חוק החרם בספר דברים: מחיר ההגנה על ישראל הוא אובדן האנושיות

מלחמות בתוך ארץ כנען ומחוצה לה

קובץ החוקים של ספר דברים (דברים יב:א–כו:טו) הוא הקובץ היחיד בתורה אשר מסדיר את האופן שבו על ישראל לנהל מלחמה.^[1]

מלחמות מחוץ לארץ כנען

מלחמות ביוזמת ישראל בארצות רחוקות,^[2] שמטרתן להגדיל את נחלתו ואת גבולותיו,^[3] יש לפתוח בהצעת כניעה:

^{דברים כ:י} כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם.

אם ההצעה נדחית והמלחמה פורצת, על ישראל להילחם ולהרוג את כל הלוחמים:

^{דברים כ:יב} וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָּ. ^כ:יג וּנְתָנָהּ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב.

על שאר האוכלוסייה, קרי, אזרחים שאינם לוחמים, יש לחמול; הם יהיו חלק משלל המלחמה:

^{דברים כ:יד} רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ....

מלחמות בגבולות ארץ כנען

למלחמות בארץ כנען אופי שונה לחלוטין. המלחמה היא מלחמת חורמה באוכלוסייה כולה, לא רק בצבא, עד שתוכחד לחלוטין, בלי הבחנה במגדר או גיל ההרוגים, וללא כל אפשרות כניעה.

^{דברים כ:טז} רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. ^כ:יז כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ.

מסע כיבוש הארץ המתואר ביהושע א–יב ממלא בקפדנות אחר הוראות החוק הדברימי.

 מימוש חוק החרם במהלך כיבוש כנען

המחבר/העורך הדברימי של יהושע ראה בעיני רוחו את דור יהושע כקבוצה אידאלית, המקפידה על קוצו של יו"ד בקיום מצוות החרם. הוא מציין זאת בפירוש כמה וכמה פעמים: במהלך כיבוש יריחו (יהושע ו:כא)^[4] והעי (ח:כו),^[5] בעת כיבוש ערי הדרום (יהושע י:כח–לט),^[6] ולבסוף בתום המערכה בצפון, החותמת בסיכום:

^{יהושׁע יא:יב} וְאֶת כָּל עָרֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה^[7] וְאֶת כָּל מַלְכֵיהֶם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ וַיַּכֵּם לְפִי חֶרֶב הֶחֱרִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְ־הוָה.

לפי התפיסה הדברימית משמעות המילה חרם היא השמדה כללית של תושבי הארץ. זו תפיסה שונה מן האופן שבו מתפרשת המילה במקומות אחרים במקרא.^[8]

משמעות השורש חר"מ ושימושיו מחוץ לספר דברים

המשמעות הבסיסית של השורש חר"מ בעברית ובשפות שמיות אחיות היא "להפריד, להבדיל, להוציא דבר מה משימושו כחפץ-חולין".^[9] חפצים המוכרזים כחרם מוקדשים לאל ונעשים קדושים.^[10] פעולת קידוש מסוג זה מתוארת בבירור במקרא במקרה שבו אדם מן השורה מישראל מקדיש מרכושו לה':

^{ויקרא כז:כח} אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַי־הוָה מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַי־הוָה.^[11]

פעולת ההקדשה נזכרת גם בחוק הקובע כי כל דבר המוכרז כחרם מוענק לכוהנים כאחת ממתנות כהונה.

^{במדבר יח:יד} כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה.

בשעה שהטקסטים הכוהניים מתמקדים במתנות נדבה לקודש, טקסטים מקראיים אחרים עוסקים בחרם בהקשר צבאי, אולם גם בהם משמעו מתנה או תרומה.

חרם הנתון לשיקול דעת המצביא

השימוש בשורש חר"מ ביחס למלחמה שונה בבירור מן הבחינה הסמנטית ממשמעו בהקשר הפולחני.

אמנם יש קשר בין חרם במשמעו כהקדשת דבר מה לאל ובין חרם כהרס מוחלט של עיר כמתואר בסיפור הקצר של המלחמה בין ישראל ומלך ערד הכנעני (במדבר כא: א–ג).

