מילים יחידאיות: עשר דוגמאות מן המקרא

מילים יחידאיות (hapax legomena) הן מילים המופיעות פעם אחת ויחידה בקורפוס ספרותי נתון. מקור הביטוי הלועזי הוא בצירוף היווני ἅπαξ λεγόμενον שמשמעו "נאמר פעם אחת". המונח נטבע בתקופה ההלניסטית בידי מלומדים מן האסכולה ההומרית באלכסנדריה שחקרו את האיליאדה והאודיסאה.^[1]

העיסוק בחיפוש, פירוש והגדרה של מילים יחידאיות הגיע אל פרשני המקרא היהודים, ככל הנראה, בהשפעת המסורת הסכולסטית היוונית שהתמשכה עד לימי הביניים המוקדמים. במאה העשירית לספירה כתב סעדיה גאון (882–942) את הספר הראשון שהוקדש כולו למילים נדירות במקרא: כתאב אל-סבעין לפט'ה (שתורגם לעברית בשם "פתרון שבעים מילים").^[2]

חכמי ימי הביניים טבעו רשימה של מונחים לתיאור מילים אלו: "אין לו אח", "אין לו רע", "אין לו דמיון" וכיוצא באלו.^[3]

העיסוק בחקר מילים נדירות אלו המשיך גם בתקופה המודרנית, וראשיתו במאמר מאת החוקר הדגול אברהם שלום יהודה (1877–1951),^[4] האדם הראשון שהופקד על קתדרה למדעי היהדות באוניברסיטה מודרנית.^[5]

נדירות רק בתוך הקורפוס?

נבצר מאיתנו לדעת האם מילה יחידאית מסוימת במקרא הייתה מילה רווחת בעברית של העת העתיקה ובמקרה מופיעה במקרא רק פעם אחת, או האם אכן הייתה מילה נדירה ששימשה כאמצעי ספרותי או סגנוני. מחקרו פורץ הדרך של פרדריק גרינספן מלמד כי לרוב מילים יחידאיות היו נדירות גם בלקסיקון, וכפי הנראה האפשרות השניה היא הנכונה.^[6]

ספרות העת העתיקה, כולל המקרא, כספרות שבעל פה

בימינו, קריאה היא פעילות דוממת על פי רוב. הקוראת או הקורא בוחרים ספר, ועיבוד השפה נעשה בקריאה שקטה. לעומת זאת, בעת העתיקה החזיק אדם את הטקסט הכתוב בידיו וקרא את החיבור בקול באוזני קהל מאזינים שהתקבצו סביב המדורה, למשל (אם מדובר במרחב הכפרי) או בכיכר העיר (אם בעיר עסקינן).^[7] באופן זה כלל תהליך הקריאה את הפה (הקול) ואת האוזן (השמיעה).

משכך, צלילי המילים היו חשובים לא פחות ממשמעותן ומתוכן היצירה הספרותית. מילים יחידאיות ומילים נדירות אחרות שימשו לעתים קרובות, הן בפרוזה הן בשירה, כאמצעים סגנוניים – בעיקר יצירת מצלול של צלילים נשנים (אליטרציה) – כדי ללכוד את תשומת ליבו של המאזין ולהשקיע אותו בצלילים הבונים את פסוקי השירה.^[8]

לפנינו עשר דוגמאות:

1. גֹּפֶר וכֹפֶר

לפני המבול הנחה י־הוה את נוח בפרוטרוט כיצד לבנות תיבה:

^{בראשׁית ו:יד} עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר.

הן המילה "גֹּפֶר" והן המילה "כֹּפֶר" הן מילים יחידאיות. לרוב מפרשים את המילה הראשונה כסוג של עץ, אולם זוהי מוסכמה מסורתית בלבד; אין לנו כל ראיה לקיומם של עצי גופר. משמעה של המילה הוא ככל הנראה עץ ברוש, כפי שאסביר להלן:

1. המילה העברית "גֹּפֶר" דומה למילה היוונית κυπάρισσος הנהגית kyparissos; מכאן באה הלטינית cupressus וממנה האנגלית cypress, כולן מילים המתארות ברוש;^[9]
2. עצי ברוש שימשו לבניית אוניות בעת העתיקה, היות שמן העץ הגבוה אפשר להפיק קורות ארוכות, והוא עמיד יחסית בפני ריקבון בתנאי רטיבות.^[10]

השם הרווח למין עץ זה הוא, כידוע, "ברוש", מילה המופיעה במקרא עשרים פעמים (לדוגמה, יחזקאל כז:ה).

