"ושם ראינו את הנפילים" — מפגשים פרה-מודרניים עם עצמות ענק

"מעשה טוביה" (1708), ספר עיון מאת רופא יהודי בשם טוביה כהן (1652–1729),^[1] משקף את מיטב הידע המדעי של תקופתו, תוך שילוב בין מסורת יהודית לתצפית אמפירית. שם מתאר כהן תגלית חדשה של שרידי ענקים:

אחרי אשר כתבנו בשבח ובגנות ובטבעי האדם עלינו לחקור עוד במהות שני מיני האדם שמדתם משונה באריכות ובקצרות המין האחד הם הענקים מה שהפסוקים הזכירום במקומות נפרדים וגם כותבי חדושי העולם הפליגו לספר מהם הנמצאים בכמה נבולים באקלימים שונים ואני לאהבת הקצור לא אביאם אלא מה שראיתי בעיני ואכתו׳ לכם את הרשום בכתב אמת.^[2]

כהן פותח בתיאור של שלד גדול שנמצא ליד העיר היוונית סלוניקי:

כי בשנת התנ״ד חפרו וחתרו הפועלים בעומק הארץ בכפר אחד סמוך לעיר ואם בישראל סלוניקו... ומצאו בתוך ההר על שפת הנהר אשר שמו נעלם ממני ענק אחד שארכו ל׳׳ג אמות באמה שלנו שארכה ארבע מפחים.

טוביה מזהה את השלד עם "הרפאים" הנזכרים במקרא (דברים ב:י–יא, כ; ג:יא), תושביה הקדומים של ארץ כנען, המתוארים כענקים:

והוא נשאר מיתר הרפאים מאז ומקדם והנה הוציאו ראשו משם ומלאוהו עצם הגלגולת עשרים שיניאקוס שעורים שכל שיניאק ליטרות היומיים.

כהן מתאר לאחר מכן כי ראה במו עיניו עצם ושן של אותו ענק:

אמנם לא ראיתי כי אם עצם גדול הניכר שהוא אהד משני העצמים שבזרוע הסמוכים לפרקי היד ושן אחד אשר משקלו ג׳ מאות וחמשים דרכמונים וזה תארו.

ואלו לא היה נשבר שורש אחד משורשי השן בלי ספק שיהיה שוקל ד׳ ליטרין תמימות ועדיין כמוס הוא באוצרות האדון והשר היקר מונסיור פייר אנטונ״ו קסטוגניר די שסטאנוף והוא המשולח המהודר אשר למלך הישר והמוצלח שבארץ צרפת ירום הודו.

כהן ממשיך ומתאר שן של ענק בבעלות הסולטאן הטורקי, ומסיים בדיון על אישה גבוהה במיוחד בת זמנו, שלדעתו הייתה אולי צאצאית של ענקים קדומים. למעשה, השן שצייר טוביה שייכת בבירור לפיל פרהיסטורי, ולא לענק.

לזיהוי עצמות של יונקים פרהיסטוריים גדולים עם שרידי ענקים קדומים יש היסטוריה ארוכה מאוד בתרבות המערבית.^[4] עצמות של קרנפים, ג'ירפות, ובמיוחד פילים פרהיסטוריים (Proboscideans), שהתגלו ברחבי אגן הים התיכון ומחוצה לו, נתפסו על ידי היוונים, הרומאים, הנוצרים והיהודים הקדומים כשרידיהם של יצורי ענק דמויי אדם מן העבר.^[5]

ענקים מקראיים

 המסורת המקראית סיפקה ליהודים מסגרת טבעית לפרש ממצאים כאלה כשרידיהם של ענקים קדומים.^[6] כך, למשל, ספר דברים מתאר את תבוסתו של עוג מלך הבשן ועמו (דברים ג:ג), ומציין בהמשך כי עוג היה אחרון הרפאים:

^{דברים ג:יא} כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹתֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ.^[7]

בנוסף, כאשר בני ישראל מתקרבים לראשונה לארץ כנען, הם מוצאים באזור חברון את "יְלִידֵי הָעֲנָק" (במדבר יג:כב).^[8] המרגלים שמשה שולח לתור את הארץ מתארים בחרדה את ממדיהם העצומים של אנשים אלה בהשוואה לבני ישראל:

^{במדבר יג:לג} וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְּעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

 ספר יהושע מתאר את השמדתם של הענקים בהרי יהודה בידי בני ישראל, ומציין כי רק מעטים מהם שרדו בערי הפלשתים:

‏^{יהושׁע יא:כא} וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ. ^יא:כב לֹא נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ.

