התחבטותי עם האמונה הלא רציונלית

מזה שנים אני עוסק בחקר היהדות האורתודוקסית ובשאלה כיצד אנשים משכילים בימינו יכולים להחזיק באמונות לא רציונליות.^[1] כיצד יהודים אורתודוקסים מודרניים, למרות הראיות המכריעות והטיעונים הלוגיים, מאמינים שהתורה כולה ניתנה מילה במילה מאלוהים למשה בסיני או במדבר?^[2] כיצד הם מתמודדים עם עובדות וטיעונים המערערים על אמונת היסוד של "תורה מסיני"?

המחקר המודרני קובע כי התורה לא נכתבה על ידי מחבר יחיד ולאו דווקא בזמנו של משה. מקורותיה נכתבו לאורך מאות שנים, אוחדו ועברו עריכה עד שיצרו את התורה המוכרת לנו היום. למרות ריבוי הראיות המובהקות המודל האקדמי כמעט ולא השפיע על אופן הלימוד המקובל של התורה, כולל בחוגי האורתודוקסיה המודרנית. מדוע דתיים רבים, המשולבים באופן מלא בעולם המודרני, פונים לאפולוגטיקה פונדמנטליסטית כדי להצדיק את אמונתם בתורה מסיני?

כפסיכולוג החוקר תהליכי חשיבה וקשרים בין אמונות לרגשות השאלות האלה מרתקות אותי. בעקבות זאת אף כתבתי ספר (באנגלית) בנושא בשם "עקשנותן של האמונות הבלתי רציונליות". הספר נכתב לפני הקמת אתר התורה, שאחריו אני עוקב בעניין רב מראשיתו. יש להודות שהתעניינותי בנושא אינה מקצועית בלבד אלא גם אישית מאוד. במאמר זה אשתף אתכם במסע שלי מבחור ישיבה דתי מודרני לפרופסור לחינוך יהודי, שומר מצוות אך אגנוסטי באמונותיו.

האג'נדה שלי

חבר שעיין בגרסה מוקדמת של מאמר שכתבתי על הפסיכולוגיה של האמונה האורתודוקסית, אמר לי: "שלמה, מה האג'נדה שלך?" הוא ניסה לחקור מדוע אני טורח לעסוק בנושא. האם זו פשוט סקרנות אינטלקטואלית לגבי תופעה פסיכולוגית מעניינת, "מידור החוויות" המאפיין את חייו של האדם הדתי המודרני? שאלה זו גרמה לי להרהר בכנות מדוע אני מתעניין כל כך בנושא ולבחון האם יש לי "אג'נדה נסתרת" שאני עצמי אפילו לא מודע לה במלואה.

מחד, כפסיכולוג, תופעת המידור הנפשי מרתקת אותי. מאידך אני מודה שאלמלא אמונה לא רציונלית זו הייתה משפיעה עליי או על יקיריי, סביר להניח שלא הייתי נמשך במיוחד לחקר הנושא הזה. נכון שככל שאני לומד יותר את התופעה ואת המורכבות הפסיכולוגית והפילוסופית שלה כך גובר העניין האינטלקטואלי שלי בה ועם זאת, משהו עמוק מזה הוא שמטריד אותי ומדרבן אותי הלאה.

גדלתי בבית דתי אורתודוקסי אך כיום אני חי בספק. חקירת הפסיכולוגיה של האמונה מאפשרת לי להצדיק את "הכפירה" שלי, הן במישור הפסיכולוגי כלפי עצמי הן במישור האינטלקטואלי כלפי אנשים אחרים דוגמת בני משפחה אורתודוקסים.

