האם תלו, הוקיעו או צלבו את המן?

תליית המן

עבור רובנו, שלמדנו את סיפור מגילת אסתר כילדים, המן הוצא להורג בתלייה על עץ גבוה. נראה שזה מה שמתארת מגילת אסתר בפרק ז. לאחר שאסתר מאשימה את המן בניסיון להרוג אותה ואת עמה, אחד מסריסי הארמון בשם חַרְבוֹנָה אומר למלך:

^{אסתר ז:ט} ...גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה (~23 מטר)^[1] וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו. ^ז:י וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי ….

רבים ממתרגמי התנ"ך, בהם תרגום המלך ג'יימס ותרגום ה-NRSV, פרשו את השורש תל"ה כתלייה בחבל על הגרדום. על פי מסורת זו, מגילת ארטסקרול לילדים (ArtScroll Youth Megillah), הגרסה שאהבתי בימי ילדותי, אף כללה איור של המן ומשרתיו מכינים עמוד תלייה גבוה עשוי עץ כדי לתלות עליו את מרדכי (אסתר ה:יד). המגילה המאוירת מעשה ידי האמן הנודע ארתור שיק (1894–1951) הקדישה עמוד שלם לפסוק ז:י ולעמוד התלייה.

מאות שנים מוקדם יותר, הציגה מגילה מאוירת שפורסמה בפרארה, איטליה, בשנת 1617, את המן תלוי על הגרדום.

עדיין נותרת השאלה, האם תלייה על הגרדום היא אופן ההוצאה להורג שאליו התכוון מחבר המגילה.

תליית בני המן לאחר מותם?

בי"ג באדר גברו היהודים על אויביהם:

^{אסתר ט:ה} וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם. ^ט:ו וּבְשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ. ^ט:ז וְאֵת... ^ט:י עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ...

לאחר שמדווחים למלך על תוצאות הקרב, אחשוורוש שואל את אסתר אם יש דבר נוסף שהיא חפצה בו:

^{אסתר ט:יג} וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ. ^ט:יד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ.

מדוע נתלו גופותיהם של בני המן?

תליית גופות לאחר המוות

בספר דברים מתוארת תליית גופה לאחר ההוצאה להורג:

^{דברים כא:כב} וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ.

במקרה זה, מטרת התלייה היא להמיט חרפה על מי שהוצא להורג. יהושע נוהג כך בחמשת המלכים שניצח:

^{יהושע י:כו} וַיַּכֵּם יְהוֹשֻׁעַ אַחֲרֵי כֵן וַיְמִיתֵם וַיִּתְלֵם עַל חֲמִשָּׁה עֵצִים וַיִּהְיוּ תְּלוּיִם עַל הָעֵצִים עַד הָעָרֶב. ^י:כז וַיְהִי לְעֵת בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּרִידוּם מֵעַל הָעֵצִים וַיַּשְׁלִכֻם אֶל הַמְּעָרָה...

תליית בניו של המן מתיישבת עם הנוהג הזה. אבל כדאי לציין שבכל הפסוקים שצוטטו לעיל המקרא איננו מתייחס אל הגרדום ואל התלייה בחבל כשיטת הוצאה להורג. הנוהג שמתאר המקרא הוא נוהג אחר, שהיה נפוץ במזרח הקרוב הקדום.

הוקעת גופות

למרות שמשמעות השורש תל"ה יכולה בהחלט להיות תלייה, נראה שבכל האמור בגופות הוא מתאר "הוקעה", שהיא שיפוד הגופה על יתד מחודדת. לפיכך, הפירוש של "עץ" בהקשר זה אינו "גרדום" או "אילן", אלא "יתד".

תבליטים אשוריים מתארים את האשורים מוקיעים את אויביהם על יתדות. ראו למשל את התבליט מארמונו של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור (מלך 745–727 לפני הספירה), המתאר את מעשיו לאחר הניצחון על עיר אויב.

