אֵם: תואר כבוד קדום לנשים
האישה החכמה מאבל בית־מעכה (פרט), הנס קולרט (הבן), 1588. Rijksmuseum.nl
בשנת 1874 נמצאה בירושלים גלוסקמת עצמות המתוארכת למאות הראשונות לספירה ועליה כתובת הקדשה בעברית: "שלום אם כנסת".[1] כתובות הקדשה נוספות מבתי כנסת עתיקים מכנות נשים (וגברים) בתארים כגון "פטרונה", "זקנה", ו"ראש בית הכנסת". אף שהתארים הללו ודאי שימשו לכבוד, פרשנותם המדויקת והתפקידים שגילמו נותרו לרוב שנויים במחלוקת.[2]
התואר "אֵם" מופיע גם בתלמוד. האמורא אביי, בן הדור הרביעי לאמוראי בבל (סוף המאה ה־3-תחילת המאה ה־4 לספירה), חוזר בתלמוד כמה וכמה פעמים על הביטוי "אמרה לי אֵם",[3] כאשר כוונתו היא לאימו המאמצת שגידלה אותו אחר שאימו מתה בעת לידתו:
בבלי קידושין לא ע"ב רַבִּי יוֹחָנָן כִּי עִבְּרַתּוּ אִמּוֹ – מֵת אָבִיו [כשאימו נכנסה להריון, מת אביו], יְלָדַתּוּ – מֵתָה אִמּוֹ [וכשילדה, מתה אימו] וְכֵן אַבָּיֵי [וגם אביי כך]. אִינִי? [האמנם?] וְהָאָמַר אַבָּיֵי: אֲמַרָה לִי אֵם! [והרי אביי אמר: אמרה לי אם!] הָהִיא מְרַבְּיָנְתֵּיהּ הֲוַאי [הייתה זו אימו המאמצת].
אם זו של אביי מוזכרת בתלמוד כמקור ידע מוסמך בענייני רפואה, בריאות, תזונה וגידול ילדים. דבריה מוזכרים גם בדיון על טיבה של הרכילות בעולם.[4] אף שיש הרואים בכינוי "אם" מילה נרדפת ל"אימי" הרי שהמונח "אימי" אינו מופיע בטקסט עצמו, ומכאן נראה לומר במקום זאת שהיה זה כינוי של כבוד.
המילה המקובלת לתיאור היחס בין אישה לילדיה בתוך החברה דוברת הארמית של אביי הייתה "אמא", כפי שנהוג בימינו. השימוש במילה "אם" בתקופתו של אביי הייתה אפוא חריגה מהלשון הרגילה ולכן סביר להניח שהיה זה למעשה תואר. לא זו אף זו, ייתכן שהיה זה תואר של כבוד כבר בתקופת המקרא.
התואר אֵם במקרא
בשלושה מקומות במקרא מכונה אישה בשם אֵם, בלי קשר לבן זוגה, לילדיה או לצאצאים כלשהם. בהקשרים אלו נראה כי המילה הזו אינה אלא תואר של כבוד הניתן לאישה יוצאת דופן.
חוה, אם כל חי
המילה אֵם מופיעה במקרא לראשונה אחרי שאדם ואשתו מקבלים את עונשם על האכילה מעץ הדעת טוב ורע, רגע לפני גירושם מגן עדן. אדם נותן אז שם לאשתו:
בראשׁית ג:כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.
רבים מן השמות במקרא מוסברים על פי האותיות או השורש שלהם[5] אולם כאן, כאשר אנו מפרשים את המילה "אם" בפרשנות המקובלת של "אמא", ההסבר של השם נראה מאולץ. רש"י, שהיה מודע לקושי הזה, כותב כך:
חוה. נוֹפֵל עַל לְשׁוֹן [נשמע כמו] חַיָּה, שֶׁמְּחַיָּה אֶת [נותנת חיים ל]וַלְדוֹתֶיהָ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר [והחילוף הזה בין הו' והי' חוזר גם במקום אחר]: "מֶה הֹוֶה לָאָדָם" (קהלת ב:יב), בִּלְשׁוֹן הָיָה.
