אמון בתהליך תורה מסיני

כתיבת התורה ומסירת תורה שבעל פה

פרשת וילך (דברים פרק לא), הפרשה הקצרה ביותר בתורה, מזכירה פעמיים את השלמת התורה על ידי משה:

^{דברים לא:ט} וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.^[1]

 ^{דברים לא:כד} וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם. ^לא:כה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה לֵאמֹר. ^לא:כו לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד.

בהקדמתו למשנה תורה, מסביר רמב"ם כי טקסט זה מתייחס לתורה שבכתב, אולם הפרשנות, כלומר התורה שבעל פה, ניתנה דווקא ליהושע.

כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו. ונתן ספר לכל שבט ושבט וספר אחד נתנהו בארון לעד. שנאמר לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו’.

והמצוה שהיא פירוש התורה לא כתבה אלא צוה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל. שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו’. ומפני זה נקראת תורה שבעל פה.

תורה שבעל פה מסיני

רמב"ם מתאר את הסדר של מסירת תורה שבעל פה:

אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה למדה משה רבינו כולה בבית דינו לשבעים זקנים. ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה. וכן יהושע כל ימי חייו למד על פה. וזקנים רבים קבלו מיהושע. 

רמב"ם מתבסס על אחת מהשורות המוכרות ביותר בכל המשנה, הפתיחה למסכת אבות (א:א):

משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.

לפי רמב"ם בהקדמתו, אותה "תורה מסיני" שהמשנה מדברת עליה היא תורה שבעל פה, אותה משה רבנו לימד לכולם (לכל הזקנים), אבל מסר דווקא ליהושע. לכל אחת מתרי"ג מצוות קיים מרכיב בעל פה, שהוא חלק בלתי נפרד ממנה.

כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו. שנאמר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. תורה זו תורה שבכתב. והמצוה זו פירושה.^[2] וצונו לעשות התורה על פי המצוה. ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה.

הלכה למשה מסיני בספרות חז"ל

באופן מפתיע, הביטוי "הלכה למשה מסיני" מוזכר רק שלוש פעמים במשנה. במקרה אחד (פאה ב:ו), מעיד נחום הלבלר (הסופר) לפני רבן גמליאל כיצד מקיימים מצות פאה אם יש שדה שמכיל שני סוגי חיטה. עדותו מחזקת את הפסיקה האנונימית בפסקה הקודמת.

אמר נחום הלבלר מקובל אני מרבי מיאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות^[3] שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני בזורע את שדהו שני מיני חטין: אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות.

באופן דומה, במסכת ידים (ד:ג) מופיע דיון ארוך בנוגע לשאלה איזה מעשר יש להפריש בארצות מואב ועמון בשנת השמיטה, תקנה שמוגדרת כ"מעשה זקנים".^[4] לאחר שנודע לו על פסיקת הרוב, מסכים רבי אליעזר:

בכה רבי אליעזר ואמר: סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם! צא ואמור להם אל תחושו למנינכם. מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.

המקרה השלישי שונה במקצת. המשנה דנה בשאלה כיצד ינהג אליהו הנביא בענייני ייחוס לעתיד לבוא, ומסורתו של רבי יהושע אינה באה בסופו של דבר כאשרור אלא כיריית פתיחה בוויכוח אגדי ממושך (עדויות ח:ז).

אמר רבי יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע.

שלושת המקרים הללו מראים כי מסורת סיני מוזכרת בנושאים הלכתיים ואגדתיים, לפעמים פותחת את הדיון ולפעמים חותמת אותו. אם כן, מהי מטרתה וטבעה בשימוש של חז"ל?^[5]

תורה מסיני של העתיד

למרות שהמונח "תורה מסיני" לכאורה מתייחס לחוקים ולהסברים שקיבל משה בעבר, שני התלמודים מצביעים על כך שתורה מסיני כוללת, באופן פרדוקסלי, מה שהדורות הבאים עתידים לחדש. הדוגמה המפורסמת והמערכתית או המקיפה ביותר היא הערתו של ריש לקיש בבבלי ברכות (דף ה ע"א) הדורש את דברי הכתוב בספר שמות כד:יב (מה שמובא לעיל בפרפרזה של רמב"ם):

ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות – אלו עשרת הדברות, תורה – זה מקרא, והמצוה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.

לפי ריש לקיש, התגלות סיני כוללת את עשרת הדברות שכתב ה' בכבודו ובעצמו על שני לוחות הברית, עם שאר חמשה חומשי התורה, המשנה, נביאים וכתובים ואפילו הגמרא, כלומר דבריו של ריש לקיש עצמו. את כל אלה ניתן לייחס למעמד הר סיני.

רבי יוחנן חברו אומר דבר דומה (בבלי מגילה יט ע"ב) ומסתמך על דברי הכתוב בספר דברים ט:י:^[6]

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה’ עמכם בהר? מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו — מקרא מגילה.^[7]

דרשה דומה על אותו פסוק מופיעה בתלמוד הירושלמי. הפעם, הדורש הוא רבי יהושע בן לוי, המבחין בכל התחיליות וטוען שהם מייצגים את הצורה של התורה שה' נתן למשה בהר סיני (ירושלמי פאה ב:ד):

ריב”ל אמר: עליהם ועליהם, כל ככל, דברים הדברים — מקרא משנה תלמוד ואגדה אפי’ מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני…

"אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו"

הקטגוריה האחרונה, "מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו", מתבססת על נקודה שמופיעה בסדרת אמירות לעיל באותה מסכת (ירושלמי פאה א:א), שטוענת שהתופעה של התגלות תורת אמת דרך התלמידים שיושבים לפני רבם מקורה בהר סיני עצמו:

היה ר’ יוסי בר’ בון בשם ר’ לוי: כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני…^[8]

 ר’ יוחנן בשם ר’ בניי ר’ חונה בשם ר’: תורת אמת היתה בפיהו דברים ששמע מפי רבו ועולה לא נמצא בשפתיו אפי’ דברים שלא שמע מפי רבו.