התהליך הזה גם מאפשר לי לבטא את תחושות הכעס והטינה כלפי אותם מורים ורבנים שתגובותיהם לספקות ולשאלות הדתיות שהעליתי בנעוריי ובראשית שנות בגרותי נראות לי כיום כבלתי ישרות, מזלזלות ואף משפילות. לעתים קרובות מדי כוונו דבריהם לפגוע באופי, באינטליגנציה ובמניעים שלי ושל אלה שערערו על המסגרת האידיאולוגית האורתודוקסית ודחו את עקרונותיה ואת תביעתה לסמכות.^[3]

התחבטותי עם האמונה האורתודוקסית

חונכתי בבית אורתודוקסי מודרני, שם ספגתי אהבה עמוקה לאורח החיים הדתי, ואכן אהבתי אותו מאוד. פחד מעונש משמיים לא היה חלק מחינוכי אף שבהחלט חשתי אשמה אם הפרתי את ההלכה כפי שהוריי, ובמיוחד אמי, הבינו אותה. למדתי בבתי ספר אורתודוקסיים־מודרניים ולאחר מכן עשיתי שבע שנים בישיבות חרדיות בארצות הברית ובישראל.

מילדותי ועד תחילת שנות העשרים שלי הייתי דתי במעשיי ובאמונותיי ומגיל הנעורים קיננה בתוכי שאיפה מודעת להתמסר לתורה ולדרכה. עם זאת כבר בגיל צעיר יחסית, אולי בסביבות גיל שלוש עשרה, החלו ספקות דתיים לכרסם בי. אנסה לשחזר כמה מהם.^[5]

התקשיתי לקבל את הרעיון שאלוהים בחר בעם היהודי. בהמשך נחשפתי לביקורת המקרא המודרנית ופקפקתי באמונה שהתורה ניתנה בהתגלות למשה בסיני. כאיוב בשעתו הוטרדתי גם אני משאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו.

במקביל להתמודדות עם סוגיות אלו הושפעתי מעולם הספרות. רומנים כמו "דיוקן האמן כאיש צעיר" מאת ג'יימס ג'ויס ו"ג'וד האלמוני" מאת תומס הארדי, העוסקים בהתבגרות ובאובדן האמונה (הנוצרית), תיארו במידה רבה את תחושותיי וחוויותיי. גורמים נוספים, כמו תורת האבולוציה, כתביו של דיוויד יום על ניסים והמפגש עם דברי פילוסופים נוספים במהלך לימודיי האקדמיים, תרמו אף הם לערעור האמונה שעליה גדלתי בבית ובישיבה.

ספקות אלו הולידו בתוכי משבר קיומי עמוק שנמשך שנים רבות וכלל עליות ומורדות. למרות זאת הקדשתי מאמצים מרובים להגן על האמונה האורתודוקסית שלי מפני הספקות ואף הכחשתי את הקונפליקט הפנימי שבתוכי. מצאתי את עצמי נע ונד בין האמונה והספק.

חוויתי בישיבה

בשנה האחרונה ללימודיי באקדמיה גמלה בלבי ההחלטה שאם ברצוני לחיות את חיי כיהודי אורתודוקסי עליי להעמיק את מחויבותי. נסעתי לישראל והצטרפתי לישיבה גבוהה, שם קיוויתי להעמיק את ידיעותיי בתורה ובתלמוד. רציתי לתת ליהדות האורתודוקסית, כפי שהיא מובנת ומונחלת בעולם הישיבות, הזדמנות להוכיח את עצמה. מיד לאחר המבחן האחרון בלימודים טסתי לישראל, נלהב להתחיל את דרכי החדשה, ללא כל עניין בטקס סיום הלימודים.^[6]

חווית הישיבה בישראל לא חיזקה את אמונתי כי אם להיפך. התנהגותם הבלתי מוסרית של חלק מרבני הישיבה עוררה בי אכזבה עמוקה ויצרה בתוכי סיבה נוספת לפקפק בדרך האורתודוקסית ("אם זה מה שלימוד התורה מפיק", חשבתי לעצמי, "זה לא יכול להיות גילוי אלוהי!")^[7] עם זאת, למרות שהמאבק הפנימי בין אמונה וספק המשיך להכות גלים בתוכי המשכתי לקיים את המצוות באופן מסורתי, שכן ערכים רבים באורח החיים האורתודוקסי קסמו לי.^[8]

