מעוז צור וקץ הנצרות

מקום וזמן: אשכנז, המאות ה־13-12

מעוז צור הוא פיוט החנוכה המפורסם ביותר בתולדות ישראל.^[1] הוא נכתב באשכנז בשלהי המאה ה־12 או בתחילת המאה ה־13, ובתצורה ובדרכי ההבעה שלו ניכרת השפעה סגנונית של הפיוט הספרדי. לאורך השנים הפיוט התקבל במגוון רחב של קהילות, ובימינו אין טקסט מסורתי המזוהה עם חג החנוכה יותר ממעוז צור.^[2]

הפיוט מורכב משישה בתים. האקרוסטיכון הנוצר מצירוף של כל האותיות הראשונות בחמשת הבתים הראשונים מגלה לנו את שם המחבר – מרדכי. זהו כמעט הפרט היחיד שאנו יודעים עליו.^[3] הלחן הרגוע והמוכר של הפיוט הגיע אלינו ממזמור פרוטסטנטי לחג המולד מן המאה ה־16, עובדה אירונית נוכח התכנים האנטי־נוצריים של הטקסט.

מבנה: שישה בתים ושתי יחידות

ששת בתי הפיוט מחולקים לשתי יחידות מרכזיות. ארבעת הבתים האמצעיים מתארים צרות ומצוקות מעברו של העם היהודי: שעבוד מצרים, גלות בבל, גזירת המן ולבסוף הניסיון היווני לכפות את הדת והתרבות ההלניסטיות בישראל בתקופה החשמונאית (הבית הזה הוא הסיבה העיקרית לשיוכו של הפיוט לחג החנוכה).

הבית הראשון והאחרון בפיוט כתובים בלשון הווה ומשלימים זה את זה. שניהם מבטאים את הלך הרוח והשאיפות של המחבר בזמן חיבורו.

הבית הראשון

המושא של מילות הפתיחה הידועות של הפיוט הוא כמובן אלוהי ישראל. המשורר פותח בדברי שבח לאלוהיו ("מעוז", "צור", ומקור ישועתו) ובשורה השנייה מוסיף כי רק אותו נאה, כלומר ראוי, לשבח (הדגש משתמע מהעברת המושא "לְךָ" לתחילת המשפט). יתכן כי הבחירה בביטוי "נאה לשבח" מהדהדת את הנוהג של יהודים במאה ה־12 לומר את תפילת "עלינו לשבח" בשעה שהוצאו להורג על קידוש השם.^[4]

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי
לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּח

הפיוט ממשיך עם דברי תקווה לבניית בית המקדש ולחידוש עבודת הקורבנות:

תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי
וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.

השורות הבאות של הבית מעוררות פליאה, ואולי אי נחת אם מבינים את משמעותן:

לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ
מִצָּר הַמְנַבֵּחַ.

אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר
חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ.

הפייטן צופה מועד בו יתרחש טבח ("מַטְבֵּחַ") באויבו ה"נובח" ("צָּר הַמְנַבֵּחַ"), בעת שבו גם תחזור עבודת המזבח ("חנוכת המזבח") בבית המקדש. זהותו של האויב הנובח נותרה עלומה עד ראשית המאה ה־18, כאשר הבית האחרון של הפיוט הודפס לראשונה.

הבית השישי

למיטב ידיעתי הבית השישי של מעוז צור הופיע לראשונה בדפוס ב־1702 באמסטרדם. הפער של מאות השנים שבין מועד כתיבת הפיוט ובין הדפסתו של הבית הזה גרם לחוקרים להציע שמדובר בתוספת מאוחרת. ואולם, העובדה שהסגנון המורכב של הבית השישי זהה לסגנון של חמשת הבתים האחרים ומשלים כמעט לגמרי את הנושא של הבית הראשון, מובילה למסקנה אחרת. נראה שהבית האחרון איננו תוספת מאוחרת כי אם קטע שהוצנע במכוון בגין הרוח האנטי־נוצרית שלו. הבית לא הודפס, והועבר מפה לאוזן במשך קרוב למאתיים שנה.^[5]

וקרב קץ הישוע(ה)

כך נפתח הבית השישי והאחרון:

חֲשׂוֹף זרוֹע קָדְשֶׁךָ
וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה

הפייטן נושא עיניו השמיימה ומבקש מן האל "לחשוף את זרוע קודשו", במילים הלקוחות מן הדימוי המתאר את ישועת העם בישעיה: "‏חָשַׂף יְ־הוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ." (ישעיה נב:י) . כמו כן הביטוי רומז לשימוש ב"יד חזקה ובזרוע נטויה" בגאולת בני ישראל עוד ביציאת מצרים (למשל דברים כו:ח).