על פי טקסט זה, ללומדי התורה יש את היכולת להגיע לתכלית, לאמת האולטימטיבית, כפי שהיא הוצגה למשה, גם כאשר איש אינו יודע או זוכר בפועל את הכלל כפי שנאמר במקורו.

איך מחלוקת יכולה להיות "תורה מסיני"?

מכיוון שתורה מסיני כוללת בתוכה את מכלול החקירה האגדית וההלכתית, פירוש הדבר בהכרח שגם המחלוקות, הוויכוחים והדיונים שהם עיקרם של תורה שבעל פה מקורם מסיני. הדבר בא לידי ביטוי במדרש תהילים (יב:ז):

אמר ר’ ינאי לא ניתנה דברי תורה חתיכין, אלא על כל דבור שהיה אומר הקדוש ברוך הוא למשה היה אומר מ”ט פנים טהור, ומ”ט פנים טמא. אמר לפניו: רבונו של עולם עד מתי נעמוד על בירורו של דבר? אמר ליה: אחרי רבים להטות, רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור.^[9]

לדעת רבי ינאי, הדרכים המרובות, ולעתים הסותרות, לפרש את התורה הן תכונה חיובית, ולא פגם, בתורה מסיני.

אמון בתהליך ולא אמונה בדוגמה

תורה מסיני כוללת אפוא את כל מה שחז"ל טוענים שהיא תורה: לא רק את חמשת חומשי התורה, אלא גם את הנביאים, הכתובים, והחשוב מכל, את כל גופי המדרש וההלכה, ניתן לייחס לסיני. בתיאורים אגדיים שונים אלה, ה' מראה ומלמד את הכל למשה רבנו בהר סיני.

אגדות אלה אינן מכוונות לתאר את ההיסטוריה, אלא את התיאולוגיה: הרעיון שמעמד הר סיני הוא חוויה ייחודית בהיסטוריה האנושית, וכל השאר נובע ממנה. להאמין בתורה מסיני זה להאמין בתהליך התגלות במשך אלפי שנים. התפתחות זו מחייבת את בית הדין להקדיש את נפשו לעניין, לשקול, ללבן ולדון בכל הפרשנויות האפשריות. פסק הדין של הרוב, דה פקטו, הופך ליישום ולמימוש האמיתי של דבר האלוהים.

תפיסה זו הייתה רבת ערך עבור חז"ל בביסוס אמינותה של המסורת הרבנית, במיוחד בעולם שבו ניתן היה לערער על התורה שבעל פה, כפי שעשו אז הצדוקים (ומאוחר יותר, הקראים). זהו תפקידה של תורה מסיני בספרות חז"ל וביהדות הרבנית.

הטעות המודרנית במונח "תורה מסיני"

כפי שראינו זה עתה, המושג של "תורה מסיני" משקף רצף של התגלות, בו מעורבים משה רבנו ועמוס הנביא, אנטיגנוס איש סוכו ורבי אמי. אין לכך שום קשר לשאלת חיבור התורה על ידי משה, שחז"ל לקחו כמובנת מאליו (למעט כמה מקרים בודדים). להיפך, המשנה בסנהדרין (י:א) מונה את מי אין לו חלק לעולם הבא, וביניהם "האומר... אין תורה מן השמים." הברייתא בבבלי (סנהדרין צט ע"א) משתמשת באותו הביטוי במובן זהה:

כי דבר ה’ בזה — זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו כי דבר ה’ בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו – זה הוא כי דבר ה’ בזה.^[10]

החשש של חז"ל הוא שאנשים יבואו בטענה שמשה (או חכם מאוחר יותר) המציא פסוק או הלכה מסוימת. במילים אחרות, הדאגה היא לא לתת מעט מדי קרדיט למשה, אלא יותר מדי. יש להניח שזו הסיבה לדעה התנאית שיהושע כתב את הפסוקים האחרונים של התורה (בבלי בבא בתרא יד ע"ב – טו ע"א) אינה מעוררת סערה, שכן היא אינה מכחישה שהתורה היא מילתו המילולית של האלוהים.

בניב הרבני הקלאסי, הביטוי "תורה מסיני" אינו מתייחס לשאלת מעמדו של משה כמחבר התורה מפי עליון, אם כי זהו אופן השימוש בו לעתים קרובות בשפה המודרנית. ייתכן שהמונח נראה מתאים במיוחד כתגובה לביקורת המקרא, שאינה מתנגדת ישירות לעיקרון של תורה מן השמים כפי שהיא מתנגדת ישירות לעיקרון של תורה ממשה. בין אם זו הדרך שבה נוצר השימוש העממי ובין אם לאו, עלינו לגלות זהירות שלא לגייס עקרונות חז"ליים בעלי משמעויות ספציפיות לצורך מטרות פולמוסיות מודרניות.

במקום זאת, המושג של "תורה מסיני" עלול לשרת את המטרה ההפוכה, שכן הוא מעניק לנו מסגרת לנרטיב-על של גילוי מתחדש והתגלות מתמשכת, בניסיון להבין את מקורות התורה לאור המחקר האקדמי העכשווי כחלק מנרטיב זה.