מגילת רות: עיצוב מחודש למוצאו הזר של דוד המלך

מגילת רות מספרת את סיפורה של רות, אישה מואבייה הקושרת את גורלה בגורל משפחה משבט יהודה, וגם הסבתא רבא של דוד המלך. האם ייתכן שהמגילה היא סיפור חיובי מחודש של מסורת בעייתית קיימת, שהייתה כה שנויה במחלוקת עד שהושמטה במכוון משאר ספרי המקרא?

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

ניצחון דוד. מטאו רוסלי (1650-1578).

כל הדרך לדוד המלך

למחבר מגילת רות נדרשו 79 פסוקים כדי להגיע לנקודה המרכזית של הסיפור – ייחוסו של דוד המלך. במובן מסוים המגילה היא למעשה סיפור לידה בן 80 פסוקים:

רות ד:יז וַתִּקְרֶאנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר "יֻלַּד בֵּ֖ן לְנָעֳמִ֑י" וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִי יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽדד:יח וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת חֶצְרֽוֹן: ד:יט וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת עַמִּֽינָדָֽב: ד:כ וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת שַׂלְמָֽה: ד:כא וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת עוֹבֵֽד: ד:כב וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת דָּוִֽד:

במגילת רות, כמו בכל מקום אחר במקרא, האדם האחרון שמופיע ברשימת היחס הוא גיבור הסיפור (ראו למשל את שאול בשמואל א ט:א-ב; מרדכי ואסתר באסתר ב:ה-ז).

למרות שדוד מופיע בשמו רק בסוף המגילה, לא מדובר בהתייחסות היחידה אליו. פסוקי הפתיחה של המגילה הם רמז מטרים לבוֹאוֹ:

רות א:א וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מוֹאָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתּ֖וֹ וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו: א:ב וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱֽלִימֶ֡לֶךְ… אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי־מוֹאָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם:

תיאור זה דומה במובהק לתיאור עלייתו הראשונה לבמה של דוד הלוחם, בקרב עם גוליית:

 שמואל א יז:יב וְדָוִד֩ בֶּן־אִ֨ישׁ אֶפְרָתִ֜י הַזֶּ֗ה מִבֵּ֥ית לֶ֙חֶם֙ יְהוּדָ֔ה

במפגש עם דמיון מילולי חד שכזה, הקורא לא יכול להמנע מהיזכרות בדוד כאשר הוא קורא על אלימלך.[1]

מדוע אם כן כתב מחבר המגילה סיפור שמתמקד ברות המואבייה, סבתא רבא של דוד? לפני שנענה על השאלה הזו עלינו לשים לב לכך שהסיפור על רות הוא לא סיפור חלופי על מוצאו של דוד – הוא הסיפור היחיד על מוצאו של דוד!

הפתיחה החסרה בסיפור חיי דוד

משה נמשה מן היאור, שמואל נולד לאישה עקרה – אך מהיכן הגיע דוד? אברהם מגיע עם אילן יוחסין, שאול מגיע עם אילן יוחסין, ואילו ספר שמואל, שמקדיש יותר מ־40 פרקים לחיי דוד, לא מספק לו אילן יוחסין ומזכיר רק את שם אביו – ישי. המקרא מציין את שמות כל האימהות של מלכי בית דוד מלבד מלך אחד – דוד בעצמו.

אמנם אין כלל ברזל לפיו המקרא חייב לכלול עבור כל אחד מגיבוריו סיפור לידה (ליהושע ולאברהם אין כאלה) או רשימות יוחסין. אך היעדר תיאור או מידע מסוד זה לגבי דוד מלך ישראל, מייסד השושלת שממנה אמור להגיע המשיח, אומר דרשני.

