשה בספרות בית שני

מקורות יהודיים מתקופת בית המקדש השני המאוחרת מייחסים ציטוטים ישירים מן התורה למשה, שאותו הם תופסים כמחוקק וכהיסטוריון.^[4] ייחוס זה מופיע גם במקרים שבהם הוא אינו עולה בקנה אחד עם המשמעות הפשוטה של הטקסט המקראי.

פילון ויוסף בן מתתיהו: משה כמחבר התורה

פילון מאלכסנדריה, הפילוסוף היהודי-מצרי בן המאה הראשונה לספירה, מייחס למשה ציטוטים אשר בטקסט התורה אינם מיוחסים לאיש או מיוחסים במפורש לאלוהים. לדוגמה, הוא מתאר את הפסוק הראשון בספר בראשית כך:

^{על בריאת העולם, ספר ראשון 26} והנה הוא [משה] אומר: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ."^[5]

ואולם, הפסוק עצמו אינו מציין כלל מיהו הדובר:

^{בראשית א:א} בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

פילון יכול לייחס פסוק זה למשה משום שהוא רואה בו את מחבר התורה כולה.

יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי מן המאה הראשונה, פותח את ספרו "קדמוניות היהודים", בין היתר, בציטוט פתיחת התורה, כהקדמה לבחירתו שלו לפתוח את חיבורו בתיאור בריאת העולם. גם הוא יוצא מן ההנחה שמשה הוא מחבר התורה.

^{קדמוניות היהודים, ספר ראשון סעיף 21} ובכן אפוא כאשר רצה משה ללמד את לקחו לאזרחיו בעת הכינו את חוקיו, לא התחיל באֳמָנות ובמשפטים בין איש לרעהו, כמעשי אחרים כי אם הפנה את המחשבות אל אלהים ואל הסדר בבריאה...^[6]

גם פילון וגם יוסף בן מתתיהו מתארים את משה כמחוקק, ומייחסים לו חוקים אשר בתורה נאמרים במפורש מפי אלוהים. לדוגמה, פילון כותב:

^{על החוקים לפרטיהם, I IV.25} משה אומר, בקטע אחר: "לא תלכו אחרי פסלים, ולא תעשו לכם אלילים יצוקים."

ואולם, הפסוק שהוא מצטט מיוחס בתורה לה':

^{ויקרא יט:ד} אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְ־הֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.

באופן דומה, יוסף בן מתתיהו כותב:

^{קדמוניות היהודים, ספר ראשון סעיף 81} משה קבע את ניסן, הוא הכְּסַנְטִיקוֹס, כחודש הראשון למועדים יען בו הוציא את העברים ממצרים. 

לעומת זאת, במקרא ההוראה מיוחסת במפורש לה':

^{שמות יב:א} וַיֹּאמֶר יְ־הֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃ ^יב:ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים...

מגילת ברית דמשק: משה נותן התורה

דוגמה דומה לייחוס מצווה למשה, אף שבמקרא היא מיוחסת לה', מצויה במגילת ברית דמשק – חיבור כיתתי שהשתמר הן בגניזת קהיר והן במגילות ים המלח, ומתוארך בקירוב למאה הראשונה לפנה"ס.^[7]

^{מגילת ברית דמשק ה:ח–ט} ומשה אמר אל אחות אמך: "לא תקרב" – שאר אמך היא.^[8]

ואולם הפסוק המצוטט מיוחס בתורה לאלוהים:

^{ויקרא יח:ו} אִישׁ אִישׁ אֶל כׇּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְ־הֹוָה...^יח:יג עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא.

מקורות אלה מלמדים כי בעיני מחברים יהודיים מתקופת בית המקדש השני, משה הוא מחבר התורה. משום כך ניתן לצטט פסוקים מן התורה בשמו ולייחס לו את החוקים המופיעים בה, כאילו היו פרי גאונות חקיקתו. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם במקרים שבהם ייחוסם של פסוקים או חוקים למשה עומד בניגוד לפשוטו של המקרא, המייחס אותם במפורש לה'.

משה וכתיבת התורה בספרות חז"ל

ספרות חז"ל^[9] מצהירה במפורש ובעקביות כי משה כתב את התורה. לדוגמה:

^{ספרי דברים א} אלה הדברים אשר דבר משה (דברים א:א), וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד? והלא הוא כתב כל התורה כולה, שנאמר: ויכתב משה את התורה הזאת (דברים לא:ט)...