ענקים אצל יוסף בן מתתיהו

הענקים היו נושא מרתק עבור סופרים יהודים בתקופה היוונית־רומית. מגילות ים המלח כוללות את "ספר הענקים", חיבור המרחיב את סיפור הנפילים שבבראשית ו:א–ד.^[9] תופעה זו משתקפת גם בתיאורו של יוסף בן מתתיהו על כיבוש הארץ. בהרחבתו לספר יהושע הוא מתאר את הענקים בצבעוניות, ואף מציין כי עצמותיהם עדיין היו מוצגות בחברון:

^{קדמוניות ספר חמישי סעיף 125} משם העבירו את המחנה לחברון ואחרי לכדם אותה הרגו את כל יושביה. נשארו עוד ילידי הענקים אשר בעקב גודל גופם וצורתם לא היו דומים כלל לשאר בני אדם והיו מופלאים במראה ואף השמועה על אודותם היתה נוראה. עוד היום אפשר לראות את עצמותיהם ואין בהן שום דמיון לאיזה דבר שהגיע לידיעתנו.

יוסף בן מתתיהו בטוח למדי שראה את עצמות הענקים, אף שלדבריו הן אינן דומות לעצמותיהם של בני אדם רגילים.^[10] הצהרה זו מראה עד כמה מושרשת המסורת שראתה בממצאים כאלה שרידים של ענקי המקרא, עד כי נותרה איתנה אפילו לנוכח ראיות חזותיות המוכיחות את ההפך.

המסורת על תצוגת עצמות הענקים בחברון משקפת מקבילה יהודית למסורת היוונית־רומית על שרידיהם של ענקים קדמונים שהושמדו במלחמה מיתית בין האלים לענקים – ה"גיגנטומכיה".^[11]

חברון המקראית

הענקים אצל יוסף בן מתתיהו משתלבים בתפיסה רחבה יותר של חברון כנקרופוליס הלאומי של ישראל. ב"מלחמת היהודים" הוא מספר כי על פי דברי תושבי העיר, חברון קדומה יותר מכל עיר אחרת בארץ, ואף יותר מממפיס שבמצרים. הוא ממשיך ומדגיש את האישים המפורסמים בקבר המכפלה ההרודיאני — אשר, על פי המסורת המקראית (בראשית מט:לא; נ:יג), היה מקום קבורתם של אברהם, שרה, יצחק, רבקה, יעקב ולאה: ^[12]

^{מלחמת היהודים 4.530–533} הם מספרים כי חברון היתה מקום מגוריו של אבי היהודים אברהם אחרי צאתו ממסופוטומיה, וכי מכאן ירדו בניו מצרימה. עד היום מראים בעיר טנה זו את המצבות, העשויות שיש מרהיב ביופיו, מלאכת מחשבת.^[13]

עם התקדמות התקופה הרומית, רשימת הגיבורים המקראיים הקבורים בקבר המשפחתי התרחבה וכללה את אדם וחווה, ^[14] יוסף, ^[15] עשו, ^[16] משה ^[17] ואהרון, ^[18] בתהליך שאיזק היינמן כינה "ריכוז המסורות".^[19] מתחמי קבורה יהודיים מונומנטליים רב-דוריים היו נפוצים בפלשתינה הרומית, והיוו מודל להתפתחותה של מסורת זו.

ענקים בעולם היווני־רומי

עניינו של יוסף בן מתתיהו בעצמות הענק מחברון לא היה חריג בעיני קהל הקוראים הרומי שלו. האליטות בתקופה הרומית חיפשו באופן פעיל עצמות מאובנות של ענקים כדי להציגן במקדשים, ארמונות וגנים, ותיאורים של גילוי אתרי קרב ועצמות של גיבורים קלאסיים ואויבים, במיוחד ענקים, נפוצים בספרות ההיסטוריוגרפית היוונית-רומית.

פליניוס הזקן (נפטר בשנת 79 לספירה), בן דורו של יוספוס, מדווח כי שלד ענק התגלה בכרתים וזוהה כאחד משני ענקים מיתולוגיים: הצייד אוריון, או אוטוס, בנם של הנסיכה איפימידיה ואל הים פוסידון:

^{תולדות הטבע 7.73–75} כאשר הר בכרתים נבקע בעקבות רעידת אדמה, התגלה שלד [או "גופה"] באורך 46 אמות [69 רגל], אשר יש שסברו כי הוא של [הצייד הענק] אוריון, ואחרים סברו כי הוא של [הענק הצעיר] אוטוס. התיעוד מעיד כי השלד של אורסטס, שנחפר על פי הוראת אורקל, היה באורך 7 אמות [11 רגל].^[20]

פליניוס מזכיר גם את גילוי עצמותיה של מפלצת מיתולוגית:

שלד המפלצת שאליה נחשפה אנדרומדה בסיפור הובא על ידי מרקוס סקאורוס [בערך 58 לפנה"ס] מהעיר יפו ביהודה והוצג ברומא בין שאר נפלאות כהונתו כאדיל. אורכו היה 40 רגל, גובה צלעותיו עלה על זה של פילים מהודו, ועוביו של עמוד השדרה היה רגל וחצי.

