ספר דברים: שוכתב כהרהור על הגלות והגאולה העתידית

בניגוד לשאר חומשי תורה ספר דברים מוצג בעיקר בגוף ראשון, כנאומו של משה אל בני ישראל. משה מוסר להם במילותיו שלו את חוקיו ורצונותיו של אלוהיהם.

על פי השחזור שלי להיסטוריית העריכה של ספר דברים,^[1] בשכבה הקדומה ביותר של הספר, המתוארכת למאה ה-7 לפנה"ס, היא החלק המרכזי של החטיבה המשפטית (פרקים יב–כו), הדובר היה ה' עצמו ולא משה.^[2] רק בתקופת הגלות, כאשר מחבריו המאוחרים של ספר דברים נחשפו לגרסה של ספר שמות המוכרת לנו כיום, הם החלו לייחס למשה את תפקיד המתווך של ההתגלות האלוהית, וקובץ החוקים בליבו של הספר עבר עריכה מחודשת.^[2]

באמצע החטיבה המשפטית, בתוספת השייכת לשכבת הגלות של הספר (המאה ה-6 לפנה"ס),^[3] משה מציג את עצמו כאבטיפוס לכל נביאי האמת העתידיים:

^{דברים יח:טו} נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.

משה ממשיך ומסביר כי בחורב העם פחד לשמוע את קול ה' במישרין וביקש לו מתווך (פסוק טז), וה' נעתר לבקשתו:

^{דברים יח:יז} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. ^יח:יח נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ.

פסוקים אלו אינם מתארים נביאי חצר, חוזים או בעלי אוב בסגנון המזרח הקדום שמסרו את נבואותיהם וניחושיהם ישירות למלך, כמתואר במקומות אחרים במקרא.^[4] במקום זאת מחברי ספר דברים מתארים נביא שמדבר במישרין אל קבוצה גדולה של אנשים (שאינם בני מלוכה). משה הוא האבטיפוס לנביא מסוג זה.

מאבטיפוס לגדול הנביאים: שינוי של גלות

שכבת העריכה של ספר דברים בתקופת שיבת ציון (המאה ה-5 לפנה"ס) רוממה עוד יותר את מעמדו של משה.^[5] מאבטיפוס לנביאים שיבואו אחריו הופך משה לגדול הנביאים, אדם שזכה לרמה כזו של קשר עם האל שאיש לעולם לא יצליח להשיג. וכך אומר הכתוב בהספידו את משה:

^{דברים לד:י} וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְ־הוָה פָּנִים אֶל פָּנִים. ^לד:יא לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְ־הוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. ^לד:יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

הביטוי "הָאֹתוֹת וְהַמוֹפְתִים" המתאר את מעשיו של משה כאן זהה לביטוי ששימש קודם לכן לתיאור מעשיו של ה':

^{דברים כט:א} וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְ־הוָה לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. ^כט:ב הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם.

כלומר, משה מתואר (כמעט) בשורה אחת עם ה', המדבר אל משה "משה פנים אל פנים". תיאור זה של משה מעניק לספר דברים אופי של ספר נבואי וכך מקנה חשיבות נוספת לנבואותיו על עתידם של ישראל.

דברים ד: משה מנבא את הגלות

באחד הפרקים הראשונים של ספר דברים (גם הוא מתקופת שיבת ציון) משה חוזה את גלות בבל, עונש על חטאיהם העתידיים של בני ישראל.

^{דברים ד:כה} כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְהַכְעִיסוֹ.

חטאים אלה, מזהיר משה בני ישראל, יביאו עליהם גלות:

^{דברים ד:כו} הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ כִּי־אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא־תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן׃ ^{דברים ד:כז} וְהֵפִיץ יְ־הֹוָה אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג יְ־הֹוָה אֶתְכֶם שָׁמָּה׃ 

גלות זו מהארץ תוביל לאובדן החיבור עם ה'. לבסוף יגרום הדבר לבני ישראל לשוב לאלוהיהם ולחדש את הקשר עימו:

^{דברים ד:כח} וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱלֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן. ^ד:כט וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. ^ד:ל בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.