מדרש אחר מתאר את משה ככותב התורה:

^{מדרש תנחומא כי תשא לז:ג} רב שמואל אמר, עד שמשה כותב את התורה, נשתיר בקלמוס קמעא [נותר מעט דיו על הקולמוס] והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד…^[10]

עם זאת, בניגוד לסופרי בית המקדש השני המצוטטים לעיל, כאשר חז"ל מתייחסים למשה כמי שכתב את התורה, נראה כי כוונתם הייתה יותר ל"רשם" מפי הגבורה מאשר ל"חיבר" בעצמו.^[11]

בעיני חז"ל, אלוהים – ולא משה  – חיבר את ספר בראשית. גישה זו באה לידי ביטוי, למשל, במדרש העוסק בלשון הרבים בפסוק "נעשה אדם":

^{בראשית רבה ח:ח} ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: בשעה שהיה משה כותב התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום. כיון שהגיע לפסוק, ויאמר אלהים נעשה אדם וגו', אמר: רבונו שלעולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים? אמר לו: כתוב. הרוצה לטעות, יטעה…^[12]

בסיפור זה משה אכן כותב את התורה, אך אינו קובע את נוסחה. הוא מבקש לשנות את הכתוב, אולם אלוהים דוחה את בקשתו ומורה לו לכתוב את הדברים כפי שנמסרו לו.

ואכן, כאשר חז"ל מצטטים את מה שרבים מכנים "תורת משה", הם לעולם אינם עושים זאת בשמו.^[13] חז"ל אינם מציגים ציטוטים מהתורה במילים "משה אומר", אלא ב"שנאמר" או בביטוי מקביל.^[14]

תיאורים של משה כמי שאינו מבין היבטים מסוימים בתורה

בספרות חז"ל, לא רק שמשה לא היה זה שקבע את נוסח התורה, אלא משה מתואר לעיתים כמי שמתקשה להבין או לזכור חוקים שונים. מדרש בולט במיוחד, שלו גרסאות רבות,^[15] מתאר את כישלונו של משה בהבנת אופן הכנת המנורה במשכן. לדוגמה:

^{מנחות כט ע"א} תנא דבי ר' ישמע': שלשה דברים הוו קשין לו למשה עד שהראה לו הק"ב באצבעו, ואלו הן: מנורה, וראש חדש, ושרצים… וי"א אף הלכות שחיטה...^[16]

גרסאות שונות של סיפור זה מסתיימות בכך שה' עצמו עשה את המנורה^[17] או בכך שה' ציווה על משה להאציל את המשימה לבצלאל, אשר, לתדהמתו של משה, עשה אותה מיד:

^{מדרש תנחומא, בהעלותך ו} התחיל משה תמה ואומר: אני כמה פעמים הראה לי הקדוש ברוך הוא ונתקשיתי לעשותה, ואתה שלא ראית אותה עשית מדעתך.^[18]

זיכרונו הלקוי של משה

בסיפורי חז"ל אחרים מתואר משה כמי שלא הבין הלכות מסויימות או אף שכח אותן:

^{ויקרא רבה יג:א} אמ' רבי הונא: בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו, ואילו הן: בשבת, ובכלי מתכות, ובאונן…

מדרש נוסף, בתנחומא, מתאר כיצד במשך ארבעים הימים שבהם שהה משה בהר סיני למד את התורה מדי יום, אך שכח אותה פעם אחר פעם. רק בסיום התקופה העניק לו ה' את התורה במתנה:

^{מדרש תנחומא כי תשא טז:ג} אמר רבי אבהו: כל ארבעים יום שעשה משה מלמעלן, היה לומד תורה ושוכח. בסופו של דבר, אמר לו: "רבונו של עולם, הרי עברו ארבעים יום ואני איני יודע דבר". מה עשה הקדוש ברוך הוא? מששלם ארבעים יום נתן לו את התורה במתנה, שנאמר: "ויתן אל משה ככלתו".^[19]

אהרון מתקן את משה

היבט מרכזי ברבים מהסיפורים הללו הוא האופן שבו הם מדגישים את חוסר שלמותו של משה, באמצעות העמדתו מול דמויות מקראיות אחרות, המפגינות הבנה או זיכרון טובים משלו. לדוגמה, מדרש על ויקרא מתאר כיצד אהרון מגן על בניו, אלעזר ואיתמר, על כך שלא אכלו את הקורבן ביום השמיני להכנסתם לתפקיד, מיד לאחר מות אחיהם נדב ואביהוא (ויקרא י):

^{ויקרא רבה יג:א} מיד דרש אהרן קל וחומר למשה: ומה אם מעשר הקל הרי הוא אסור לאונן, חטאת שהיא חמורה אינו דין שהיא אסורה לאונן?^[20]

משה מודה בטעותו:

^{ויקרא רבה יג:א} מיד וישמע משה (ויקרא י:כ) - הוציא כרוז בכל המחנה ואמ': אני טעיתי את ההלכה ואהרן אחי למדני. אלעזר ידע את ההלכה ושתק, איתמר ידע את ההלכה ושתק. זכו שנתייחד הדיבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן...