ההסבר של רש"י נוגע לחיים שחווה מעניקה לעולם, אבל בשלב זה חוה עדיין לא אמא![6] מכאן שהפרשנות המקובלת של המילה "אם" לא מסתדרת בהקשר זה. יתר על כן , אם נלך בעקבות פרשנות זו היינו מצפים שהביטוי הזה יהיה מיודע, "אם כל החי", ואינו כן. אם כך, נראה שהמילה אֵם משמעה תואר מיוחד, כינוי של כבוד לחווה, האישה הראשונה בעולם.
דבורה, אם בישראל
אחר שניצחה יחד עם ברק בקרב, פוצחת דבורה הנביאה והשופטת (שופטים ד:ד)[7] בשיר ניצחון ובו היא מכנה את עצמה[8] בשם "אם":
שׁפטים ה:ז חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל.
פירוש המילה "אם" כ"אמא" נראה דחוק. נביאה המנהיגה את העם בשדה הקרב אינה מגשימה את הייעוד המזוהה עם האימהות באופן טיפוסי או עם מה שהיא בדרך כלל מייצגת.[9] המקרא גם לא מציין בשום מקום כי דבורה הייתה אם לילדים. על כן המובן הנכון של המילה אֵם כאן הוא תואר של חשיבות וכבוד.
סימוכין לפרשנות זו אפשר למצוא בפרשנותו של רלב"ג (רבי לוי בן גרשום, המאות ה־13-14 בצרפת) לביטוי "אם בישראל":
אני הייתי אם ומנהגת ישראל.[10]
התוספת של המילה "מנהגת" [=מנהיגה] מלמדת כי התואר "אם" נובע מתפקיד מנהיגותי רב ערך ואינו כינוי לאמהות.
האישה החכמה מאבל בית־מעכה
אחרי המרד הכושל שלו בדוד בורח שבע בן בכרי אל העיר אבל בית־מעכה בתקווה למצוא בה מקלט. יואב, שר צבא דוד, מטיל מצור על העיר ומאיים לפלוש אליה אם שבע בן בכרי לא יימסר לידיו. בתוך המבוי הסתום הזה נוטלת "אישה חכמה" אחת את תפקיד המנהיג על כתפיה, יוצרת קשר עם יואב ומנסה להגיע עימו לפתרון הסכסוך (שמואל ב כ:טז). בשטף דברי התחנונים שלה טוענת האישה החכמה כלפי יואב: מדוע במקום להרוג פושע אחד, שבע בן בכרי, מבקש יואב להשמיד את העיר כולה?
שׁמואל ב כ:יט אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת יְ־הוָה.
הפירוש המקובל של "עיר ואם בישראל" הוא מטבע לשון (hendiadys, שתי מילים המביעות רעיון דומה ומחוברות ב־ו' החיבור) המתאר את חשיבותה של העיר. [11] כבר תרגום השבעים קורא את המילה הזו כמילה אחת: μητρόπολιν, מטרופולין, "עיר־אם".[12]
לאור המשמעות הנבדלת של המילה אֵם שהוצגה לעיל, מסתבר יותר מבחינה תחבירית לראות גם כאן במילה אֵם כינוי לאישה החכמה עצמה. כלומר כשהאישה טוענת כלפי יואב "אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל", היא מדברת על עצמה ועל העיר שבה היא חיה. [13]
הד לקריאה כזו של הביטוי ניכר בתרגום הארמי לפסוק, תרגום יונתן (המאה השנייה לספירה):
אְנַחנָא מַשׁלְמִין בְהֵימָנוּתָא עִם יִשׂרָאֵל דְאַת בָעֵי לְחַבָלָא קַרתָא דְהִיא כְרָך רַב וְאִמָא בְיִשׂרָאֵל לְמָא תְקַלקֵיל אַחסָנַת עַמָא דַיְיָ.