המשבר

הספקות הדתיים שליוו אותי מתחילת גיל ההתבגרות צפו לעיתים מעל לפני השטח אך לרוב הודחקו. בגיל 23 הם פרצו החוצה סוף כל סוף בעוצמה מלאה. איני זוכר את היום המדויק אך הייתה זו חוויה עמוקה. עמדתי בפינת רחוב בשכונת גאולה בירושלים ופתאום כאילו הכה בי הברק. ברגע אחד התפיסה המסורתית וכל ההגנות שבניתי סביבה לאורך השנים קרסו. לא יכולתי עוד להחזיק בהן, הן לא עמדו במבחן ההיגיון. האלטרנטיבות, אף על פי שנראו קודרות מבחינה קיומית (ואולי הן אכן כאלו), היו משכנעות בהרבה.

החוויה הייתה מטלטלת מבחינה רגשית. איבדתי את המסגרת המשמעותית ביותר בחיי. הפילוסוף הצרפתי מהמאה ה־19, ז'ופרואה, תיאר את רגשותיו לאחר אובדן אמונתו בנצרות הקתולית באופן המזכיר לי את תחושותיי:

הרגע ההוא היה רגע איום; וכשנפלתי לפנות בוקר, אין אונים, על מיטתי, נדמה לי כי חיי הקודמים, חיים שהיו כה שוחקים ומלאים, דועכים עתה כדעוך אש, ולפני נפתחו ונגלו חיים אחרים, חיים של קדרות ובדידות, ששומה עלי מעתה לחיותם לבדי, אין איש עמי, לבדי עם מחשבתי, שחתכה את גורלי, הגלתני משם והביאתני עד הלום ושקם בי חפץ לקללה. הימים שבאו מיד אחרי גילוי זה היו הימים העגומים ביותר בחיי. (מובא אצל ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה, מאנגלית: יעקב קופליביץ, ירושלים: מוסד ביאליק, 1949, עמ' 117).

רגע ה"אֵאוּרֵקָה" שלי לווה גם הוא בחוויה המוזרה של קריסת הגדרת העצמי ותחושת ה"אני" שלי. מאז ומתמיד תפסתי את עצמי (וכך גם אחרים תפסו אותי) כ"דוס" אמיתי ורציני. ומי אני עכשיו? שלמה האפיקורס? בקושי הכרתי את שלמה הזה. האם הוא אני? האם אני הוא? כיצד עליי להתנהג כעת – כפי שהתנהגתי עד עכשיו, כלומר, לשמור מצוות, להתפלל, ללבוש את בגדי הישיבה (חליפה וכובע שחור)?

כיצד עליי להתייחס למשפחתי, לחבריי הקרובים, לאנשי עולם הישיבות שאל בתי משפחותיהם הוזמנתי לשבת? הרי הם הניחו שגם אני אחד מאנ"ש, בחור נאמן למסורת ישראל סבא. והם היו אנשים חמים וטובי לב. האם עליי לחשוף בפניהם את מי שאני באמת, לגלות להם במה אני באמת מאמין? האם עלי לחיות בהתאם לוודאות שלי שגם אם יש אלוהים הוא לא נתן את התורה ולכן כל המבנה ההלכתי שנבנה עליה כבר לא מחייב אותי (ומנקודת מבטי החדשה, גם לא אותם)?