 בסיפור זה משה מודה במפורש שטעה בהלכה, ומכיר בכך שאהרן הבין את הדין טוב ממנו.^[21] יתרה מזו, המדרש מוסיף כי משה היה למעשה היחיד מבין המעורבים שלא הכיר את ההלכה המסוימת: גם אלעזר ואיתמר, שאותם האשים, ידעו שהוא טועה, אך נמנעו מלתקנו מתוך כבוד. בתמורה לכך הם זוכים להתגלות אלוהית ישירה, בדומה לאביהם אהרן ולדודם משה.

בצלאל מתקן את משה

ניגוד דומה מופיע בגרסאות שונות של המדרש המסביר את שמו של בצלאל, בונה המשכן. לפי אחת הגרסאות, בצלאל נקרא על שם חוכמתו, שכן כאשר ה' ציווה על משה לומר לבצלאל: "עשה לי משכן, ארון וכלים", משה הפך את הסדר, ובמקום זאת הורה לבצלאל: "עשה ארון וכלים ומשכן".^[22]

בצלאל מעמיד את משה על טעותו:

^{ברכות נה ע"א} אמר לו [בצלאל]: משה רבינו,^[23] מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקדוש ברוך הוא עשה משכן ארון וכלים. אמר לו: שמא בצל אל היית וידעת.^[24]

סיפור זה מרחיק לכת עוד יותר בכך שהוא מייחס לבצלאל ידע עליון על מצוות שניתנו ישירות למשה, אך טרם נמסרו לאחרים; במילים אחרות, לא רק שמשה אינו מקורן של מצוות אלה, אלא שבמקרה זה אף הכפוף לו מבין את דבר ה' טוב ממנו.

במילים אחרות, משה רחוק מלהיות סמכות בלתי מעורערת בענייני ההלכה המקראית, ולעיתים אף למעשה מתקשה להבין את התורה, לזכור את חוקיה ולפרשה כראוי.

ערעור סמכותו של משה

ישנם מדרשים שאף מערערים על ההצהרות המפורשות בדבר סמכותו של משה בטקסט המקראי. בספר דברים, משה מורה לבני ישראל:

^{דברים א:יז} לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.

ה'ספרי' קושר פסוק זה לסיפור בנות צלופחד (במדבר כז). לאחר שצלופחד, איש משבט מנשה, מת ללא בנים, באו חמש בנותיו אל משה וביקשו לרשת את נחלת אביהן בארץ. משה, שלא ידע כיצד לפסוק בעניינן, הביא את משפטן לפני ה':

^{ספרי דברים א:יז} הדבר אשר יקשה מכם - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אתה דן דין קשה? חייך שאני מודיעך שאי אתה דן דין קשה! אני מביא עליך דין שתלמיד תלמידך יכול לשמעו ואתה אי אתה יכול לשמעו. ואיזה זה? זה דינן של בנות צלפחד, וכן הוא אומר: ויקרב משה את משפטן לפני ה'.^[25]

השאלה של ה"ספרי" היא ככל הנראה: אם משה הוא הסמכות העליונה בענייני התורה, מדוע לא ידע את ההלכה במקרה זה מלכתחילה? מדוע נדרש להביא את השאלה לפני ה'?

תשובת המדרש הזו היא שהדבר היה עונש שהוטל על משה בשל יהירותו, כאשר טען שהוא מסוגל לשפוט במקרים קשים (דברים א:יז). לא רק שמשה אינו מסוגל להכריע את הדין במקרים קשים, אומר ה', אלא שבמקרה זה הוא לא יוכל אפילו לשפוט במקרה יחסית פשוט.

חשוב לציין כי כל אחד מן המדרשים הללו נבנה סביב ציטוטים ישירים מהכתוב, שאף אחד מהם אינו מיוחס למשה עצמו. במילים אחרות, פסוקים שפילון או יוסף בן מתתיהו היו מייחסים למשה, לא רק שאינם מיוחסים למשה על ידי חז"ל, אלא משמשים כדי לערער את סמכותו מבלי להתייחס כלל לתפקידו בכתיבתם.

מדוע להמעיט בסמכותו של משה?

בעיני חז"ל, כמו בעיני הסופרים היהודים בתקופת בית המקדש השני המאוחרת, משה היה זה שכתב את כל חמשת חומשי התורה. אולם, בניגוד לפילון, ליוסף בן מתתיהו ולמחבר "מגילת ברית דמשק", הם אינם סבורים שעובדה זו מקנה למשה סמכות מיוחדת – או אף ידע מיוחד – ביחס לתורה. מבחינתם, מחברה של התורה הוא ה', ומשה אינו אלא החוליה הראשונה בשרשרת שבאמצעותה נמסרה התורה לבני האדם.

תיאורו של משה כמעביר המסורת שאינו מבין, שוכח ולעיתים טועה, מדגיש את מקורה האלוהי של התורה. בה בעת, הוא מדגיש את סמכותם של הרבנים כמפרשיה של התורה – סמכות שלעיתים מוצגת כשוות ערך לזו של משה, ולעיתים אף כעולה עליה.