חזרה והמשכן: הנצח אל מול התמורות

הבאים בשעריה של פרשת תרומה (שמות כה:א–כז:יט) מגיעים קצרי נשימה. עד כה, ספר שמות הוביל אותנו דרך אירועים דרמטיים ושינויים משמעותיים בחיי בני ישראל. כעת, בפרשת תרומה, מעט מאוד מתרחש. בני ישראל מתחילים את מסעם במדבר, ואלוהים מצווה על משה לבנות משכן – אוהל גדול בין כל האוהלים הקטנים – מקום שבו ישכון בקרבם במהלך נדודיהם. כקוראים, אנו שמחים לשמוע שאלוהים ילווה את אבותינו, אולי כדי להפיג את חרדת הנטישה שלהם.

ככל שאנו מעמיקים בפרשת תרומה, אנו נתקלים ברשימות מפורטות של מידות, חומרים וסוגי מלאכות, ומתוך כך אנו הולכים ומאבדים אחיזה בכתוב. שלא כצפוי זהו טקסט חזרתי במיוחד, עשוי פרטים פרטים ופערי מידע ביניהם, והתוצאה היא שקוראים רבים לאורך הדורות ועד ימינו אנו, וביניהם רבנים וחוקרים, חשו לעומתו תסכול וזרות. כבר לפני מאות שנים התייחס הרלב"ג (1344–1288) בפירושו על ספר שמות (שורש נ) לחזרתיות הקיצונית של פרשיות המשכן אל מול התמציתיות יוצאת הדופן של יתר חלקי התורה. רלב"ג התמודד עם אותה השאלה המעסיקה רבים מהקוראים בני זמננו – למה שמישהו יכתוב בסגנון כזה? הוא עצמו כותב כי "אפשר שנאמר שכבר היה מנהג האנשים ההם בזמן מתן תורה שיהיו ספוריהם בזה האופן והנביא אמנם ידבר לפי מנהג".^[1]

כיצד עלינו, שאיננו דרים באוהלים ושבים אל הפרשייה הזו שנה אחר שנה, צריכים לגשת אליה? עולם המחקר עסק בטקסט משלל זוויות ושאלות, מזהות המחבר ועד נוהגי הבנייה במזרח הקדום. אני, לעומת זאת, חותרת אחר תשובה לשאלה רחבה יותר: מה אנו, הקוראים המודרניים, יכולים ללמוד מן הטקסט הזה על אלוהים ועל האדם? מענה לשאלה זו דורש שימוש במגוון כלים אקדמיים, ומזמין לשולחן דיון חוקרי מקרא המתמחים בחקר הסוגים, שיבחנו את הז'אנר הספרותי של הטקסט, וכן חוקרי ריטואלים, וחוקרי ספרות מאסכולת תגובת הקורא שיתחקו אחר הדרכים שבהן "המדיום", ויהיה זה אקט דתי או סוגה ספרותית, משפיעות על המסר המכוון לקוראים.

הורדת הציפיות והתחברות לחזרתיות של פרשת תרומה

אחד הצעדים הראשונים שאנו נוקטים במפגש עם טקסט הוא לקבוע את סוגתו, החלטה המעצבת את ציפיותינו להמשך הקריאה. האם זהו שיר או סיפור? תיאור היסטורי או אגדה? פרשיית המשכן נתפסת בדרך כלל כטקסט של הוראות, ולא בכדי – פשט הכתוב כולל הוראות למשה. אינה דומה קריאה של דף הוראות לקריאת שיר או סיפור. בקריאת הוראות לא ננסה "להתחבר" אל הכתוב אלא רק לדלות את המידע הנחוץ ולהתקדם הלאה. הוראות כתובות בצורה מסודרת ויעילה; מהלך ההתקדמות שלהן צפוי מראש; והן מנוסחות בשלמות. כשמשהו בטקסט כזה מפריע לרצף של העברת המידע אנו מתוסכלים – ואכן כשקוראים את פרשת תרומה בעיניים כאלה מוצאים הרבה סיבות טובות לחוש תסכול. לדעתי אם נפסיק להתייחס לטקסט הזה כאל הוראות ונתיר לעצמנו לראות את האיכויות הספרותיות שבו, אותם הדברים שתסכלו אותנו יחשפו בפנינו בעקיפין תובנות דתיות שאינן נופלות בחשיבותן מפרשיות אחרות בתורה.

התכונה הספרותית המרכזית ש"מפריעה" לרצף הפשוט של ההוראות היא החזרתיות. גם הוראות בימינו אנו וגם הוראות או תיאורי בנייה מן המזרח הקדום לא מזכירות בשום צורה את החזרתיות של פרשיית המשכן.^[2] חלק מהחזרתיות הזו נובע אמנם מהשוואה בין פרשת תרומה ופרשיות ויקהל־פקודי אבל חלק ממנה מתקיים בתוך פרשת תרומה עצמה. האמירה שמשני צדי הכפורת יהיו שני כרובים חוזרת למשל שלוש פעמים בשני משפטים.^[3] בדומה לכך התיאור המציג את הציווי על בניית המנורה והתיאור המסכם אותו מוסרים בדיוק את אותו המידע.^[4] אבל החזרתיות המובהקת ביותר בפרשת תרומה היא בתיאור המנורה עצמה (שמות כה), שם מלבד מידע שחוזר על עצמו יש משפטים שלמים החוזרים על עצמם מילה במילה, שתי חזרות של שלוש צלעות הזהות זו לזו מלפנים ומאחור.