חווית אובדן האמונה שלי דומה גם לזו שתוארה על ידי אלן מינץ בספרו "מגורשים משולחן אביהם" (הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 1989), העוסק בתלמידי ישיבה במאה ה-19 שאיבדו את אמונתם בדת המסורתית בה גדלו:

לא היה מדובר בדחייה מכוונת של עולם האמונה, אלא בכך שבשלב מסוים פשוט קרסה אמינותו. העולם שהיה מלא בסמלים וטקסטים, זמנים קדושים וחובות ברית, אותות שמימיים והבטחות גאולה, חדל פתאום מלהתקיים. יתרה מכך למה שאבד גם לא היה תחליף… הבדידות שנוצרה בעקבות הניתוק מהמשפחה ומהקהילה העמיקה את הניכור השכלי והרעיוני. (עמוד 4)

במבט לאחור, חוויותיי האישיות נראות שגרתיות כמעט. חווית "אובדן האמונה" של בחור ישיבה הייתה טקס מעבר של אלפי יהודים בני אירופה ובהמשך גם בני ארצות הברית. לא היה שום דבר חדש בספקותיי או בחוויותיי. עם זאת בדומה לסטודנטים צעירים שחושבים שהתובנות והחוויות "העמוקות" שלהם הן המצאת הגלגל גם אני עצמי לא ידעתי עד כמה ההתחבטות עם התפיסה האורתודוקסית ודחיית עקרונותיה היו נפוצות בעולם היהודי.

לא הייתי בקיא בספרות ההשכלה היהודית של המאה ה־19 או בהגות יהודית מודרנית, שתי גישות העוסקות רבות בנושא ההתמודדות עם התפיסה האורתודוקסית ודחייתה לבסוף.^[9] אף על פי שאובדן אמונתם של נערים או מבוגרים צעירים הוא תופעה נפוצה מנקודת מבט היסטורית, בעיניי החוויות שלי היו רחוקות מלהיות שגרתיות.

יציאה מהארון

גם בתקופת הספקות שלי וגם לאחר חווית האאורקה שלי פחדתי מההשלכות הרגשיות והחברתיות של דחיית האמונה והמסורת שכה השקעתי בהן, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה שכלית. פחדתי שההכרזה על הספקות שלי, קל וחומר היישום שלהן בפועל, עלולים לפגוע במשפחתי ולעורר בהם תגובות קשות.

ה"יציאה מהארון" לא הייתה מיידית, ומהזווית החיצונית, ההתנהגותית, היא הייתה רחוקה מלהיות מלאה. לזמן מה לא חשפתי את הזהות החדשה שלי בפני משפחתי, וגם כאשר עשיתי זאת לבסוף נהגתי בזהירות רבה. כפי שחששתי חלק מבני משפחתי הוטרדו מן הגילוי הזה וחלקם אף נפגעו פגיעה עמוקה. הדבר השפיע על איכות היחסים בינינו ויצר ריחוק רגשי ומתיחות. חלק מהמתח נבע משינויים אמיתיים באופנים שבהם התייחסנו זה לזה; היתר נבע כנראה מההנחות שלי, שאולי לא היו כל כך מדויקות, לגבי איך שהם שחשבו והרגישו כלפיי.

עמדתי הדתית הנוכחית

אז איפה אני היום? אינני מאמין עוד בתפיסה האורתודוקסית הקלאסית בנוגע לחיבור התורה, כלומר שאלוהים הכתיב את התורה למשה בסיני או במדבר. גישות מודרניות המציגות את התורה כתוצר של עריכה מאוחרת של מקורות רבים לאורך מאות שנים נראות לי סבירות בהרבה. תפיסה זו אינה מחייבת אמונה באמיתות ההיסטורית של רוב סיפורי התורה, ודאי לא בתיאורי ניסים או בתיאורים המיתיים של הבריאה וימי בראשית.

אי אפשר להוכיח את קיומו או את אי קיומו של האל ולכן אני אגנוסטי; המדע אינו זקוק לאלוהים כדי להסביר את העולם. אני לא מוצא בסיס עובדתי כלשהו לתפיסה של סדר מוסרי כלשהו שעל פיו העולם מתנהל או של שכר ועונש משמיים. תפיסתו של קהלת נראית לי נכונה: עם המוות האדם שב אל העפר ודבר ממהותנו אינו ממשיך להתקיים (מלבד ילדינו וההשלכות ארוכות הטווח של מעשינו).

