כיצד כורתים ברית: ספר דברים

ספר דברים הוא על פניו ספר חוקים. הפרקים הראשונים ופרקי החתימה יוצרים הקשר נרטיבי-סיפורי לקבצי החוק בפרקים יב–כו. אך הספר גם רומז לתפקיד המהותי שממלאים טקסים ופעולות שכנוע בגיבוש המסורת החוקית.^[1]

הספר בנוי כסדרת נאומים שמשה נושא בפני העם לפני מעבר הירדן והכניסה לארץ המובטחת. אפשר לומר שהספר הוא קובץ נאומיו האחרונים של משה לפני תיאור מותו בסוף הספר. נאומים נועדו להעביר מסר ולשכנע את המאזינים; במקרה הזה מטרת הנאומים לוודא שישראל ישמרו על הברית ועל מצוותיה.

אולם מסע השכנוע של ספר דברים אינו נעשה באמצעות נשיאת נאומים רבי השראה בלבד. כדי להשיג את מטרותיהם, הסופרים מעמידים את החוקים במסגרת של ברית, בהתאם למנהגים שרווחו במזרח הקדום, של כריתת ברית באמצעות טקסט וטקס.^[2]

טקסים לצד שְבועות במזרח הקדום

חוקרי מקרא רבים הראו את הדמיון של מבנה ספר דברים עם חוזים ואֲמָנוֹת מרחבי העולם העתיק, מן התרבות החיתית, הארמית והאשורית. הספר, בדומה לחוזים אחרים, מכיל הקדמה או פרה-היסטוריה נרטיבית, קובץ חוקים והוראות, שבועה או הצהרת נאמנות, ורשימה ארוכה של קללות שיבואו על מפרי השבועה.^[3]

טקסי שבועה המלווים בפעולות טקסיות

התוקף של האמנות והשבועות האלו ניתן להן במעמד טקסי שבו ניתן תפקיד מהותי למעשה הריטואלי. מכתבים מן הארכיון המלכותי בנינווה, בירת האימפריה האשורית משנת 705 עד 612 לפני הספירה, מלמדים כי ביצוע הסכם שבשבועה (עָדֶה), כלל לפחות שני שלבים: כריתת ההסכם (עֶרֶבֻּ) והשלמתו (סָכַּנֻ). כך לדוגמא, תוכן חוזה אסרחדון , ככל הידוע לנו, הוצג בטקס כריתת ברית שארך מספר ימים, וכלל אירוע אחד או רצף של אירועים.

שבועות צבאיות חיתיות, ולצידן שבועת אמנה במסגרת ההסכם בין מתעאל ואשור-ניררי החמישי (SAA II 2), מלמדות שתהליך השבועה כלל מעשים טקסיים כגון שחיטת בעלי חיים וריטואלים של אכילה ושתיה. גם ביוון העתיקה נכללו רכיבים דומים במעשה השבועה, כגון בניית מזבח ודקלום ברכות וקללות.

קללות שנועדו לאכוף ולחזק את חוזה אסרחדון

הפעולה הטקסית כללה הכרזה של סדרת קללות שיבואו כעונש על מפר השבועה. השבועה נכרכה אפוא בדברי קללה עצמיים שמטרתם לוודא כי תנאי השבועה ייצאו לפועל וייאכפו באמצעות הטלת פחד על הנשבע.

כוח השכנוע של הקללות הועצם בעזרת הצגתן בטקס דרמטי לצורך תיקוף השבועה. כך לדוגמא, בחוזה אסרחדון, נאמרו הדברים הבאים במהלך הקרבת הקרבן:

כשם שכבש וכבשה, זכר ונקבה (אלו) נפתחים וקרביהם כרוכים מסביב לרגליהם כך יכרכו קרבי בניכם ובנותיכם מסביב לרגליכם.^[4]

לעתים ניתן חיזוק נוסף לקללות באמצעות הצגתן על גבי מצבות ולוחות במרחב הציבורי.

בריתות או נוסחי שבועה אלו היו אפוא יותר מטקסט גרידא. הם היוו תסריט חלקי לפרפורמנס פיזי שכלל סדרת פעולות טקסיות, ובהן הקראת תנאי הברית, הצגה טקסית של נוסח הברית הכתוב, הקרבת קורבנות וקבלה טקסית של הקללות העתידות לבוא על ראש מפירי הברית. הטקס, ולצדו הנוסח הכתוב, משקפים את נורמת כריתת הבריתות בין בעלי ברית במזרח הקדום ואת הוצאתן לפועל. בלא פעולות אלו, לא היה ההסכם מחייב או בר-יישום.

שבועות מלוות בטקסים בתורה

טקסי השבועות במקרא מלמדים שסופרי המקרא הכירו את נורמות השבועה שנהגו באזור.

ברית ה' ואברהם

כאשר ה' כרת ברית עם אברהם, אברהם הצטווה להקריב בעלי חיים שונים, לבתר את גופותיהם לשניים ולהניח את הבתרים זה מול זה על הקרקע (בראשית טו:ט–י). ה' עבר בין הבתרים בדמות תנור עשן ולפיד אש בעודו אומר את מילות השבועה לאברהם:

^{בראשׁית טו:יז} וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. ^טו:יח בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְ־הוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.

ברית יעקב ולבן

כשיעקב ברח עם נשותיו וילדיו מפני לבן, לבן הוזהר על ידי ה' ומשום כך הציע ליעקב לכרות איתו ברית.^[5]

^{בראשׁית לא:מד} וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ.