משמעות המילה האחרונה בפסוק, "כֹּפֶר", היא זפת. באותו שדה סמנטי מצויות גם המילים חֵמָר וזֶפֶת (לדוגמה בראשית יא:ג; שמות ב:ג).^[11]

במקום להשתמש במילים הנפוצות צלל המחבר אל מעמקי הלקסיקון העברי ובחר במילים שהן לשון נופל על לשון; ההבדל היחיד בין שתי קבוצות העיצורים – ג-פ-ר וכ-פ-ר – הוא העיצור הוילוני, הסותם, הקולי /ג/ בראשון לעומת העיצור הוילוני, הסותם, האטום /כ/ בשני.^[12]

2. מְטַחֲוֵי וחֵמֶת

לאחר לידת יצחק שילח אברהם את הגר וישמעאל:

^{בראשׁית כא:יד} וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. ^כא:טו וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. ^כא:טז וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.

המילה "מְטַחֲוֵי", כלומר, "היורים בְּ", היא מילה יחידאית. המילה חמת (ובסמיכות חֵמַת) היא מילה יחידאית למחצה; אף שהיא מופיעה שלוש פעמים, כולן מצויות באותו סיפור (בפסוקים יד, טו, יט). שתי הצורות נבחרו משום שהן כוללות צלילים דומים. זאת ועוד, מילים נוספות סביבן מסייעות ביצירת המצלול:

• "תַּחַת" ו"אַחַד" (פס' טו) – בשתיהן קיים הרצף /ח/ + /שיני/;
• "לֶחֶם" ו"שִֹיחִים" – שתיהן מקיימות את הרצף /ח/+/מ/.

3. מִשְׁתָּאֵה

כאשר יצא עבד אברהם לחפש רעיה ליצחק, פגש ברבקה לצד הבאר:

^{בראשׁית כד:כ} וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. ^כד:כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְ־הוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא.

המילה "מִשְׁתָּאֵה", מן השורש שא"ה/י, מופיעה במקרא רק כאן, והיא מוקפת בסיעת מילים שצליליהן שבים על צליליה. השורש שת"ה/י חוזר שלוש פעמים (פס' יח, יט, כב) והשורש שא"ב חוזר פעמיים (פס' יט, כ). הצורה "וַתִּשְׁאַב" (פס' כ) שמצלולה הוא הקרוב ביותר למילה "משתאה", ואשר רחוקה ממנה רק שלוש מילים – ואחת מהן היא שם העצם הרווח "איש" – מעצימה את האפקט הקולי.

4. הַקֻּבָּה

בבעל פעור ראה פנחס איש ישראלי קרב אל מדיינית, והוציא להורג את השניים:

^{במדבר כה:ח} וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הַקֻּבָּה היא מילה יחידאית. המילה הרווחת היא אוהל, אף שככל הנראה הכוונה כאן היא לחלקו הפנימי, כלומר לחדר שבתוך האוהל. המילה "קֳבָתָהּ", כלומר "בטנה", מופיעה רק כאן ובדברים יח:ג, בצורה שונה מעט – "הַקֵּבָה". המצלול הנוצר ברור.

לאפקט השמיעתי מסייעת המילה "המגפה" שעיצורה הוילוני הקולי /ג/ מקביל לעיצור הוילוני הנחצה האטום /ק/ שבשתי המילים האחרות, ואשר עיצוריה השפתיים /מ/ ו/פ/ מהדהדים את ה/ב/ השפתית שלהן.

5. הַפַּרְשְׁדֹנָה והַמִּסְדְּרוֹנָה

במלחמתו בכיבוש המואבי האכזר בישראל הרג אהוד את עגלון מלך מואב:

‏^{שׁפטים ג:כב} וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה. ^ג:כג וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעַלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל.

במפגן מבריק של דלייה ממכמני הלקסיקון העברי, הציב הכותב שתי מילים יחידאיות ברצף של ארבע מילים המגשרות בין שני משפטים: "הַפַּרְשְׁדֹנָה", קרי, הצואה, ו"הַמִּסְדְּרוֹנָה" (המתאר מרפסת צידית או מרכיב אדריכלי אחר במבנה). התואם בין העיצורים מרשים במיוחד:

• שתי המילים כוללות את העיצורים /ר/ ו/ד/, ולשתיהן הסופית "-ון" (או ליתר דיוק "-ונה");
• שתי קבוצות העיצורים השורקים /ש/ ו/ס/ והעיצורים השפתיים /פ/ ו/מ/ מקבילות.