נגד מי אמור האל להפנות את זרועו הנטויה בפעם הזו? ייתכן שהתשובה טמונה בשורה הבאה. אם נתבונן בעיון במילים "קץ הישועה", נראה שאת המילה ישועה אפשר לקרוא גם כ"ישועיוּת", כלומר האמונה בישו, ובמילים אחרות, "קרב קיצה של הנצרות".^[6] יהודי ימי הביניים הצליחו לנצור במילים הללו, לצד הבקשה הפשוטה לגאולה, את שנאתם לנצרות ולחסידיו של ישוע.^[7]

האומה הרשעה

השורה הבאה ממשיכה את המשמעות הנסתרת של שורת הפתיחה:

נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ
מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה^[8]

כִּי אָרְכָה לָנוּ הַיְשׁוּעָה^[9]
וְאֵין קֵץ לִימֵי הָרָעָה

"אומה הרשעה" הוא כינוי חז"לי ורבני מוכר לרומא ולנצרות. הפיוט כאמור נכתב בתקופת מסעות הצלב ומעשי הטבח ההמוניים שבאו עימם. שאיפת הנקמה והקריאה הבהולה לגאולה המובעות כאן מובנות היטב.

דחיית הנצרות – ראשית הגאולה

השורה האחרונה של הבית האחרון פותחת בבקשה של הפייטן כלפי שמים.

דְּחֵה אַדְמוֹן
בְּצֵל צַלְמוֹן

נשוא הבקשה "דחה אדמון" הוא אדום, הלא הוא עשיו, דמות שבספרות הרבנית מזוהה לרוב עם רומא והנצרות.

הביטוי "בצל צלמון" הוא דו משמעי. במקרא המילה צלם משמעה דמות או אליל, אולם בימי הביניים וגם בראשית העת החדשה המילה צלם זכתה למשמעות מסוימת מאוד – הצלב הנוצרי (חשבו על הצ' והל' בשתי המילים).

כך למשל יהודי הונגריה כינו את העיר דויטשקרויץ (בגרמנית: הצלב הגרמני) בשם "צלם" (והרב המקומי היה... "רבה של צלם"). אם כן השורה בשלמותה "דחה אדמון בצל צלמון" עומדת כבקשה מן האל לדחות את הנצרות (ואולי גם תוכחה על שבתקופה הרת אסון כזו הוא נמצא כביכול בצידם של הצלבנים!). אם ננסח זאת בצורה אחרת: "דחה את עשיו החוסה בצל הצלב".

השינוי ביחסי הנצרות והיהדות

לטינה העמוקה ששררה בין הנוצרים והיהודים לקראת סוף ימי הביניים לא היתה מקבילה במערכת היחסים של היהדות עם האסלאם באותה תקופה. על פי רוב, היהודים ראו את עצמם קרובים יותר לאסלאם מבחינה תיאולוגית (על רקע האמונה המונותאיסטית הבלתי מתפשרת באסלאם), והיהודים שחיו בארצות האסלאם נרדפו פחות מאחיהם שבממלכות הצלב.

אולם הזמנים השתנו ואיתם גם מערכת היחסים שבין היהדות והנצרות. דוגמה טובה לשינוי מבורך זה היא מדיניותו של פרנציסקוס, האפיפיור הנוכחי, תומך מובהק ומוצהר בסובלנות דתית, במאבק בגזענות, בצדק חברתי גלובלי ובשוויון. לכן, גם כעת, רשאים אנו לקוות שמהפך דומה יגיע למערכת היחסים שבין היהדות והאסלאם, וכדברי הנביא: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את י־הוה כמים לים מכסים".