ענקים בתלמוד

גם ספרות חז"ל מתארת גילויים של שרידי ענקים. התלמוד הבבלי מספר כי מדריך ערבי הוביל את רבא בר בר חנא (אמורא בבלי מהמאה ה–3) במדבר, ושם ראה את עצמותיהם הענקיות של דור בני ישראל שמתו במדבר:^[21]

^{בבלי בבא בתרא עג ע"ב} אָמַר לִי: תָּא אַחֲוֵי לָךְ מֵתֵי מִדְבָּר. אֲזַלִי, חֲזִיתִינְהוּ וְדָמוּ כְּמַאן דְּמִיבַּסְּמִי, ^עד וְגָנוּ אַפַּרְקִיד. והיה זקוף ברכיו של אחד מהם, ונכנס טייעא תחת ברכיו כי רוכב גמלה, וּזְקִיפָא רוּמְחֵיהּ וְלָא נָגַע בֵּיהּ.

תרגום: הוא [הסוחר הערבי] אמר לי: "בוא ואראה לך את מתי המדבר." הלכתי וראיתי אותם; והם נראו כאילו הם במצב של התרוממות רוח. הם ישנו על גבם; וברך אחד מהם הייתה מורמת. הסוחר הערבי עבר מתחת לברך, רכוב על גמל עם חנית זקופה, ולא נגע בה.

במקום אחר, התלמוד מספר כי בעת שציד צבייה, גילה אבא שאול (המאה ה–2) את עצם הירך של הענק עוג:

^{בבלי נדה כד ע"ב} תניא: אבא שאול אומר ואיתימא רבי יוחנן: קובר מתים הייתי פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנסתי בקולית של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה כשחזרתי לאחורי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה.

 במסורת נוספת מתואר כיצד אבא שאול נפל לתוך מערת קבורה, ושם מצא את גלגל עינו העצום של אבשלום, בנו של דוד המלך, שניסה לתפוס את המלוכה (שמואל ב טו):

^{בבלי נדה כד ע"ב} תניא אבא שאול אומר: קובר מתים הייתי פעם אחת נפתחה מערה תחתי ועמדתי בגלגל עינו של מת עד חוטמי כשחזרתי לאחורי אמרו עין של אבשלום היתה.

מערכות מערות ארוכות הן תופעה גיאולוגית נפוצה בישראל, ומרדף או הליכה בעקבות גזלה לתוך מערה כזו היו ללא ספק חלק מחוויית החיים של התושבים המקומיים.^[22] כך למשל מערת הריטון, בנחל תקוע העליון, אורכה 3,450 מטר.^[23] ואילו מערכת מערות מלח"ם, בהר סדום, היא מערכת מערות המלח הארוכה ביותר בעולם, באורך של יותר מעשרה קילומטרים.^[24] גם עצמות של בעלי חיים קדומים ומאובנים מתגלות מדי פעם במערות יהודה. מופלאים ככל שיהיו סיפוריהם של רבא בר בר חנה ואבא שאול, הם משקפים מציאות גיאולוגית שהייתה מוכרת לחז"ל, ואת ניסיונם לפרש מציאות זו.^[25]

הבבלי דוחה במהירות את האפשרות שאבא שאול היה נמוך קומה, שכן הסבר כזה היה מצמצם את ממדי השלדים שתיאר. במקום זאת הוא קובע שאבא שאול עצמו היה ענק:

^{בבלי נדה כד ע"ב} ושמא תאמר אבא שאול ננס הוה. אבא שאול ארוך בדורותיו ורבי טרפון מגיע לכתפו.

הגמרא סוקרת את דורות הרבנים, שכל אחד מהם היה "ענק בדורו" מבחינה גופנית ורוחנית, אף על פי שהיה נמוך מהדור שקדם לו:

^{בבלי נדה כד ע"ב} ור׳ טרפון ארוך בדורו [ור׳ עקיבא היה מגיע לכתיפו ור׳ עקיב׳ גדול בדורו היה ור[בי] מ[איר] מגיע לכתפו רבי מאיר ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו רבי ארוך בדורו היה ורבי חייא מגיע לכתפו ורבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו רב ארוך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתפו ורב יהודה ארוך בדורו היה ואדא דיילה מגיע לכתפו.