6. וְיִצְפֹּר

מחשש שהישראלים יזקפו לזכות עצמם את הניצחון על המדינים, ציווה י־הוה על גדעון להפחית את מספר החיילים בצבאו:

^{שׁפטים ז:ג} וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ. ^ז:ד וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם....

איננו יודעים לאשורו של דבר מה כוונת המילה היחידאית "וְיִצְפֹּר", מן השורש צפ"ר. לענייננו אפשר לפרש אותו "ידלג", משום שההקשר מצריך פועל תנועה, מילה שתצטרף כבת זוג ל"ישוב" בתיאור היורדים מהר הגלעד.^[13] בפסוק הבא מופיעה מילה שצלילה דומה, "ואצרפנו" (המתייחסת לעם), ונגזרת מהשורש צר"פ, לצרוף, לזקק. שני השורשים הפעליים זהים, בשיכול אותיות.

7. לַהֲקַת

ניסיונו של שאול המלך לעצור את דוד נכשל:

^{שׁמואל א יט:כ} וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה.

שם העצם "לַהֲקַת" בא בקרבת מקום לפועל "לָקַחַת", ולשם העצם "מַלְאָכִים", "מַלְאֲכֵי", המעצימים את המצלול. בשלוש המילים קיימים העיצורים /ל/ + עיצור וילוני (/כ/ או /ק/) + עיצורים גרוניים (/ה/, /ח/ או /א/); זאת ועוד, שתי המילים הראשונות חולקות צליל /ת/ סופי.

8. כְּלוּלֹתָיִךְ

ירמיהו מתאר את האהבה בין אלוהים לעם ישראל כאהבתו של זוג בעת כלולותיו:

^{ירמיה ב:ב} הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְ־הוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

הנביא בחר בביטוי "כְּלוּלֹתָיִךְ" היוצר מצלול יחד עם המילה "לֶכְתֵּךְ", מן השורש הל"ך. עיצורי המילה "כלולותיך", /כ/-/ל/-/ל/-/ת/-/כ/ חוזרים במילה השניה, /ל/-/כ/-/ת/-/כ/.

9. תּוֹלָלֵינוּ

בשירת גלות על ירושלים מקונן משורר תהלים אלמוני:

^{תהלים קלז:ב} עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ^קלז:ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן.

על קנקנה של המילה "תּוֹלָלֵינוּ", שמשמעה אולי "הגוררים אותנו", תהו חכמים וחוקרים רבים. פתרון טוב הציע אלפרד גיום, שעמד על משמעו של השורש תל"ל בערבית – לקשור ולגרור מן המקום (בבניין הרביעי).^[14] ביסוס נוסף לפיענוח זה אפשר למצוא בשפת השֵחְרית (ג'באלי; שפה שמית המדוברת בעומאן), שבה משמעות הפועל תל"ל היא "לגרור מאחור".^[15]

בעברית קיים שורש רווח יותר לביטוי משמעות זו, השורש סח"ב (המתועד חמש פעמים במקרא), אולם המילה "תּוֹלָלֵינוּ" נבחרה משום שהיא מהדהדת את צלילי הפועל "תָּלִינוּ" שבפסוק הקודם.

10. לֺעַ

אמרות כנף ברוב שפות העולם עושות שימוש שגור במצלול (חרוז, אסוננס, הישנות צלילים ועוד). כך למשל בביטויים האנגליים "forgive and forget" ("לשכוח ולסלוח") ו"practice makes perfect" ("קשה באימונים – קל בקרב"). הדוגמה שלהלן מדגימה היטב את הנקודה:

^{משׁלי כג:ב} וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה.

המילה "לֺעַ" מופיעה במקומה של מילה נרדפת שכיחה יותר, "גרון" (המופיעה שמונה פעמים במקרא). הוספת אות היחס "בְּ" יוצרת רצף עיצורים /ב/-/ל/-/ע/. שם העצם העברי הרווח, "בעל", משמש במרחק שתי מילים בביטוי "בעל נפש" – אדם בעל תיאבון בריא – ואותם עיצורים, /ב/-/ע/-/ל/, מופיעים שוב בשיכול אותיות.

הטו אוזן!

עשר דוגמאות אלו למילים יחידאיות שמלכתחילה נבחרו כדי ליצור הישנות צלילים מייצגות תופעה רווחת במקרא. כאשר קוראים את לשון המקרא ונתקלים במילה נדירה וסתומה, כדאי לחפש סביבה (ועדיף: להטות אוזן בתשומת לב). סביר ביותר שתימצאנה בסמיכות מקום מילים שצלילן דומה. אלו הן תענוגות הטקסט,^[16] במקרא ובספרות בכלל.^[17]