הביטוי "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" אינו סתם מטבע לשון לעתיד לא מוגדר כלשהו אלא נושא עימו משמעות גאולית של "קץ ההיסטוריה". מחברי ספר דברים במאה החמישית לפנה"ס, בתקופת שיבת ציון, משתמשים בקולו של משה גדול הנביאים כדי להבטיח ליהודים השבים כי החזרה אל ה' עומדת לגרור פיוס נצחי עם ה':

^{דברים ד:לא} כִּי אֵל רַחוּם יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

ההבטחה הנבואית בתחילת ספר דברים משמשת מקבילה לנאום משה בסוף ספר דברים, ועליו נדבר כעת.^[6]

דברים כט–ל: נבואה על הגלות (שכבר התרחשה)

לאחר שמשה מסיים לתווך את הברית בין ישראל ובין ה' בערבות מואב (דברים כט:א–יד) מגיעה נבואה נוספת של חורבן וגאולה (דברים כט:טו–ל:כ). הפעם מוצגים הדברים מנקודת מבטם של עמים זרים, הצופים בארץ ישראל ההרוסה ותוהים על מעשיו של עם שזכה לגורל שכזה.

^{דברים כט:כא} וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנׇּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת־מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת־תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר־חִלָּה יְ־הֹוָה בָּהּ... ^כט:כג וְאָמְרוּ כׇּל־הַגּוֹיִם עַל־מֶה עָשָׂה יְ־הֹוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה:

התשובה שמשה שם בפיהם של הגויים תואמת את התפיסה הרעיונית הכללית של ספר דברים ומשמשת תוכחה כלפי עם ישראל:

^{דברים כט:כד} וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת־בְּרִית יְ־הֹוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃ ^{דברים כט:כה} וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא־יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם:

והנה בהמשך התשובה הזו מתגלה לנגד עינינו טביעת אצבעו של המחבר. הגויים מזכירים בדבריהם את "כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה", כאילו בשעה שהם מתבוננים בעם ישראל הם קוראים מתוך ספר דברים, תיאור בלתי מהימן לחלוטין:

^{דברים כט:כו} וַיִּחַר אַף יְ־הוָה בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. ^כט:כז וַיִּתְּשֵׁם יְ־הוָה מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.

הביטוי "כיום הזה" חושף שהמחבר היה מגולי יהודה. במילים אחרות משה מוצג כמדבר מנקודת מבטו של אדם מהתקופה שלאחר החורבן המביט לאחור על ההרס שהתרחש ועל היהודים שעדיין חיים בתפוצות לאחר הגלות.^[7] בדומה לפרק ד (שהבאנו לעיל), גם כאן משה מציין כי לאחר העונש הקשה הזה ישראל יכירו בחטאם וישובו לאלוהיהם:

^{דברים ל:א} וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. ^ל:ב וְשַׁבְתָּ עַד יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

בתגובה לכך ה' יקבל את תשובתם ויתפייס עימם:

^{דברים ל:ג} וְשָׁב יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה.

אם כן לקראת סוף ספר דברים משה מנבא שישראל יחטאו, יענשו קשות, ולאחר מכן יתפייסו עם ה'.

דברי ה': קללות ותו לא

הפרק הבא בספר דברים מתאר את ה' מדבר אל משה באופן ישיר על עתידם של ישראל, אולם באופן מפתיע ה' מדבר רק על חטא ועונש, ללא זכר לפיוס:

^{דברים לא:טז} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ.

ה' ממשיך ומתאר את העונשים שימיט עליהם ואת הסתר פניו:

^{דברים לא:יז} וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: ^לא:יח וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

בניגוד לנבואות משה של פרקים ד ו־כט בנבואה זו אין מסר של גאולה, היעדר שיוצר פער מסוים בין נבואותיו של משה לבין דברי ה'.^[9] אולם אין זה כי אם פער מכוון – הקורא נדרש להבחין בו ולצפות לפתרונו האלוהי.^[10]

העדות של שירת האזינו

ה' ממשיך ומצווה את משה ללמד את בני ישראל את שירת האזינו, שיר הנועד לשמש עד, פשוטו כמשמעו, כנגד בני ישראל:

^{דברים לא:יט} וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

שירת האזינו מיועדת לתקופה עתידית שבה עם ישראל חטא ויענש ותשמש עדות כי ה' הזהירם מפני כך עוד טרם באו לארץ.^[11] עם זאת בסופה של השירה מתגלה רמז דק על פיוס שיגיע לאחר החורבן והגלות.