הטקס כלל הקמת מצבה וגל אבנים, וסעודה משותפת:

^{בראשׁית לא:מה} וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. ^לא:מו וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל.

לבן הציע ליעקב את תנאי הברית ויעקב נשבע שיעשה כן (פס' נא–נג). לאחר ההצהרה בעל פה השניים זבחו זבח וסעדו יחד סעודה טקסית:

^{בראשׁית לא:נד} וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר.

הברית בחורב

לאחר ההתגלות בסיני משה נדרש לכתוב את החוקים כפי ששמעם מ-ה'. על פי מקור אחד,^[6] הוא הקים למחרת היום מזבח ובני ישראל העלו עליו עולות לאל:

^{שׁמות כד:ד} ...וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. ^כד:ה וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַי־הוָה פָּרִים.

במסגרת הטקס, משה קרא באוזני העם את החוקים, דהיינו את תנאי הברית, והעם נשבע למלאם:

^{שׁמות כד:ז} וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

בהמשך משה והזקנים יחד סעדו, בנוכחות ה' על הר סיני (פס' ט–יא).

הטקסים המלווים את הברית בספר דברים

בספר דברים, מיד לאחר שמשה מוסר את החוקים לישראל (פרקים יב–כו), הוא מדריך את ישראל לגבי שלבי כריתת הברית לאחר שיעברו את הירדן וייכנסו אל הארץ.^[7]

ראשית עליהם לכתוב את התורה על אבנים גדולות:

^{דברים כז:ב} וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. ^כז:ג וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת....

לאחר מכן עליהם לבנות מזבח ולזבוח עליו קורבנות:

^{דברים כז:ה} וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל.... ^כז:ז וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ.

בהמשך הטקס, הלוויים נדרשים להקריא באוזני השבטים שיתכנסו על הר גריזים והר עיבל שתים-עשרה קללות המתייחסות למעשי עבודה זרה, גילוי עריות, רצח, שוחד ועוד. הקללה הראשונה מזהירה מפני עשיית פסל ומסכה:

^{דברים כז:יד} וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם. ^כז:טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְ־הוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.

הטקס בנוי מדו-שיח של קריאה ותגובה. לדוגמא הקללה הראשונה מזהירה מפני עשיית פסל ומסכה:

^{דברים כז:יד} וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם. ^כז:טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת יְ־הוָה מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן.

תגובת העם מכילה קללה עצמית המעידה על קבלה סמלית של השבועה. ישראל מקבלים את הקללות שיבואו עליהם במקרה שיפרו את הברית. הקללה האחרונה מציינת את כל מי שיפר את חוקי דברים:

‏^{דברים כז:כו} אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

קריאת הברכות והעונשים בקול בידי הלויים

בחלק הבא של הטקס בספר דברים מצוין שהלויים מנו את הברכות ואת הקללות המציינות בפירוט מה יעלה בגורלם של ישראל אם יעמדו בשבועתם, ואם יפרו אותה (פרק כח).^[8] אם ידבקו בברית, ה' יברך אותם בהצלחה בכל אשר יעשו (פס' א–יד).

לעומת זאת, הקללות מתארות לפרטי פרטים מה יעלה בגורלם של ישראל אם יפרו את הברית (פס' טו–סח). התיאור מונה שלל צרות אפשריות, בהן מחלות, אסונות טבע ואובדן יבולים (ראו פס' כ–כד, כז–כט, לה, לח–מ, מב–מד), וכן תבוסות צבאיות ונפילה בידי האויב (ראו פס' כה–כו, ל–לד, לו–לז, מא, מז–נז).

הקללות הן נקודת השיא בנאומו של משה ובפרפורמנס הטקסי של הקהילה, ומעניקות תמריץ רב-עוצמה לציית לתנאי הברית. הפרק חותם בהצהרה המדגישה כי כל מה שנאמר עד כה – ובכלל זאת הברכות והקללות – נכלל בתנאי הברית שכרתו ישראל.

^{דברים כח:סט} אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הוָה אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

חוק, טקס וזהות בספר דברים

החוק בספר דברים מייצג את הזהות המשותפת והחיים הקולקטיביים בישראל הקדום. הספר עוטף את החוקים בתיאורי טקסים שמטרת קיומם לוודא שהקהילה תמשיך לדבוק בחוק ולקיימו.^[9]

טקס כריתת הברית (פרקים כז–כח) יוצר אווירה מחייבת, המדגישה את החלטיות ההסכם ואת השלכותיו.^[10] הטקס גם מדגיש את האתוס הייחודי לקהילה ואת גולת הכותרת היוצאת-דופן שלו: החוק. כך הוא מחזק את זהות ישראל הקדום כעם הברית ומהדק את הקשרים הקהילתיים בין המשתתפים בטקס.^[11]

כריתת הברית בטקסי יום-יום

נוסף על טקס כריתת הברית הציבורי, ספר דברים מורה על מעשים סמליים בתחומי הבית, כגון קביעת מזוזות ושינון דברי ההכרה באל ודרישת אהבתו (דברים ו).^[12] מעשים סמליים אלו משמשים כתזכורת לכריתת הברית ולקללות בחיי היום-יום.

. המעשים המשובצים בקובצי החוק עשויים להעיד על כוח השפעתם לצורך הפנמת הקוד החברתי והמוסרי של הקהילה, עד שיהפכו לאורח חייהם. המעשים הטקסיים הללו נותנים תוקף לקיום הברית במהלך היום-יום. מסתבר שללא המעשים, הברית אינה מתקיימת.