אף שאני ממשיך לקיים טקסים דתיים קשה לי להגדיר את עצמי כאדם דתי או רוחני. האם ספקנות, אגנוסטיות ואפילו אתאיזם יכולים להתקיים לצד רוחניות? אני לעיתים מתגעגע לחוויות הרוחניות והדתיות שהיו לי בנעורי. שירי נשמה מעוררים בי רגשות דתיים עמוקים. השיר "ידיד נפש" מתקופת סוף ימי הביניים מרגש אותי מאוד:

ידיד נפש... משוך עבדך אל רצונך... נפשי חולת אהבתך. אנא אל נא רפא נא לה, בהראות לה נעם זיווך. אז תתחזק ותתרפא, והייתה לה שמחת עולם... כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עוזך...

וכך גם תהילים:

^{תהילים מב:ב} כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. ^מב:ג צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים, לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים... ^מב:יב מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי, וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי. הוֹחִילִי לֵאלֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנָיו אֱלֹהַי.

חבר אגנוסטי בקהילה האורתודוקסית

מערכת היחסים שלי עם האורתודוקסיה היא מורכבת. אין לי ספק שהערכים המוסריים שעל פיהם אני מנהל את חיי הם תוצר של ערכים ואמונות מתוך היהדות האורתודוקסית, אפילו שמנקודת מבט מוסרית קשה לי עם חלק מהתפיסות והערכים האורתודוקסיים. אינני רואה בעצמי אדם שמרד באמונה או בתפיסה האורתודוקסית מתוך התנגדות רגשית או תחושה של עול כבד מדי; האתגר בשבילי לא היה הפרקטיקה הדתית אלא האמונה עצמה. עם זאת אני מודה שכאשר הפסקתי לקבל את הנחות היסוד של האמונה האורתודוקסית היה לי קל יותר למרוד בה גם מבחינה רגשית ומעשית, אף שהדבר לא היה חף מקשיים.

ולמרות המרד הזה אני מעדיף להישאר חבר בקהילה האורתודוקסית ולהגיע לתפילות בבית הכנסת באופן קבוע. אני מקיים מספר משמעותי של הלכות כמו דיני כשרות, שבת וחגים, לא מתוך אמונה בציווי אלוהי אלא מפני שמבחינה רגשית רבות מההלכות מספקות אותי ומניחות את דעתי. השמירה על המצוות מחברת אותי לקהילה בבית הכנסת, שלחלקה עמדות דומות לשלי. גם תחושות של אשמה ובושה, תולדה של החינוך בבית ובישיבה, משחקות תפקיד. לרוב אני חש אשמה כאשר אני מפר את ההלכה ומתבייש בעצמי כאשר אחרים מודעים לכך.

האמת היא שהיחס שלי כלפי אורח החיים הדתי הוא יחס של אמביוולנטית. יש שיגידו שאני חסר את האומץ הנדרש ללכת אחרי האמונה (או חוסר האמונה) שלי עד הסוף. עם זאת, כפי שצוין קודם, אדם יכול לשמור על המסורות, אורח החיים והערכים של הדת והתרבות שאליהן נולד, גם אם הוא כבר אינו מקבל את הטענות שעליהן המסורת הזו מבססת את סמכותה.