התרגום לכאורה הולך בדרך הפרשנות של עיר־אם ("כרך רב") אך גם משאיר את המילה "אמא" על כנה; המילה אֵם מתפרשת כרכיב נוסף במשפט הזה.[14]
רש"י אמנם לא מתייחס למילה אֵם אך מצטט מדרש (בראשית רבה צט:ד) המראה את החשיבות שהייתה לה בעיניו. המדרש מזהה את האישה החכמה עם סרח בת אשר (בראשית מז:יז), אישה שעל פי חז"ל התברכה בתבונה ובאריכות ימים.[15]
אם כן נראה כי גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה לשונית המילה אֵם אינה קשורה לעיר, אלא מהווה תואר רשמי מסוים של האישה החכמה.
האימהות המקראית
המילה אֵם חוזרת במקרא כמה וכמה פעמים, הן בחלקיו המשפטיים והן בחלקיו הסיפוריים. לרוב מזכיר המקרא את אימו של אדם יחד עם אביו, ובדרך כלל כדי לספר לנו על ייחוסו. המקרא גם משתמש באימהות כמטפורה לקשרים בין דמויות שונות וכן לקשר בין אלוהים והאדם. אם כן לאמא המקראית יש מספר תפקידים: סמל, כלי עזר להבנת הקשרים הבינאישיים בסיפורי המקרא, ואמצעי להגדרת מערכות יחסים מסוימים הכפופות לציוויים ו/או איסורים.[16] לאלה ניתן להוסיף כעת גם את תואר הכבוד "אםֵ".
אף שכבר מימים ימימה הכירו המפרשים בחשיבותן ובייחודיותן של חוה, דבורה והאישה החכמה מאבל בית־מעכה, הקשבה לדקויות הלשוניות של בסיפוריהן שופכת אור חדש על הדמויות הללו:[17] כולן זכו בתואר הכבוד הנשי הקדום "אֵם", מושג שעמד לפנינו כל העת אבל משום מה החמצנו את משמעותו.[18]
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
23 באוקטובר 2024
|
עודכן לאחרונה
23 באוקטובר 2024
מאמר זה הוא תרגום של "ʾEm: An Ancient Honorific Title for Women" שפורסם במקור על ידי TheTorah.com בספטמבר 2023. תורגם על ידי צוות האתר.
המקור:
Ancient Inscriptions from Israel/Palestine, JERU0419 (citing Charles Clermont-Ganneau, Archaeological Researches in Palestine during the Years 1873–1874, 2 vols. [London: Palestine Exploration Fund, 1896], 1:445–447).
הכתובת המלאה היא: "שלום אם כנסת חזרעטיה", ולא ברור אם המילה האחרונה קשורה לאישה או לבית הכנסת (שם). גם בחפירות ארכיאולוגית בבתי כנסת בתפוצות נמצאו כתובות הקדשה עם המילה אם/אמא (ביוונית או בלטינית). להרחבה על הנושא ראו:
Bernadette J. Brooten, Women Leaders in the Ancient Synagogue (Atlanta: Scholars Press, 1982), 57–72.