תשובה אפשרית: דוד הוא גיבור בזכות עצמו

חוקר המקרא יאיר זקוביץ' מציע כי סיפור לידתו של דוד הושמט במכוון כדי להאדיר את דוד כאדם שעלה לגדולה בזכות עצמו.[2] לפי שמואל א יז דוד זוכה להכרה ציבורית אחרי שהוא הורג את גליית וזוכה בידה של בת המלך אחרי שהוא הורג 100 פלישתים. בשלב זה שאול המלך אפילו לא יודע מיהו אביו של דוד. גם בהצגתו הראשונית של דוד בשמואל א טז, הכתוב מדגיש שדוד הוא הבן הצעיר במשפחה לא מיוחסת מבית לחם, והוא בכל זאת נבחר כי "י־הוה יראה ללבב" (שם ז).

מוצאו המואבי של דוד

אני רוצה להציע אפשרות אחרת: המקרא לא מספר לנו את סיפור לידתו של דוד, לא מספק לנו את אילן היוחסין שלו ולא מדבר על אימו כיוון שבמוצאו יש עניין שנוי מחלוקת שהוא מעדיף להימנע ממנו. המסורת של מגילת רות, לפיה דוד הוא צאצא של מואבייה, היא למעשה רק גרסה אחת של מסורת עתיקה הקושרת את משפחתו של דוד לעמי עבר הירדן, ובפרט למואב. למעשה, שתי הערות אגב בספרי שמואל ומלכים עשויות להעיד שהמסורת הזו הייתה ידועה למחברי הספרים הללו.

דוד מחביא את משפחתו במואב

כאשר דוד בורח מפני שאול הוא עובר בכמה וכמה מקומות ואפילו נמלט אל העיר הפלישתית גת ומשמש לה שכיר חרב. ואולם, כדי לשמור על הוריו הוא שולח אותם למקום אחר (שמואל א כב:ג-ד):

שמואל א כב:ג וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד מִשָּׁ֖ם מִצְפֵּ֣ה מוֹאָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר׀ אֶל מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֗ב יֵֽצֵא נָ֞א אָבִ֤י וְאִמִּי֙ אִתְּכֶ֔ם עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אֵדַ֔ע מַה יַּֽעֲשֶׂה לִּ֖י אֱלֹהִֽים: כב:ד וַיַּנְחֵ֕ם אֶת־פְּנֵ֖י מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וַיֵּשְׁב֣וּ עִמּ֔וֹ כָּל יְמֵ֥י הֱיוֹת דָּוִ֖ד בַּמְּצוּדָֽה:

מדוע לרועה פשוט מיהודה יש קשרי קרבה הדוקים כל כך עם מלך מואב? אף שבנקודה זו בסיפור דוד כבר הספיק לאסוף לו צבא קטן של 400 איש, אין בכך די כדי להצדיק יחסים של "ברית" עם מלך של ארץ זרה. הרי דוד לא הציע דבר תמורת ההגנה על הוריו בשונה ממה שעשה במקרה של אכיש – דוד וצבאו הפכו שכירי חרב בתמורה לחסות של מלך גת (שמואל א כח:א-ב).

הסכמתו של מלך מואב להגן על משפחת דוד מבלבלת עוד יותר כשאנו נזכרים בחלקים אחרים במקרא, מוקדמים יותר, שבהם מואב מתואר כאחד מאויביו הגדולים של ישראל. לעומת זאת אם אנו יוצאים מנקודת הנחה שהסיפור הזה הוא חלק ממסורת שהניחה את קיומו של קשר משפחתי בין דוד ומואב, הוא נשמע לפתע סביר ביותר.

חז"ל במדרש רות רבה עלו על הקושי שבסיפור והסבירו שרות, סבתא רבא של דוד, הייתה בתו של עגלון מלך מואב, ושעגלון עצמו הוא נכדו של בלק.[3] המדרש עשוי להיראות כמו ניסיון נואש לקשר בין רות ובין שאר מלכי מואב שנזכרים במקרא עד לתקופתה, אולם לי נראה כי חז"ל קלטו את הדבר שבאמת מטריד בסיפור הזה –ההתרחשות הלא הגיונית שבין דוד ובין מלך מואב. לחלופין, יכול להיות שהאירוע הזה משקף זיכרון ממסורת קדומה לפיה דוד עצמו היה מואבי. על כל פנים, אם הסיפור הזה אכן מבוסס על מסורת של קשר משפחתי בין דוד ומואב, מחברו של ספר שמואל לא רצה שנדע על כך.