רמזי הגאולה בשירת האזינו

שירת האזינו נפתחת בקריאה אל השמיים והארץ שימשו עדים לדבר ה'. זוהי מקבילה לדברי משה בנאומו בפרק ד (פסוק כו) המקשרת בין שתי הנבואות. החלק הראשון של שירת האזינו מתמקד בגזר הדין הקשה שימיט ה' על עמו^[12] אך חלקה השני רומז כי עם ישראל לא יאבד לחלוטין:

^{דברים לב:כו} אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. ^לב:כז לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְ־הוָה פָּעַל כָּל זֹאת.

בפסוק זה ה' מסביר כי רצה להשמיד את ישראל לגמרי אך לא עשה זאת מחשש שאויביו של ישראל יזקפו את ניצחונם לכוחם האנושי במקום לכוחו שלו. בהמשך ה' מבטיח לנקום את נקמת עמו:

^{דברים לב:לו} כִּי יָדִין יְ־הוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב.

ה' מבטיח לנקום גם באלו שהביאו חורבן על ישראל (אף שהוא עצמו גזר כך!):

^{דברים לב:מ} כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. ^לב:מא אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.

בשונה מנבואותיו של משה כאן הבטחת הגאולה נותרת עמומה, ללא אמירה מפורשת על העתיד שלאחר הגלות. מדוע ה' נוקט בגישה מעורפלת זו בנוגע לגאולה ומסתפק בשירת "האזינו" ורמזיה במקום להניח הבטחה מפורשת על השולחן?

לי נראה שהתשובה טמונה בשירת האזינו עצמה. השירה היא תמהיל של ציטוטים וארמזים מן הנביאים והכתובים, בעיקר מישעיהו, תהילים (מזמורי אסף בפרט), ומשלי. כל אלה רומזים לגאולת ישראל בעתיד. שירת האזינו פועלת בשני מישורים מקבילים: הטקסט הגלוי של השירה והטקסטים המצוטטים והנרמזים ברקע.^[13] כלומר המסר הסמוי הוא שהספרים האלה, מעין גרסה מוקדמת של הקאנון המקראי, הם סמל להבטחה אלוהית לגאולה.^[14]

הנסתרות לה': גאולה

טבעה הסמוי או העקיף של הבטחת הגאולה של ה' משתקף גם בנבואה השנייה של משה על עתיד ישראל, בפסוק העומד על קו התפר בין חזון החורבן של פרק כט וביון הפיוס של פרק ל.

^{דברים כט:כח} הַנִּסְתָּרֹת לַי־הוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

מניתוח המקורות שלנו עד כה עולה כי הנגלות הם חטאי עם ישראל ואילו הנסתרות הן האופן שבו ה' יגיב לחטאים אלו, גם העונשים המפורשים וגם גאולתם האחרונה של ישראל דרך מילת הלב.

מילת הלב: נחמה לשבים

מחברי פרק ל מפקידים בידי משה את חשיפת חלק מהמנגנון הפועל מאחורי ה"נִסְתָּרֹת" ובכך פותרים בעיה אמונית שהעסיקה אותם בתקופה שלאחר הגלות: אם ישראל ישובו אל ה', כפי שמשה טוען כאן ובפרק ד, האם יעמדו שוב בפני הסכנה ליפול לעבודת אלילים בעתיד ולהיענש בשנית? האם החורבן והגאולה הם תופעה מחזורית?

ועל כן משה משיב בפרק ל: לאחר שעם ישראל ישוב מדרכו הרעה וה' ישיבם לארצם ליבם ישתנה לעד, שינוי שלא יאפשר עוד מצב של חטא.

^{דברים ל:ו} וּמָל יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

היבט אחד בולט של הגאולה הזו הוא שובו של עם ישראל אל הארץ המובטחת אך חשוב ממנו הוא התהליך שיתרחש לאחר מכן: ה' ימול את לב ישראל וצאצאיו כך שילכו בדרכו כל הימים.^[15] פסוק זה רומז לברית המילה בבראשית יז:י–יא, אות לברית העולמים בין ישראל ואלוהיו. מילת הלב מגלמת את שיאה של תפיסת הברית בתורה.^[16]

מילת הלב באחרית הימים תבטיח כי עם ישראל לא ישוב להפר את מצוות ה' ולא יאבד את גאולתו. הפרק האחרון הזה בתולדות ישראל יסמן את קץ ההיסטוריה הטרום־גאולית ואת תחילתו של עידן חדש.