מהו הנחש המעופף המקראי?

נחשים-שרפים במדבר

בבמדבר כא, בני ישראל מתחילים לרטון על המחסור במזון ומים במדבר בעת מהלכם בנתיב הארוך סביב אדום. תגובת ה' קשוחה באופן אופייני:

^{במדבר כא:ו} וַיְשַׁלַּח יְ־הוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.

לאחר מכן העם פונה אל משה בבקשה להתערבות, ואכן כך הוא עושה:

^{במדבר כא:ז} וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַי־הוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְ־הוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם.

בתגובה, ה' מציע דרך מאגית שתאפשר לשרוד את הכשת הנחש:

^{במדבר כא:ח} וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. ^כא:ט וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.

הסיפור משתמש בשני מונחים לתיאור יצורים אלה: נָחָשׁ ושָׂרָף.

• ההתקפה הראשונית נגד בני ישראל היא על ידי יצורים המתוארים כנְחָשִׁים שְׂרָפִים (פסוק ו);
• בני ישראל מבקשים ממשה להתפלל בשמם להסיר מעליהם את הַנָּחָשׁ (פסוק ז);^[1]
• לאחר מכן ה' מורה למשה להכין שָׂרָף (פסוק ח);
• משה מכין נְחַשׁ נְחֹשֶׁת^[2](לכאורה מאותו הזן שהכיש את בני ישראל) כך שכל מי שננשך על ידי נָחָשׁ יכול להסתכל על נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת ולחיות (פסוקים ט-י).

משמעותה של המילה נָחָשׁ בעברית היא ברורה. המונח שָׂרָף (או שְׂרָפִים) הוא פחות ברור. הוא נגזר משורש שפירושו "לשרוף". לפעמים משתמשים במונח כתוספת תואר לנחשים, כמו בביטוי נְחָשִׁים שְׂרָפִים (פסוק ו), שפירושו "נחשים בוערים", אולי כדי לתאר את הנשיכה או ההכשה של היצור. בזמנים אחרים הוא משמש כמונח עצמאי, שָׂרָף, שם תואר שפירושו "הבוער" או "השורף".

האם המונח מציין תכונה של נחש, ארסי ככל הנראה, או שזהו זן מסוים של נחש?

שלוש התייחסויות מקראיות נוספות לנחשי שרף

שלוש התייחסויות מקראיות אחרות לשרפים שופכות אור על טבעו של יצור זה:^[4]

1. דברים ח:טו – מדבר מלא בנחשי שרף ועקרבים

בדברים ח:טו משה מזהיר את בני ישראל שלא לקבל כמובן מאליו את כל הטובות שהטיב עימם ה', וביניהן את הגנתו במעבר המסוכן במדבר:

^{דברים ח:טו} הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף^[5] וְעַקְרָב^[6] וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין-מָיִם

קטע זה מזכיר את הקטע מבמדבר; גם הוא מזכיר יצורים אלה בקשר לסכנות העומדות בפני בני ישראל במדבר. אזכור העקרבים מעיד כי מדובר ביצורים ארסיים מכישים או עוקצים הנמצאים במדבר היבש והצחיח. כתובת של אסרחדון מלך אשור (681-669 לפני הספירה) המספרת על מסע צבאי בערב, מציגה תיאור דומה של חצי האי ערב כ"אזור ללא מים ... מקום של נחשים ועקרבים."^[7]

2. ישעיה יד:כט – מקללים את פלשת עם שרף מעופף

בנבואה המכוונת נגד הפלשתים, ישעיהו יד:כט משתמש בנחש ובשרף כמקבילות פואטיות:

^{ישעיהו יד:כט} אַל תִּשְׂמְחִי פְלֶשֶׁת כֻּלֵּךְ,
כִּי נִשְׁבַּר שֵׁבֶט מַכֵּךְ
כִּי מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע,
וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף.