המתים המובסים תלויים על יתדות. יתכן שכך הוצאו להורג. כמה יהודאים נענשו אף הם כך בידיו של סנחריב מלך אשור, כפי שאפשר לראות בתבליטים המתארים את נצחונו בלכיש המוצבים בארמונו שבנינוה

הוקעה שימשה אפוא בעולם העתיק כדי להעניש את האויב לאחר מותו ולהשפילו.^[3]

החברה הפרסית, זירת התרחשותה של מגילת אסתר, המשיכה לבזות את גופות אויביה באמצעות הוקעתם. בכתובת ביסותון, כתובת רב-לשונית שנכתבה במצוותו של דריווש הגדול (550–486 לפני הספירה), מתפאר דריווש כי הוקיע את גופות אויביו.^[4] גם ההיסטוריון היווני הרודוטוס (~484–425) תאר תיאור דומה של דריווש הכובש את בבל (היסטוריה ג:159):

כך נלכדה בבל בפעם השנייה. לאחר שהשתלט דריווש על בבל, פרץ את חומות העיר והרס את כל השערים [...] בנוסף הוקיע (ἀνεσκολόπισε) דריווש 3,000 מראשי הבבלים, אך לשאר הבבלים התיר לשבת בעיר.^[5]

הוקעת המן

לנוכח כל זאת, סביר שהמשמעות של "לתלות על העץ" במגילת אסתר היא בעצם "להוקיע על יתד". המן אמנם הוצא כך להורג, אך בניו נהרגו עוד לפני שביזו את גופותיהם בהוקעה. התרגומים המפרשים את המילים "תלייה על העץ" כ"תלייה על הגרדום" לוקים בהשלכה אנכרוניסטית: הם מפרשים את הנעשה בספר שעלילתו מתרחשת בפרס העתיקה על פי שיטת ההוצאה להורג הרווחת באירופה של ימיהם.^[6]

צליבת המן

ממש כפי שמתרגמים בראשית העת החדשה פרשו את אופן ההוצאה להורג של המן על פי השיטה המוכרת להם, מתרגמים ביוון העתיקה דמיינו את הטקסט על פי המציאות שלהם, כלומר צליבה, העונש הרומי הרווח הדומה במידה רבה להוקעה.

תרגום השבעים מתרגם את פקודתו של אחשוורוש באשר להמן "צלבוהו עליו", מן המילה היוונית "סטאורו" (σταυρόω).^[7] גם תרגום הוולגטה ללטינית מכנה את העץ שעליו נתלו המן ובניו patibulum, שפירושו "צלב".^[8]

בגרסתו לסיפור המגילה, יוספוס פלביוס (37–100) מספר אף הוא על צליבת המן (קדמוניות היהודים, ספר אחד-עשר, 266–267):

וסבוזנס (=חרבונה) הסריס ניגש וקיטרג על המן, שמצא בביתו צלב [σταυρὸν] מוכן למרדכי; [...] וסבוזנס הוסיף שהעץ גבוה ששים אמה. שמע המלך ופסק שלא להטיל על המן עונש אחד אלא זה שזמם על מרדכי, וגזר לתלות (κρεμασθέντα) אותו מיד וימות על העץ ההוא.

אמנם יוספוס אינו נוקט בפועל "לצלוב", אולם (במקור היווני) הוא מתייחס בעקביות אל העץ כאל צלב.^[9]

המן וישוע

לפירוש הרואה את הוצאתו להורג של המן כצליבה היו השלכות הרות גורל בשלהי העת העתיקה. זאת משום שבתודעה היהודית הצליבה של המן קשורה לצליבתו של ישוע.^[10] ואכן, יהודים עשו שימוש פולמוסי בהקבלה ברורה זו.

