למצוא משמעות מתוך הסתירות: סיפור יוסף מעבר לשיטת המקורות

סיפור יוסף בבראשית עתיר סתירות. שיטת המקורות נותנת מזה זמן רב את הטון בחיפוש המתמשך אחר עקביות בטקסט המקראי. אולם כיצד נוכל להבין את הטקסט בצורתו הסופית?

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף
יוסף נמכר בידי אחיו, אנטוניו דל קסטיו אי סאבדרה, 1655–1660 בערך. מקור: ויקימדיה

יוסף נמכר בידי אחיו, אנטוניו דל קסטיו אי סאבדרה, 1655–1660 בערך. מקור: ויקימדיה

כמו ברבים מסיפורי התורה, גם בסיפור יוסף יש כפל[1] (או במקרה אחד, שילוש), כלומר חזרה על דגם שהופיע בסיפורים קודמים מספר בראשית:

  • גלות – גלות יוסף ממולדתו מזכירה את גלות אבי־סבו אברהם למצרים ואת גלות אביו יעקב לארם נהריים (סוריה).
  • הפליה בין בני המשפחה – יוסף ואחיו (בן אימו) בנימין היו אהובים על יעקב יותר מבניו האחרים. רחל אימם הייתה האהובה בנשותיו.
  • גניבת חפץ בעל חשיבות טקסית – האשמת בנימין על לא עוול בכפו בגניבת הגביע של יוסף מזכירה את התרפים שרחל גנבה מאביה לבן.
  • חלומות – נטייתו של יוסף לחלום חלומות מזכירה את חלומות יעקב אביו.

מקרי כפל ממין זה הם יסוד מבני בסיפור יוסף, והם יוצרים זיקה בינו ובין סיפורים קודמים.

כפל בתוך סיפור אחד

סוג נוסף של כפל מצוי בתוך הסיפורים עצמם.[2] למעשה, סיפור יוסף ואחיו גדוש בצמדים. תופעת הכפל ניכרת במיוחד בתיאור החלומות:

  • יוסף חולם שני חלומות.
  • פרעה חולם שני חלומות.
  • שני האנשים שאסורים עם יוסף בבית הסוהר חולמים חלום.

צמדים מופיעים בסיפור גם בהקשרים אחרים:

  • שתי קבוצות סוחרים עוברים ליד יוסף ואחיו בכנען: המדיינים והישמעאלים.
  • שני אחים מנסים לעזור ליוסף: ראובן ויהודה.
  • פוטיפר, שר בארמון פרעה, קונה את יוסף; פוטיפרע כהן און משיא את בתו ליוסף.

במאמר זה נתמקד במיוחד בסיפור הכפול על ירידת יוסף למצרים, ונפתח בהשתלשלות המאורעות כפי שיוסף מתארם (פעמיים).

יוסף מסביר כיצד הגיע למצרים: האם נמכר או נחטף?

אחי יוסף יורדים למצרים כדי לקנות מזון, ויוסף ממונה על מכירת המזון. הוא מזהה אותם אך הם אינם מזהים אותו. כשראוהו לאחרונה היה נער ועבד כנעני, וכעת עומד לפניהם מצרי בוגר ורם מעלה – יוסף – ומעמידם בניסיון כדי לראות אם יגנו על אחיהם הצעיר בנימין. יהודה, המדבר בשם האחים, עומד בניסיון, ואז יוסף מגלה להם מיהו ואומר (בראשית מה:ד–ה):

בראשית מה:ד ...אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. מה:ה וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.

יוסף מתאר כאן כיצד הובא למצרים: אחיו "מכרו אותו מצריימה". דברים אלה מחזקים את הרושם שנוצר אצל קוראים רבים באשר לירידת יוסף למצרים, רושם המבוסס על האופן שבו הם מבינים את בראשית לז: האחים מכרו אותו לסוחרים שחלפו לידם (ראו להלן).

חטיפה מכנען

אולם גרסה זו של המאורעות עומדת בסתירה לגרסה שיוסף סיפר לאסירים אתם חלק את כלאו במצרים, שר המשקים ושר האופים (מ:טו):

בראשית מ:טו כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר.

בלשון המקרא, "גניבת" אדם משמעה חטיפה, כמו שניתן לראות למשל בשמות כא:טז:

שמות כא:טז וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.

התיאור של "חטיפת" יוסף מכנען אינו עולה בקנה אחד עם התיאור של "מכירת" יוסף בידי אחיו. האם צד שלישי חטף אותו או שמא אחיו מכרו אותו? מפתה לומר שמכירת יוסף בידי האחים היא היא החטיפה וכך להתחמק מהתמודדות עם הבעיה. עם זאת, עיון קפדני בבראשית לז מלמד שהמתח בין שתי הגרסאות מצוי גם שם.