קטע זה, המתוארך לסוף שלטונו של אחז ותחילת שלטונו של חזקיהו (ישעיהו יד:כח), מציב אותו בתקופה עמוסה פוליטית. כמלך, אחז נכנע לשליטה האשורית, אך עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 715 לפני הספירה, בנו חזקיהו העביר את נאמנותו למצרים והוביל מרד במלך אשור. גם הפלשתים נלחמו בשליטה האשורית בתקופה זו.^[8]

נהוג להניח כי ישעיהו מזהיר למעשה את הפלשתים מפני התקדמות אשורית; הוא נואם בפני הפלשתים, בהיעדרם, כי האשורים הינם נחשים מעופפים המוכנים להתקפה. אולם רוברטס (J.J.M Roberts) מבין את הקטע הזה כתגובה לרצונם של הפלשתים לצרף את ממלכת יהודה לקואליציה האנטי-אשורית שלהם. ישעיהו מזהיר את הפלשתים, בהיעדרם, שלמרות שחזקיה אכן יצטרף למרד, יש לו תוכניות צבאיות גם לגבי השטח פלשתי. ואכן, מלכים ב ח:יח מודיע לנו כי חזקיהו מנהל מלחמה נגד הפלשתים. אם כך הוא המצב, חזקיהו הוא "הנחש המעופף" התוקפני והמסוכן.

3. ישעיה ו:ל – הנגב מלא באריות, אֶפְעים ושרף מעופף

ישעיהו ו:ל נוזף במי שסומך על מצרים להגנה:

^{ישעיהו ל:ו} מַשָּׂא בַּהֲמוֹת נֶגֶב בְּאֶרֶץ צָרָה וְצוּקָה לָבִיא וָלַיִשׁ מֵהֶם אֶפְעֶה וְשָׂרָף מְעוֹפֵף

כאן השרף המעופף מקביל לאֶפְעֶה. ההקבלה דומה לקטע שלעיל, אלא ששם ההקבלה היא לצֶפַע.^[9] שני אלה הם נחשים ארסיים. הארכיאולוג הישראלי הדגול יוחנן אהרוני (1919-1976) כותב,

במקרא מוזכרים רק נחשים רעילים, ולכל שמותיהם יש 'פ' כחיקוי לנשיפה או ללחישה שלהם: 'צפע', 'צפעוני', 'אפעה', 'שפיפון', 'פתן'.^[10]

התיאור של נחשים מעופפים במדבר אינו ייחודי לנביא ישעיהו בן המאה ה-8. תיאור המערכה נגד מצרים שערך המלך האשורי אסרחדון במאה ה-7 לפני הספירה,  מזכיר "נחשים עם נשימה קטלנית ונחשים מעופפים צהובים".^[11] כמו כן, ההיסטוריון היווני הרודוטוס, בן המאה ה-5 לפני הספירה, כותב על נחשים מעופפים שאכלסו את המדבר הערבי ותקפו ככל הנראה את מצרים לעתים קרובות.^[12]

השרף, הקוברה והאוראוס

יש להבין את המונח 'שרף' כסוג של נחש מדברי ארסי המתואר כמעופף בחלק מהטקסטים, אך האם נוכל להסבירו באופן מדויק אף יותר?

השם העברי לנחש ארסי (מעופף) זה של המדבר הוא 'שרף', כלומר "הבוער". במצרים התייחסו לעיתים קרובות לקוברה כ"זה הבוער",^[13] והוא נלבש על ידי הפרעונים כתכשיט המכונה אוראוס (Uraeus). לפיכך, שרף עשוי להיות המונח העברי לקוברה.

קוברה יורקת שחורת-צוואר (Naja nigricollis)

עותמר קיל וקרל אולינגר מזהים את קוברת האוראוס כ"קוברה שחורת-הצוואר (Naja nigricollis), המפעילה את הרעל שלה על ידי נשיכה ויריקה."^[14] קוברות אלה אינן עפות אלא מתנדנדות בין עצים ותוקפות מהאוויר. קל לדמיין תיאור של התקפה כזו כמעופפת.^[15] בנוסף, נחשים אלה הם לעיתים קרובות בצבע נחושת צהבהב, מה שתואם לדימוי של נחש נחושת המתואר בבמדבר כא.

אף על פי כן, קשה לזהות עם זן זה את הנחשים המעופפים של המדבר המוזכרים אצל ישעיהו, אסרחדון והרודוטוס. הקוברה שחורת-הצוואר הוא בעיקר זן של דרום הסהרה; נחשים כאלה לא היו במצרים, ובוודאי שלא בחצי האי סיני. כמו כן, הם "עפים" רק כאשר הם חיים בין עצים ותוקפים מלמעלה, אך במדבר אין עצים.