שיר ארמי לפורים^[11] שנכתב בשלהי העת העתיקה (400–600 לספירה) מתאר את המן המשוחח עם צוררי העם היהודי, בהם פרעה ונבוכדנצר.^[12]

כל אחד מן הנבלים מתרעם על כשלונו, והמן עונה לכל אחד ואומר כי גורלו שלו רע יותר. לקראת חתימת השיר משוחח המן עם ישוע, הגוער בו וטוען שגורלו שלו היה מר משל כולם. השיר מתאר מוות בצליבה כהיבט המשותף לישוע ולהמן.^[13]

סבר את בגרמך / דאת צלב^[14] בגרמך / ואנא שותף עימך
[סבור אתה בעצמך / שאתה צלוב לבדך / ואני שותף עמך]

סמיר על קיס / ודמותי במרקוליס / מצייר על קיס
[מסומר על עץ / ודמותי במרקוליס (אל המסחר והמזל הרומי, א"ב) / מצויר על עץ]

סמרי על קיס / ובשרי לטופח נקיס / ובר נגיד בקיס
[סימרני על צלב / בשרי חתוך טפח / ובן מושך בעץ]

סכיף באסקוטוס / מן אתא זיניטוס / וקרון יתי כריסטוס
[מעונה בשוט / ילוד אישה / וקרוי בן אלוהים]

סמר במסמרין / בגפיי מסמרין / טב מני אכל שעירין
[סימר במסמרים / מסומרים באברי / טוב ממני אוכל שעורים]

סופיה די נקיב[תה] / עבדין בהתה / בכל א[תר] ומדינתה
[סופו של הניקוב / נותנים לחרפה / בכל {מקום} ועיר]

בגרסה יהודית מחודשת זו לסיפור הפסיון, ישוע מזהה את עצמו עם המן. שניהם נצלבו, אולם כאן תם הדמיון. ישוע מכיר בסבלו של המן אך טוען שהוא סבל עינויים ודיראון עולם המאפילים על מה שנפל בחלקו של המן.

תגובה למהתלה היהודית

השיר הזה שימש מעין אמצעי לשחרור קיטור עבור חלק מהיהודים בעת העתיקה. קריאת השיר הייתה פיצוי במרחב פרפורמטיבי של דרמה פואטית דמיונית, על הרדיפה הנוצרית היומיומית בצורותיה הקלות והקשות, שלא הייתה כל דרך פוליטית, חברתית או צבאית לעצרה או להגיב אליה. במקום לאפשר לזעם לתסוס ולעורר כוונות מרד, צלבו היהודים את המן (=ישוע) מחדש בכל פורים.^[15]

הדבר לא נעלם מעיניהם של הנוצרים. ב-29 במאי, שנת 402 לספירה, הודיע קיסר רומא כדלהלן:

מושלי הפרובינקיות יאסרו על היהודים להעלות באש את המן לזכר עונשו בטקס מסוים של יום חגם, ולשרוף – ברוח של חילול קודש ולשם ביזוי האמונה הנוצרית – דמות שיש בה משום חיקוי הצלב הקדוש. אל יערבו את סמל אמונתנו במהתלותיהם, אלא ירסנו את טקסיהם בטרם יגיעו לכלל ביזוי החוק הנוצרי, שכן עתידים הם ללא ספק להפסיד את אשר הותר להם עד כה (קודקס תיאודוסיאנוס, 16.8.18).^[16]

מכך עולה שהיו יהודים ששרפו דמות בצלמו של המן כחלק ממנהגי הפורים. הנוצרים – שראו דמות צלובה עולה באש – נחרדו. מיהו העולה באש? המן או ישוע? העלאת דמותו של המן באש התקבלה על דעתם, אולם למראה שריפתו של ישוע תסמרנה שערותיו של כל נוצרי. הדמיון החזותי בין המן וישוע הכעיס את הרשויות הרומיות עד כדי כך שדרשו מן היהודים להימנע ממנהג זה במהלך חגיגות הפורים.^[17] מכאן אנו למדים שלפחות בחלק מן המקרים, לסיפור-מחדש של צורת מותו המן היו השלכות רציניות בעולם האמיתי.