חרם בחורמה

הסיפור פותח במתקפה של המלך הכנעני על ישראל, מתקפה שבמהלכה נופלים מספר ישראלים בשבי. ישראל משיב מלחמה ונודר כי אם ינצח בה יחרים את ערי האויב – נדר שמטרתו להבטיח עזרה משמים:

^{במדבר כא:ב} וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַי־הוָה וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם.

בקרב שניטש ניצח ישראל את הכנענים בני ערד, וקיים את נדרו לוותר על שלל המלחמה. לאתר החרֵב הוענק השם "חָרמה", כלומר חורבן, זכר לנדר.^[12]

חרם על עמלק

הציווי על חרם אינו ייחודי רק לספר דברים. הוא מופיע גם בסיפור הקדם-דברימי^[13] שבו הנביא שמואל משמיע באוזני שאול המלך את מצוות י־הוה להמית את כל עמלק:

^{שׁמואל א טו:ב} כֹּה אָמַר יְ־הוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. ^טו:ג עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר.

שאול עלה על העיר העמלקית והמית את כל תושביה מלבד המלך אותו לקח בשבי – ועל כך נזף בו הנביא. מעשה זה הוא ראיה ברורה לטבעו הקיצוני של החרם, המוצג במקרה זה כנקמה על מתקפת עמלק על ישראל לאחר יציאת מצרים (השוו שמות יז:ח–טז). נקמת דם נקודתית זו, שכוונה כלפי עמלק בלבד, שונה במהותה מטבח כל תושבי כנען, שלא הייתה לישראל כל סיבה לנקום בהם.

בן הדד: נידון לחרם בידי י־הוה?

טקסט אחר, שמקורו במסורת הנבואה הצפונית, רומז כי החרם היה אחת מן האפשרויות הצבאיות במאה התשיעית במהלך מלחמות ישראל בארמים. במקום אחד מתואר בן הדד מלך דמשק כ"אִישׁ חֶרְמִי", כלומר, מי שנידון לחרם (מלכים א כ:מד).^[14] אף שבשום מקום בתיאור מלחמות הארמים לא מתואר החרם עצמו, כינוי זה מלמד שייתכן שהנוהג שימש במלחמות המגן מפני פלישות הארמים.

אכזריות במלחמה במזרח הקדום

התנהגות רוויית אכזריות של לוחמים שמטרתה להשפיל את אויביהם ולכבוש את ארצם לא הייתה שמורה לישראל; כך נהגו עמים רבים במזרח הקדום.^[15]

הארמים

המקרא טוען כי המלך חזאל מארם-דמשק נהג בערי ישראל באכזריות במהלך מלחמתו ארוכת השנים לכיבוש האזור. הנביא אלישע הוא הדובר של האשמה זו, בבואו לנבא כי חזאל עתיד למלוך על ארם-דמשק:

^{מלכים ב ח:יא} ...וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱלֹהִים. ^ח:יב וַיֹּאמֶר חֲזָאֵל מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה וַיֹּאמֶר כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ.

אולם אין בידינו ראיות להתממשותה של נבואת אלישע הקודרת ולאופן שבו נהג חזאל בתושבי הערים שכבש.^[16]

המואבים

ידוע לנו כי המואבים, עם נוסף שהיה משכניו של ישראל בעבר הירדן, נהגו אף הם חרמות. על המצבה שהקים מישע מלך מואב בשנת 830 לפני הספירה בקירוב כדי להנציח את הישגיו הרבים מישע התרברב כי שחרר את מואב משלטונו האכזרי של ישראל, שלטון שהחל דור אחד קודם לכן בימי עמרי מלך ישראל. הכתובת מתארת כיצד פשט על ערי שבט גד, המית את כל מי שנקרה בדרכו ובזז שלל רב. ביחס לעיר נבו, שם עמד מקדש לי־הוה, כתב מישע:

ואהלך בלילה ואלחם בה מבקוע השחר ועד הצהריים ואוחזה ואהרוג כולם, שבעת אלפים גברים, נערים, נשים ונערות כי לעשתר כמוש החרמתיה (במואבית: החרמתה).^[17]