לתוך הבור: מה קרה ליוסף בבראשית לז?

בבראשית לז, פרק הפתיחה של סיפור יוסף, האחים שונאים את יוסף משום שהלשין עליהם (פס' ב), משום שאביהם אוהב אותו יותר (פס' ג–ד) ומשום שהוא מספר להם בחוסר רגישות על חלומות שבהם הוא מושל בהם (פס' ה–יא).

כאשר האחים רואים את יוסף בא לקראתם בשדה, הרחק מן הבית, הם זוממים להורגו (פס' יח). דרך ההריגה המתוכננת היא השלכה לבור סמוך: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת" (פס' כ). אולם ראובן, שמבקש להציל את יוסף בלא ידיעת האחים לאחר שיחלוף זמן מה, מתנגד להריגת יוסף, ומציע תחת זאת להשליכו לבור:

בראשית לז:כב אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ...

הסתירה בולטת: בפסוק כ השלכת יוסף לבור היא מעשה רצח, ואילו בפסוק כב היא הימנעות מרצח.

הסתירות הולכות ורבות. שיירת סוחרים ישמעאלים עוברת בקרבת מקום, ויהודה מציע למכור את יוסף לסוחרים לעבד במקום להשאירו למות בבור (פס' כו–כז):

בראשית לז:כו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לז:כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא.

כאן השלכת יוסף לבור מוצגת שוב כהריגה ממש, ומכירתו לסוחרים היא חלופה לרצח.

בינתיים עוברים במקום סוחרים מדיינים, ולפי אחת הקריאות האפשריות, הם מוציאים את יוסף מן הבור ולוקחים אותו למצרים (פס' כח):

בראשית לז:כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.

המשפטים בפסוק יכולים להיקרא כרצף מאורעות, ולפי קריאה זו המדיינים הוציאו את יוסף מן הבור. אחר כך הם (שהרי הפועל בגוף שלישי רבים) מכרו אותו לישמעאלים, והישמעאלים הורידו אותו למצרים. כך מבין רשב"ם בפירושו לפסוק:

קודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדיינים אחרים דרך שם, וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים.

אף שהסבר זה סביר, יש בעיה בדרך הקריאה הזו. ראשית, המשפט "וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים" מזכיר מאוד את דברי יהודה לאחים: "לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים". הדמיון בין הפסוקים מוביל למסקנה שאותם "הם" שמוכרים את יוסף בפס' כח הם האחים ולא המדיינים.

בעיה נוספת היא העובדה שלפי פס' לו מְדָנִים (ככל הנראה וריאנט של השם "מדיינים") מוכרים את יוסף למצרים.[3] דבר זה אינו מתיישב עם לט:א, בו שם פוטיפר קונה את יוסף "מיד הישמעאלים":

בראשית לט:א וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.

המפרשים הקלאסיים ובהם רש"י יישבו את הסתירה בהצעה שיוסף נמכר פעמיים, אבל העובדה הפשוטה נותרת בעינה: בבראשית לט:א נאמר שיוסף נמכר בידי הישמעאלים ואילו בלז:לו נאמר שהמדנים [מדיינים] הורידוהו למצרים.

הדיווחים שבפי יוסף והסיפור המורכב בבראשית לז

כפי שנאמר לעיל, הֵדָם של שני הנרטיבים – אחי יוסף מכרו אותו לישמעאלים, מדיינים חטפו את יוסף מן הבור – נשמע בתיאור המאורעות שבפי יוסף בהמשך הסיפור. לאור זאת אפשר – ואני טוען שראוי – לקרוא את לז:כח בשתי דרכים שונות. דרך קריאה אחת היא שהמדיינים הוציאו את יוסף מן הבור והורידו אותו למצרים, ושם מכרו אותו לעבד. הדרך השנייה היא שהאחים הוציאו את יוסף מן הבור ומכרו אותו לישמעאלים, והישמעאלים מכרו אותו לעבד במצרים.

ביקורת המקורות אינה פוטרת אותנו מן הצורך לקרוא את הטקסט

אם כן, איזו משתי האפשרויות היא הנכונה? עצם השאלה מעידה על קיומה של הנחת יסוד שהטקסט אמור להיות אחיד ועקבי, כלומר שאמורה להיות לטקסט תשובה אחת ויחידה. הנחת יסוד זו משמשת כעיקרון המנחה של ביקורת המקורות והעריכה (המכונה גם "ביקורת גבוהה") של התורה זה למעלה ממאתיים שנה.