בערך "הנהגה וסמכות" באנציקלופדיית האישה היהודית של שלוי־הלמן מתארת אביבה קיים כמה מהסוגיות הללו:
בעשרות השנים האחרונות עוסק העולם הפמיניסטי המחקרי והדתי בבחינה מחודשת של ממצאים ארכיאולוגיים ותרבותיים שעליהם נסמכו ההיסטוריונים המסורתיים כדי לטעון שנשים זכו לתארי כבוד או למקום בקהילה רק דרך בעליהן או אביהן. היו בישראל העתיקה נשים עשירות שזכו להכרה על תרומתן לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, אולם איננו יודעים אם דמויות כאלה זכו גם בסמכות כלשהי. אלו הם חלק מהתארים של נשים בכתובות שונות שנמצאו בקברים ובחפירות של בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל, במצרים, בסוריה וביוון: "פטרונה", "זקנה", "ראש בית כנסת", "אם (בית) הכנסת". ברנדט ברוטן ואחרים ערערו על הטענה כי היו אלה ואך ורק "תארים לשם כבוד" והראו כי ייתכן שהם גם מעידים על מידה מסוימת של סמכות וכוח. אף שקשה לאשש השערות אלה, בפרט בתקופה של מערכת משפט פטריארכלית, הן מציעות מבט מאוזן יותר על דמויות הסמכות הנשיות אז. הנהגה נשית הייתה מנת חלקן של נשים יחידות שפעלו בקיצוניות ונחשבו כיוצרות תקדים, שוברות מוסכמות או קוראות תגר על מגבלות הממסד.
הביטוי הזה מיוחס פעמיים גם לרבינא, אבל בשני המקרים האלה האֵם אינה חולקת בידע משלה אלא (רק) מעבירה מה שלמדה ממעשי בעלה.
רכילות וידע עממי־ביתי מיוחסים לעיתים קרובות לנשים על דרך הגנאי. עם זאת, מומחיותה של האֵם בנושאים אלה מתוארת בלשון ניטרלית ולפעמים הופכת לשיקול של ממש בפסיקת ההלכה. לצד ההצעה שלי בדבר החשיבות ואפילו היוקרה המגולמים בתואר הכבוד "אֵם", איני מקבלת את ההנחה מרחיקת הלכת שאֵם אביי הייתה "רופאה נחשבת ביותר שזכתה לרמה גבוהה מאוד של אמון ומהימנות בקרב החכמים". ראו:
Tal Ilan, “Female Personalities in the Babylonian Talmud,” The Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women.
למשל בשמו של יצחק אבינו: "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כׇּל־הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק־לִי" (בראשית כא:ו).
כמו כן עלינו לשאול: האם "כל חי" פירושו כל בני האדם בעולם? בחז"ל אנו מוצאים ניסיון, חלקי אמנם, לפתור את הקשיים הטמונים באמירה הזו ובהשלכותיה בנוגע למוצא האנושות. ראו למשל בראשית רבה כ, יא.
ואולי גם "אישה יוקדת". ראו:
Tikva Framer-Kensky and Caryn Tamber-Rosenau, “Deborah: Bible”, The Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women.
המילה קַמְתִּי היא לכאורה פועל בגוף ראשון אבל למעשה זוהי צורה עתיקה של גוף שני נקבה (תרגום JPS). כיוון שהשירה הזו משותפת לברק ולדבורה (שופטים ה:א) סביר להניח כי הכינוי "אם בישראל" נאמר מפי ברק על דבורה.
בניגוד לגיבורה השנייה של המלחמה הזו, יעל, שמתחילה את הסיפור בצורה "אימהית" יותר – נשארת באוהלה ומזינה את סיסרא בחלב – ואז שוברת את הדעה הקדומה ומתגלה כמתנקשת!
רלב"ג מפרש כי המוען של הפסוק הזה הוא דבורה (ראו לעיל הערה 8). חזקוני, פרשן מסורתי נוסף (רבי חזקיה בן מנוח, אמצע המאה ה־13 בצרפת), בפירושו לבראשית ג:כ, מודה כי המילה אֵם שנאמרה על חוה ועל דבורה נושאת מטען חיובי מסוים, אולם לא מרחיב על כך.
הביטוי "עיר ואם" הוא ביטוי יחידאי. כמו כן אין לבלבל בין מושג "עיר־אם" לכאורה ובין המושג המקראי והממשי של "ערים־בנות", מטבע לשון המתאר קהילות קטנות מחוץ לעיר שצמחו ממנה או שקשורות אליה בדרך כלשהי. ראו במדבר כא:כה, שופטים א:כז, וכן במופעים נוספים ביהושע, נחמיה ובדברי הימים א.