האשורים

האשורים נודעו לשמצה יותר מכל עם אחר באכזריותם כלפי אויביהם; זה, לכל הפחות, הרושם שביקשו להותיר בכתובות ובתבליטים שעיטרו את קירות ארמונותיהם, העתירים בתיאורים של השחתת גופי המנוצחים ושל ערמות ראשים שנצברו במהלך ספירת המתים – וזאת למען יראו הצופים וייראו מן האל אשור וממלך אשור.^[18]

דוגמה אופיינית לכך, מתוך האנאלים של אשורבניפל, מתארת את מעשיו במצרים (בשנת 665 לפני הספירה בקירוב):

את אנשי הערים סוא, פטיטי, וסין ויתר הערים שהיו איתם וחרשו רע, צעיר וזקן, היכו לפי חרב. אף אחד לא נשאר (בחיים). הם הוקיעו את גוויותיהם על מוטות; הפשיטו את עורם וכיסו (בהם) את חומות העיר.^[19]

ובכל זאת, האשורים לא טענו כי האל אשור ציווה עליהם להמית את כל תושבי הארצות שכבשו.

החרם המתואר בספר דברים שונה מכל המקרים האלה. החרם בדברים מציג את השמדת כל תשובי כנען עד אחד כציווי האל.^[20] תפיסה זו יוצאת דופן בעולם העתיק וטעונה הסבר.

מלחמה בעבודת האלילים

הטיעון העומד בבסיס גישתו הקיצונית של ספר דברים הוא שאם ייוותרו כנענים בארץ הם עלולים להדיח את ישראל לדבוק בתועבותיהם ולהביא לחורבן ישראל:

^{דברים כ:יח} לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַי־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

האיום הנשקף לישראל מן האוכלוסייה הילידית בכנען משתמע מנאום הפרידה של משה, שבו הוא מורה על השמדתה,^[21] ומוסיף כי על ישראל להימנע מנישואין עמה. יש להכרית אותם ואת תועבותיהם מעל האדמה (דברים ז:א–ה, כה–כו).^[22] ובכל זאת אי אפשר לקבל הסבר זה כפשוטו. אמנם ספר דברים ממקם את עצמו כמתרחש מיד לפני כיבוש הארץ, וכתוב כאילו הוא מתעד את דבריו האחרונים של משה לעם לפני הכניסה לארץ, אולם במחקר המקרא לרוב הוא מתוארך לשלהי המאה השביעית לפני הספירה. לפיכך, הספר הוא השלכה אחורה של עולמו הערכי של הכותב על תקופת ההתנחלות.

גם אם מדיניות כזו התקיימה באופן כלשהו בתקופות מוקדמות, לא קיימו אותה הלכה למעשה ואף לא הייתה אפשרות לעשות זאת. תיאור החרם בספר יהושע בפרקים א–יב, שלפיו הומתו כל תושבי הארץ כפי שמורה ספר דברים, נעדר עיגון במציאות ההיסטורית. הדבר עולה בברור מן המסורות המקבילות במקרא, המעידות על חולשתם של הישראלים לנוכח הכנענים החזקים מהם, וכן מן הממצאים הארכיאולוגיים, המלמדים כי ערים וכפרים כנעניים רבים לא הוחרבו והמשיכו להתקיים בארץ במשך דורות.^[23]

מדוע אפוא כלל ספר דברים ציווי זה בקובץ החוקים? קרוב לוודאי שהתשובה קשורה בנסיבות ההיסטוריות שבהן חוברו ספר דברים וההיסטוריה הדברימית.