 כך הופכת האגדה על גילוי עצמותיהם האדירות של דמויות מקראיות לנקודת מוצא לרעיון של הידרדרות בין־דורית: כל דור קטן מקודמו מבחינה פיזית, וירידה זו מסמלת גם דעיכה במעמד הרוחני והחברתי. תוספת ארמית משווה את גובהו של עדה המשרת לגובהו של הפקיד הפרסי החשוב ביותר באזור, המכונה בשם החורז יפה "לפרשתבינה דפומבדיתא".

^{בבלי נדה כה ע"א} פרשתבינא דפומבדיתא קאי ליה לאדא דיילה עד פלגיה וכולי עלמא קאי לפרשתבינא דפומבדיתא עד חרציה.

תרגום: וכאשר עמד פקיד פומבדיתא לצד אדה המשרת, הוא הגיע עד מחצית גובהו. וכאשר כל העולם עומד לצד שליט פומבדיתא, הם מגיעים עד מותניו.

כוונתה המדויקת של ההשוואה אינה ברורה, אם כי נראה כי הכוונה הייתה לעורר צחוק: אפילו הדמות הזוטרה ביותר בחוג החכמים גבוהה מן הפקיד הבכיר ביותר של השלטון הפרסי המקומי. בכך מדגישה האגדה את עליונותם של החכמים – ואף של משרתיהם – על פני נציגי השלטון הסאסאני הזה, שגובהו מגיע רק עד אזור חלציו!

ענקים ב"עיר האלוהים" של אוגוסטינוס

אוגוסטינוס מהיפו (נפטר בשנת 430 לספירה), בן דורם של חכמי התלמוד, משקף אנתרופולוגיה דומה שלפיה האנושות הלכה והתכווצה במהלך הדורות. בדומה לטוביה כהן, יותר מאלף שנה אחריו, אף הוא "ראה" שן טוחנת גדולה מאוד:

^{עיר האלוהים 15:9} אני עצמי, יחד עם כמה אחרים, ראיתי על חוף אוטיקה [בתוניסיה] שן טוחנת של אדם בגודל כזה, שאם היו חותכים אותה לשיניים כמו שיש לנו, מאה, אני מניח, היו יכולים להפיק ממנה. אך אני מאמין שזו הייתה שייכת לאיזה ענק. שכן אף שגופם של בני האדם הרגילים היה אז גדול משלנו, הענקים עלו על כולם בגובהם. וגם בעידן שלנו, כמו גם בכל עידן אחר, לא חסרו מקרים של גובה ענק, אף כי הם מעטים. פליניוס הזקן, איש מלומד ביותר, טוען שככל שהעולם מזדקן, כך גופיהם של בני האדם הולכות וקטנות. והוא מזכיר שהומרוס בשירתו התאבל לעתים קרובות על אותה תופעה; והוא לא ראה בכך המצאה פיוטית אלא תיאור נאמן של המציאות המתעד את נפלאות הטבע. אך, כפי שאמרתי, העצמות המתגלות מעת לעת מוכיחות את גודל גופם של הקדמונים, וימשיכו לעשות כן גם בדורות הבאים, שכן הן מתכלות לאט.^[26]

אוגוסטינוס ממשיך וקושר את הממצא שראה לבני האדם שחיו לפני המבול – הם ה"ענקים" הנזכרים במקרא.

עדותו של אוגוסטינוס הייתה כה משמעותית בתקופות מאוחרות יותר, עד שהחוקר היהודי הרציונליסט, עזריה דה רוסי (צפון איטליה, 1511–1578 בקירוב), מתייחס אליה במאמר ביקורתי על הגוזמה שבספרות האגדה. עזריה מצטט את אוגוסטינוס, אותו הוא מכנה "ראש חכמי הנוצרים" — כדי לתת אמינות מסוימת למסורת הזוהר על גילוי עצם מדור המבול:

^{זוהר א, סב ע"א} גם אצל חכמי האמת איתא בזוהר בראשית על פסוק כי לימים עוד ר׳ חייא ור׳ יהודה פסעו תלת מאה פסיען בחד גרמא דרבני טופנא / אישר כעין זה בלי גוזמא כתב ראש חכמי הנוצרים בספרו ט״ו פ״ט לענין גודל גוף הענקים שהוא ראה שן בן אדם אשר אילו נחתך לערך שנינו היה מתחלק למאה שן.^[27]

בכך נסללה גם במסורת היהודית הדרך לסיפורו של טוביה כהן, שיותר ממאה שנה לאחר מכן תיאר אף הוא מפגש עם שן שיוחסה לענק קדמון.