ראו:
שמואל ב כ:יט ἐγώ εἰμι εἰρηνικὰ τῶν στηριγμάτων Ισραηλ, σὺ δὲ ζητεῖς θανατῶσαι πόλιν καὶ μητρόπολιν ἐν Ισραηλ· ἵνα τί καταποντίζεις κληρονομίαν κυρίου.
שמואל ב כ:יט: אנכי שוחרת שְׁלום מאמיני ישראל, ואתה מבקש להמית עיר ועיר אם בישראל. למה תבלע נחלת ה׳?
עצם התואר "האישה החכמה" והתפקיד החשוב שהיא ממלאת בסיום המצור ובהצלת העיר מעידים היטב על חשיבותה. קלאודיה קמףּ מרחיבה על כך:
על מעמדה הסמכותי של האישה החכמה מאבל אין עוררין. הוא ניכר גם בתפקיד המצווה שלה מול יואב וגם בהשפעה הניכרת שלה על קהילתה. למעשה סביר להניח כי כאשר האשה "באה אל כל העם בחכמתה" (שם כג) היה זה מעשה ייעוץ הדומה לעצה של יועץ למלכו. עצתה נשקלת באותה מידה של רצינות שבה יועץ בחצר המלך מצפה שעצתו תשמע.
Claudia V. Camp, “The Wise Women of 2 Samuel: A Role Model for Women in Early Israel?” Catholic Biblical Quarterly 43.1 (January, 1981): 14–29 (at 18).
וראו גם בתרגום המלך ג'יימס:
“I am one of them that are peaceable and faithful in Israel: thou seekest to destroy a city and a mother in Israel: why wilt thou swallow up the inheritance of the LORD?”
ולתרגום הוולגטה (לטינית) לפסוק:
2 Sam 20:19 nonne ego sum quae respondeo veritatem Israhel et tu quaeris subruere civitatem et evertere matrem in Israhel quare praecipitas hereditatem Domini.
לקריאה נוספת על סרח בת אשר:
Tamar Kadari, “Serah, daughter of Asher: Midrash and Aggadah,” The Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women.
האמת היא שברוב המקרים המילה "אם" מופיעה במקרא עם כינוי שייכות. אין זה מפתיע נוכח העיסוק המקובל באימהות כאמצעי זיהוי או ייחוס למישהו או משהו אחר. אפילו בפסוק המפורסם ביותר על אמהות (ואבות) במקרא, בעשרת הדיברות, המונח אמא מופיע עם כינוי שייכות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ:יב). למעשה הצורות השכיחות ביותר של המילה אם במקרא הן "אִמֶּךָ" ו"אִמּוֹ".
הניתוח שלי כאן משתמש בשיטות קלאסיות של מדרש אף שחז"ל עצמם לא הגיעו למסקנותיי. הפרשנות המוצגת כאן נוגעת לנשים במקרא וללשון הנקבית שבה המקרא מנסח את סיפוריהן, נושא שלא תמיד עמד בראש מעייניהם של חכמינו ז"ל.
הפעם הראשונה שבה עלו תארי הכבוד הנשיים במקרא לדיון הייתה בראשית המאה ה־20, באנציקלופדיה היהודית (באנגלית):
Jewish Encyclopedia article by Joseph Jacobs and Judah David Eisenstein: “Title of Honor.”
הערך עצמו מתעלם מתארים רשמיים במקרא כגון מלכה, אם המלך (מלכים א ב:יט) וגבירה (ראו מלכים א, יא:יט, טו:יג; מלכים ב י:יג; ירמיהו יג:יח, כט:ב; ודברי הימים ב טו:טז). יש לציין אמנם כי אלו הם תארי אצולה רשמיים ולא תארי כבוד הנובעים מתפקיד או מעמד מסוים (בהשוואה למשל ל"נביאה", תואר שקשור בתפקידה של האישה).
מאמרים קשורים :