לפי שיטה זו, אפשר ליישב את הסתירות שבטקסט בעזרת ההשערה שהטקסט שלפנינו מורכב משני מקורות נפרדים שצורפו זה לזה (השערת התעודות) או מטקסט יסוד שנוספו עליו תוספות או רבדים מאוחרים (השערת התוספות).[4]

פרשנות הטקסט לפי גישות אלה מסתפקת בהפרדת שניים (או יותר) מרכיבי הטקסט זה מזה ובקריאת כל רכיב בפני עצמו.[5] זו הגישה שנוקטים מרבית המחקרים המודרניים כדי לפתור את הבעיות בסיפור.

גישה שכזו אוחזת בהנחת היסוד שטקסטים מן המזרח הקדום אמורים להיות עקביים,[6] הנחת יסוד אשר מוטלת בספק. בעיה חמורה יותר  היא שהגישה הזו נכשלת בקריאת הטקסט. היא לא מתאמצת לקרוא את הטקסט רצוף הסתירות, בין שהוא מורכב ממקורות קודמים ובין שלא. במקום זאת היא נוקטת בגישת "הפרד ומשול" – היא מפרקת את הטקסט למה שנראה כמרכיבים ההגיוניים בעיני החוקר המודרני, המושפע מתפיסות מודרניות של משמעות והיגיון.

ראוי שהיסטוריונים ינסו לשחזר את המקורות והרבדים הספרותיים המסתתרים מאחורי צורתו הנוכחית של הטקסט. היסטוריונים חוקרים מסמכים ומנסים לתארך אותם ולקבוע את מקום כתיבתם כמיטב יכולתם. אך מלאכה זו אינה שקולה לקריאת הטקסט. הטקסט שלפנינו הוא יצירה ספרותית שחוברה בידי אדם (או כמה אנשים). היא חיבור ספרותי שמחבריו, יהיו אשר יהיו, חשו שהוא ראוי לקריאה (בדרך כלשהי). קריאת המקרא ופירושו מחייבים אותנו להתמודד עם הטקסט בצורתו הסופית.

אסטרטגיה לקריאת טקסטים מורכבים: עמימות מכוונת

לפני ארבעים שנה קראתי לחוקרי המקרא לפתח אסטרטגיות קריאה שיאפשרו להתמודד עם טקסטים מורכבים, ובפרט עם סיפור ירידת יוסף למצרים.[7] הצעתי שאפשר למצוא משמעות בשזירת הסיפורים זה בזה במקרה זה, כמו גם במקרה דומה בבמדבר טז (שם מעורבים זה בזה שני סיפורי המרד נגד מנהיגות משה: מרד קורח ומרד דתן ואבירם).[8]

בשני המקרים פרטי הסיפורים עמומים בגלל הסתירה בין שתי הגרסאות. אינני מבקש להפיג את העמימות אלא אדרבה, ללמוד ממנה. העמימות אינה מכשלה המקשה עלינו להפיק משמעות מן הטקסט - היא האמצעי היוצר את משמעות הכתוב.

בגלל העמימות מיטשטשת זהות שתי הקבוצות המורדות במשה. אבל עם שוך הסערה, משה לבדו ניצב כמנהיג הבלתי מעורער. בדומה לכך, הסתירות בסיפור ירידת יוסף למצרים יוצרות עמימות האופפת את השתלשלות האירועים שהובילו לכך.

האם יוסף נמכר או נחטף? האם קבוצה זו או זו הורידה אותו למצרים? אם מביאים בחשבון את כל הנתונים שבטקסט, המסקנה היא שאיננו יודעים. וזה בדיוק העניין. בסופו של דבר, איננו יכולים לדעת מן הסיפור אילו גורמים אנושיים הובילו לבוא יוסף למצרים. אולם יש לפנינו הסבר ברור אחד, והוא ההסבר התאולוגי.

אלוהים בולט על רקע העמימות

יוסף מסביר לאחיו (בראשית מה:ה): "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". ברמה התאולוגית, ירידת יוסף למצרים הייתה חלק מהתוכנית האלוהית להציל את משפחת יעקב בזמן שבע שנות הרעב. המסר התאולוגי הכפול – שאף שהדבר אינו ניכר לעין, אלוהים פועל מאחורי הקלעים ויתרה מכך, הוא פועל לטובת ישראל – אינו משתמע לשתי פנים.

משורר תהילים משלב את נקודת המבט האנושית והאלוהית בשני אברי התקבולת הזו:

תהלים קה:יז שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף.

משורר תהילים, כמו המחזאי אנדרו לויד וובר במחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", מפשט את התסבוכת ומזכיר רק גרסה אחת של סיפור ירידת יוסף למצרים – מכירה ולא חטיפה. אבל הסיפור בתורה מציג שוב ושוב שתי גרסאות ויוצר מבוכה באשר לגורמים האנושיים שפעלו בסיפור, ומתוך כך מדגיש את תפקידו של אלוהים, שאינו מוטל בספק.[9]

הערות שוליים