הדמיה מחדש של קוברות מקומיות

השרף אינו זן ספציפי ככל הנראה , אלא מתייחס לקוברות באופן כללי. מעצם הגדרתם, אף זן של קוברה מדברית אינו "מעופף", מכיוון ש"מעוף" דורש עצים, אך יתכן שהאגדה שייכה לקוברות המדבר המקומיות את המאפיינים הידועים חלקית של קוברות מעופפות, בהתבסס על ידיעה מעורפלת של המחברים אודות קוברות "מעופפות" בארצות רחוקות.^[16]

מספר זנים של קוברה (או דמויי קוברה) נחשיים ארסיים מאכלסים את מצרים והלבנט:

1. הקוברה המצרית (Naja haje) היא זן גדול מאוד המעביר את הארס הקטלני שלו על ידי הכשה (לא יריקה) ומצוי במגוון צבעים, כולל נחושת אדמדמה. אולם זהו לא נחש מדברי.
2. הקוברה הערבית (Naja arabica) מאכלסת בין השאר את חצי האי ערב, והיא קשורה לקוברה המצרית.
3. פתן שחור מצוי (Walterinnesia aegyptia), הידוע בכינויו קוברת מדבר סיני או קוברת המדבר השחורה, הוא נחש ארסי השוכן במדבר סיני. זהו לא קוברה של ממש, אבל נראה דומה מאוד לקוברה.

האמור לעיל הוא הסבר אפשרי למקור אגדת קוברת המדבר המעופפת, אך האיקונוגרפיה המצרית מציגה בפנינו הסבר נוסף, אולי סביר יותר.

נחשים מעופפים והאוראוס המכונף

כפי שצוין לעיל, האוראוס של הפרעונים היה קוברה, שאותה זיהינו כשרף. אותו אוראוס תואר לעיתים קרובות באיקונוגרפיה המצרית כנחש בעל כנפיים (שתיים או ארבע) המכונה האוראוס המכונף, אשר כנפיו מסמלות הגנה. זה היה מוטיב איקונוגרפי פופולרי לא רק במצרים, אלא גם בסוריה/ארץ ישראל בתקופת הברונזה המאוחרת. אותה תמונה מצרית של אוראוס מכונף זכתה לפופולריות ביהודה של סוף המאה ה-8, תקופת שלטונו של חזקיהו המלך, והיא מופיעה על חותמות רבים מתקופה זו.^[17]

בהחלט אפשרי כי עוברי אורח שהכירו את הדימויים המצריים של נחשים מעופפים, וידעו כי המדבר מלא בנחשים ארסיים, דמיינו נחשים מעופפים במדבר. כפי שציין עותמר קיל, בני אדם חווים את המדבר כמקום בעל אווירה מסתורית, מלא בכל מיני סכנות, המתבטאות בצמחייה ובעלי חיים אקזוטיים ומסתוריים.^[18]

הערה נוספת: סכנה וריפוי

התיאורים השונים של סכנות המדבר שנמצאים בספרי דברים וישעיהו, כמו גם אצל אסרחדון והרודוטוס, מתארים כולם את האימה שחשו עוברי האורח במפגשם עם קוברות ארסיות "בוערות" אלה בזמן שנסעו באזורי המדבר במצרים, בסיני, או בערב. הקוברה נבחרה להיות פטרונו של פרעה, בצורה של אוראוס, תוך שהיא משדרת את כוחו המסוכן, כמו גם את הרעיון שהוא נמצא תחת הגנת אלת הקוברה, ווַאדְגֶ'ת.^[19]

בסיפור שבספר במדבר, לשרף יש תפקיד כפול דומה. הנחשים עצמם מוציאים אל הפועל את חמתו של אלוהים בכך שהם נושכים ומרעילים את בני ישראל. יחד עם זאת, דמותו של נחש הנחושת מעידה על כוח הריפוי של אלוהים. על כן, באיקונוגרפיה המצרית וכן בתיאור המקראי בבמדבר, הקוברה היא גם מעניקה חיים ומגינה עליהם - דימוי של ריפוי -  אך גם יצור מסוכן והרסני.