כוונותיו המגוננות של החרם בכנען

מקובל לראות בספר דברים (או לכל הפחות בעיקרו) טקסט שנכתב במטרה לבסס את רפורמת הפולחן שערך המלך יאשיהו ביהודה בשלהי המאה השביעית. נוסף על משנה התורה הדברימי (דברים יז:יח), ההיסטוריה הדברימית המגוללת את סיפורו של ישראל מתקופת הכיבוש וההתנחלות בהנהגת יהושע עד גלות בבל (כלומר, ספר יהושע עד ספר מלכים) מציגה את נקודת המבט ההיסטוריוגרפית של האסכולה הדברימית, שבעיניה היו ימי מלכות יאשיהו פסגת דברי הימים של ישראל.^[24]

מלך אידאלי זה ריכז את הפולחן לי־הוה במקדש שעמד במקום שבחר האל בירושלים וטיהר את ארץ ישראל מעבודת אלילים. כך הציל יאשיהו את ממלכת יהודה מגורלה של ממלכת ישראל, שגלתה כמאה שנה קודם בעקבות חטאי תושביה:

^{מלכים ב יז:ח} וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְ־הוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ.

ספר דברים וההיסטוריה הדברימית מציבים את החרם כאידאל. אולם ממלכת יהודה לא מילאה כל תפקיד משמעותי בזירת הלבנט, משום שהתקיימה בצילה המאיים של מצרים שעלתה לגדולה כאשר נסוגה אשור מן המערב. משום כך, וודאי שאף אחד לא היה מעלה על דעתו להוציא אל הפועל חרם מסוג זה על הזרים שחיו בארץ ישראל במאה השביעית לפני הספירה,^[25] כך שהכללתו של הציווי בספר דברים לא הייתה כל משמעות מעשית בממלכת יהודה בימי יאשיהו.^[26] נהפוך הוא, החוק נועד לשדר מסר חד משמעי: עבודת האלילים זרה מכל וכל לארץ ישראל, ולפי מצוות י־הוה היא נתונה אך ורק לאומות; חלקו של ישראל הוא אך ורק בי־הוה.^[27]

ערים נידחות בישראל: חרם פנימי

ספר דברים מדגיש את חשיבות המלחמה בעבודת האלילים בחוק עיר הנידחת, המורה כי ישראלים ההולכים בדרכי הכנענים יומתו כולם, ממש כקודמיהם הכנענים:

^{דברים יג:טז} הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. ^יג:יז וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.

כאן פונה החרם המיועד לכנענים פנימה, אל ישראל עצמו. התמה השלטת בספר דברים – נאמנות בלעדית ומוחלטת לה' ולברית בחורב – זוכה לביצור נוסף בדמות חוק החרם. לא רק את מקורה של עבודת האלילים יש להשמיד, אלא גם את מי שלא הצליחו להתבדל ונמשכו אחר דרכי עכו"ם. נראה שהמחוקק הדברימי ראה את ישראל כעם המתאפיין בחולשת אופי אינהרנטית, ולכן הגה את חוק החרם – חרב פיפיות הממיתה כנענים וישראלים שהלכו בדרכיהם כאחד – כדי להגן על ישראל מעצמו.

ערכים סותרים בספר דברים

הכנסת חוק החרם לקובץ החוקים בספר דברים יצרה סתירה פנימית עם ערכיו של האסכולה הדברימית, משום שבעניינים חברתיים רבים משתמעת מחוקי דברים הומניות כמעט-אוניברסלית. משה וינפלד (1925–2009) סיכם בקצרה את גישתו המוסרית של ספר דברים:

חוקרי מקרא עומדים מזה דורות רבים על טיבו ההומני והמוסרי של ספר דברים. הספר כולל חוקי מוסר רבים שאין להם אח ורע בחמשת חומשי התורה, וחוקים שלהם מקבילות בחמשת חומשי תורה מופיעים בדברים בגרסה שונה ובדגש הומניסטי יותר.^[28]

אולם ערכים הומניים ראויים אלו לא חלו על האוכלוסייה הילידית של כנען.^[29]

עקב העדר אנושיות זה, חז"ל לא ראו את החרם בעין יפה, ופירשו אותו באמצעים מדרשיים יצירתיים.^[30] אולם בסופו של דבר לא עלה בידם לגבור על הוראתו החד-משמעית של החוק: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ:טז). הרי אין כל אפשרות להוסיף על דברי האל או לגרוע מהם (דברים יג:א), גם כאשר מוסריותו של י־הוה היא המוטלת על הכף.^[31]