שלמה המלך עובד לכמוש?

הערת אגב (למעשה 3 הערות כאלה) על חטאי המלך שלמה רומזת גם היא על קרבה מוזרה בין משפחות המלוכה שמשני עברי הירדן. מכל המלכים הרבים שחטאו לאלוהי ישראל, שלמה הוא היחיד שמואשם בפולחן לכמוש, האל הלאומי של מואב,[4] ולא בפולחן לבעל, האל הכנעני המרכזי.

אנשים רבים, גם כאלה הבקיאים במקרא, נוטים לזכור את שלמה כמי שעבד במידה שווה מגוון רחב של אלילים, אולם קריאה מדוקדקת בפסוקים מורה אחרת:

מלכים א יא:ז אָז֩ יִבְנֶ֨ה שְׁלֹמֹ֜ה בָּמָ֗ה לִכְמוֹשׁ֙ שִׁקֻּ֣ץ מוֹאָ֔ב בָּהָ֕ר אֲשֶׁ֖ר עַל פְּנֵ֣י יְרוּשָׁלִָ֑ם וּלְמֹ֕לֶךְ שִׁקֻּ֖ץ בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן: יא:ח וְכֵ֣ן עָשָׂ֔ה לְכָל נָשָׁ֖יו הַנָּכְרִיּ֑וֹת מַקְטִיר֥וֹת וּֽמְזַבְּח֖וֹת לֵאלֹהֵיהֶֽן:[5]

ניתן להבין את המילים "וכן עשה" בשני אופנים. אפשר שהכוונה היא ששלמה בנה את הבמות לכמוש ולמולך וכן במות אחרות עבור נשותיו. אפשר גם שהכוונה היא ששלמה בנה במות לכמוש ולמואב עבור עצמו, ובנוסף בנה אתרי פולחן דומים למען נשותיו שהוקדשו לאלים אותם עבדו. קשה להכריע במשמעות מלשון המקרא, אולם סדר הפסוקים מטה את הכף לטובת התשובה השנייה. כך או אחרת, ההדגשה המיוחדת של שני אלי עבר הירדן, כמוש ומולך (=מלכום), בולטת מאוד.[6]

מוצאו המואבי של דוד בספרות חז"ל

בין אם הם מתבססים על המסורת שבמגילת רות, ובין אם משמרים מסורות קדומות כלשהן, חז"ל מציגים את הקשיים שמוצאו המואבי של דוד הערים עליו. למשל, אחרי שהורג דוד את גוליית לוקח אותו אבנר, שר צבא שאול, לפגוש את המלך. שאול פונה לדוד בשאלה "בֶּן־מִ֥י אַתָּ֖ה הַנָּעַר?" (שמואל א יז:נח). על פי מדרש רות רבה (ד:ט) לא הייתה זו שאלה תמימה. שאול תהה אם דוד הוא צאצא של פרץ או של זרח (בניה התאומים של יהודה ותמר כלתו); אם התשובה היא זרח, דוד ראוי למלוכה. דואג האדומי, שנתפס כנבל במקרא ובמדרש, משיב שדוד לא יכול להיות מלך כיוון שהוא צאצא של רות המואבייה, דהיינו הוא "פסול משפחה".[7]

מדרש אחר ברות רבה (ח:א), הדורש את תהילים ד:ז, מספר שאנשים אחרים מיהודה נהגו ללעוג לדוד ולקרוא לו "פסול משפחה" – גם זאת מפני שהוא צאצא של רות.[8]