^{שמות כה:לג} שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח
וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח
כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה.

^כה:לד וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ.
^כה:לה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה
וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה
וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה
לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה.

אם הטקסט הזה נועד להורות לבעל המלאכה כיצד לעצב את כלי המשכן הרי שהוא בלתי יעיל. מעבר לחזרתיות שבו, הוא נעדר מידע חיוני. הוא מספר לנו כי יש 4 גביעים על המנורה, אחד מתחת לכל זוג קנים, וכי יש 6 קנים בסך הכל. אך גם אחרי כל החזרה המפורטת הזו הוא אנו שומעים רק על 3 מן הגביעים. לאן הגביע הרביעי נעלם? איזה מין סוג של הוראות אלה?! אבל מה אם אלו כלל לא הוראות? אם נצליח להתעלות מעל התסכול הציפיות הבלתי ממומשות שלנו יוצרות, איזה מין סוג של חווית קריאה תעורר בנו כל החזרתיות הזו?

שאלה זו נובעת מאסכולת "תגובת הקורא" בחקר הספרות.^[6] הנחת היסוד של השיטה הזו היא שקריאה היא חוויה המתרחשת בממד הזמן, כלומר במהירות; אין זו רק ספיגה בהולה של ידע חיוני מתומצת. מנקודת מבט זו, כאשר הקורא נתקל בפעם השנייה, השלישית או הרביעית באותו משפט בפרק זמן קצר, החוויה משתנה מהפעם הראשונה, אף אם המידע נותר זהה. השאלה היא אפוא כיצד החזרתיות משפיעה עלינו כקוראים כשאנו מפסיקים להתנגד לה.

חזרתיות, קרבה ונצח

במענה על השאלה הזו מתגלים ביעילותם שני שדות מחקריים העוסקים רבות בחזרתיות ובמשמעות, חקר הריטואל וחקר הספרות. שילוב זה חדש יחסית, והטענה החוזרת בשניהם היא כי חזרתיות, בין אם במעשים בין אם במילים, היא אמצעי עקיף להעביר תחושה של ידע אינטימי ושל על זמניות. חוקרי ריטואל מזהים בחזרתיות בלתי משתנה מאפיין ריטואלי חוצה תרבויות.^[7] הם גילו כי אחד מתפקידיה של החזרתיות הזו הוא לחזק את התחושה ההוליסטית ואת החיבור לחוויה, שכן כאשר המעשה הריטואלי היה מוכר מספיק לעושהו עד שלא רק ידע את כל שלביו על בוריים אלא שגם הרגיש שזהו הדבר היחיד הנכון לעשות, נוצר בינו ובין המעשה חיבור קיומי. היכולת הזו לדעת בדיוק מה יהיה השלב הבא של ההתרחשות הופכת את ההיכרות לאינטימית כל כך עד שהיא הופכת מ"ידע נרכש" לאינטואיציה. בדומה לכך חוקרי ספרות גילו כי כוחה של החזרתיות לגרום לקוראים לחוות שוב ושוב לכאורה אותו הרגע יוצר תחושה של נצחיות ועל זמניות ברגע ההווה.

העברת מסרים משמעותיים על נצחיות וקרבה באמצעות חזרתיות, כפי שנעשה בריטואלים, מאפשרת לחוות את התכנים הללו באופן תחושתי ולא רק דרך הצהרות מפורשות. גישה זו מעבירה את המסרים ממישור ההיגדים למישור החוויה, ובכך נמנעות מראש התנגשות עם התוכן המפורש של הטקסט. אלו הן אמיתות הנובעות מתחושה, לא משהו שאפשר להסביר או לסנגר עליו. גם אם אנו ממקדים את השיח בתוכן המפורש של הכתוב, המסרים הללו ממתינים לנו ב"דלת האחורית" שלו.

קרבה ונצח בסיפור על שינוי

בשלב הזה של ספר שמות נראה כי חסרות תחושות של מוכּרוּת (הכל חדש!) ושל קבע (הכל משתנה!). אל מול ההתרחשויות הרבות בעולמם של בני ישראל משתמשת פרשת המשכן בחזרתיות (ובכלים ספרותיים נוספים המצויים גם במעשים ריטואליים) לשם יצירת ערוץ תקשורת שאינו עלילתי, וכך מאזנת את ההתרגשות עם תחושות של אינטימיות, של נצחיות ושל יציבות. אין ספק כי חייהם של אבותינו משתנים במהירות אבל סיפור היציאה ממצרים אינו רק סיפור של שינוי. השינוי עוזר להם לגלות אמת עמוקה יותר ולהתחבר אליה, והאמת הזו ממשיכה להדהד לכל הדורות (והשינויים) מאז ועד ימינו.

בקרוב נגיע לחטא העגל, אירוע שיערער שוב את היציבות ביחסים בין ישראל לאלוהיהם. כדי ליצור מחדש את תחושות הנצחיות והקרקע המוכרת חוזרת אז התורה בפרשת ויקהל כמעט מילה במילה על תיאור בניית המשכן. המתחים והסתירות הללו כולם אמת – הניסים והגאולה, הפחד, השינוי, הסיכון, הבגידה, הנצחיות, היציבות, הקרבה, הנאמנות הבלתי מעורערת. זהו סיפור מורכב יותר שעלילה לבדה לא מסוגלת להעביר.