מגילת רות כתיקון של מסורות המוצא המואבי של דוד ושלמה

אם אני צודקת, ומוצאו הזר של דוד רדף את השושלת, יכול להיות שמגילת רות נועדה לתקן את המסורת. התיקון לא התבסס על התכחשות אלא על קבלה והרחבה של מסורת זו. בגרסה זו הסיפור על אימו הקדומה של דוד הוא סיפור על אישה יראת אלוהים הבוחרת מרצונה בעבודת י־הוה, ולא סיפור על נסיכה מואבית הסוגדת לכמוש.[9] המחבר של מגילת רות יצר שחזור אוהד וחיובי של המסורת – שייתכן מאוד שגם נכונה מבחינה היסטורית – לפיה דוד הוא צאצא של מואב.

אם נסכם בקצרה, מגילת רות מספרת את סיפור מוצאו של דוד מבלי לפקפק במוצאו הזר של דוד (ושל שלמה) ומבלי להעמיס עליו השלכות שליליות. כך היא מספרת מחדש את סיפורו של דוד: היא משתמשת בכמה מן הפרטים שגרמו למסורת הזו להיפלט מספרי מלכים ושמואל ומציגה אותם באור חיובי וחדש.[10]

בשולי הדברים

קריאת רות בשבועות – יום לידתו ופטירתו של דוד

מנהג קריאת מגילת רות בשבועות מתועד לראשונה במסכת סופרים (פרק יח), חיבור הלכתי משני מן המאה השמינית.[11] המסורת הזו מעוררת תמיהה. כך היא נוסחה במדרש רות זוטא, לקט מדרשים על רות מן המאה ה־13:

ומה עניין רות אצל עצרת, שנקראת בעצרת?[12]

למחבר המדרש יש סיבות טובות לשאול את השאלה הזו. הרי אין שום מסורת תלמודית המחברת בין החג למגילה, ושום אזכור של שבועות באף מדרש אגדה על מגילת רות. גם רבי משה איסרליש בהגהותיו על השולחן ערוך מתאר את הקריאה הזו כמנהג ולא כהלכה.[13] 

מרבית המפרשים שניסו להסביר את הקשר התמקדו בלקחים שאפשר ללמוד מרות, הגיורת, על אהבה תורה, וזאת משום שאצל חז"ל חג השבועות הוא "חג מתן תורה". עם זאת, בפירוש שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים (סימן תצד סעיף ז) מצטט המחבר, הרב חיים מרדכי מרגליות (1750~-1818), את סבו, הרב אלכסנדר סנדר שור (1737-1673), שהציע הסביר שונה בתכלית:

שנוהגין לומר רות בשבועות: ואדני אבי זקני בבכור שור דף קכ”א כתב הטעם שלפי שדוד המלך ע”ה מת בעצרת והקב”ה ממלא שנותיהם כו’ ובודאי בעצרת נולד ומגילת רות נכתב לייחס דוד עיין שם.[14]

זוהי מסורת מאוחרת אולם היא משמשת לנו תזכורת חשובה לתכלית האפשרית של עצם כתיבת המגילה – להציע סיפור לידה "מתוקן" למלך ישראל.

הערות שוליים

ד"ר יעל אברהמי היא מרצה בכירה למקרא ולעברית באורנים: מכללה אקדמית לחינוך. יעל סיימה את לימודי הדוקטורט במקרא באוניברסיטת חיפה, ואת לימודי התואר השני במדע הדתות באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרה הראשון, אשר עוסק בתפיסה החושית במקרא, זכה בפרס לאוטנשלגר לתאולוגיה. ד"ר אברהמי שותפה לחיבור העוסק בנוסחים השונים של התנ"ך (Biblia Hebraica Stuttgartensia). מחקריה נוגעים בפרשנות תרבותית, סמנטיקה ופרשנות פנים מקראית. היא מתעניינת באופן שבו טקסטים קדומים פותחים צוהר לתרבויות ותפישות עולם עתיקות. בנוסף היא נדהמת לגלות עד כמה הקריאה בטקסטים העתיקים משפרת את יכולתנו להבין את תרבויות והתפיסות בנות זמנינו.