ניסיון לאיזון

למרות אובדן אמונת נעורי גם במצבי הפוסט־אורתודוקסי העיסוקים הקיומיים והאינטלקטואליים שלי היו קשורים תמיד למקורות הדתיים, הרוחניים והמוסריים של היהדות. אני חש מחויבות עמוקה לעם היהודי ולמדינת ישראל ותמיד ניסיתי לשמור על זהות יהודית חזקה. לאורך שנות בגרותי חתרתי להבין באופן אובייקטיבי ככל האפשר את ההתפתחות ההיסטורית של היהדות. ניסיתי להעביר לתלמידיי מעט מאהבתי לחוכמה, למסורת ולחוויה היהודית מבלי להכחיש את האמביוולנטיות האינטלקטואלית והרגשית שלי כלפי רבים מהתורות, הערכים והנורמות שנראים לי לא הגיוניים או לא מוסריים. ניסיתי גם לבחור בקפידה מתוך התרבות הדתית את האלמנטים והערכים הראויים בעיניי להפוך לנחלתם של כל היהודים ושל האנושות בכלל.

מעורבותי בלימודים, בהוראה ובכתיבה של חומרים יהודיים במסגרת אקדמית משרתת מטרה כפולה. היא מאפשרת לי לבטא את הצורך העמוק שלי להישאר מחובר לשורשים היהודיים שלי ולתחושת הזהות והשייכות העמוקה שהוטמעה בי מגיל צעיר, ובמקביל פותחת לי שער להבנה רחבה יותר של הזהות שלי כאדם וכיהודי, התרחבות הנובעת מההתקדמות המתמדת במדעי הרוח, במדעי החברה ובמדעי החיים והיקום.

הפתיחות שלי הביאה אותי להתבונן ביהדות באופן ביקורתי. אני קשוב לאתגרים האינטלקטואליים והמוסריים שהמחשבה והמדע העכשוויים מציבים בפניה. המחויבות לתרבות היהודית ולשימור הזהות היהודית לצד פתיחות לחשיבה מודרנית וזהירות מגאוות יחידה מוגזמת עלולה ליצור מתח אינטלקטואלי ורגשי ויכולה להיות מלווה בעצב מסוים. הסיבה לכך היא שכפי שתיארתי הלב והיסוד של הזהות היהודית שלי מגיל צעיר היו האמונה, הערכים, הרגשות, ההתנהגות והקהילה של היהדות האורתודוקסית. הספקנות שלי החלישה את כל אלה והתחליפים שלהם לא היו עזים, תוססים, שמחים ומשמעותיים מבחינה קיומית כמו החיים הדתיים שהיו לי.

מקומו הנפשי המורכב של "הדתי לשעבר"

לעיתים קרובות אנשים שגדלו בקהילה דתית אורתודוקסית, חונכו על ברכי האידיאולוגיה שלה ונטשו את המסגרת האידיאולוגית וההתנהגותית, ממשיכה לשאת את מורשתה עמוק בתוכם. הם עשויים להמשיך ולהגדיר את עצמם דרך עיני האורתודוקסיה, ולראות את עצמם במונחים שליליים כגון מורדים, כופרים, אפיקורסים או בוגדים, אף שבמישור הקוגניטיבי הם מאמינים שהשקפותיהם הנוכחיות נכונות יותר. ההשתחררות מכבלי התבנית האורתודוקסית היא משימה מאתגרת גם לאחר הניתוק הפיזי מהקהילה.

אחת התלמידות שלי גדלה בסביבה יהודית חרדית. בסופו של דבר, היא אימצה את עקרונות היהדות ההומניסטית החילונית וכעת היא מקפידה להגדיר את עצמה על פי אמונותיה וערכיה ולא דרך עדשת הקהילה ממנה באה. היא נפגעת כשמישהו מכנה אותה "לא מאמינה" וטוענת בצדק שהיא מאמינה נלהבת – פשוט בדברים שונים מחברי הקהילה שעזבה.

אני עדיין מתקשה לעשות מה שהתלמידה שלי הצליחה. אני עדיין חווה ומגדיר את עצמי כמורד או ככופר ביחס ליהדות האורתודוקסית, תחושה המלווה בתחושה מסוימת של התנצלות פנימית על אף שאני מחשיב את השקפותיי הנוכחיות כסבירות ורציונליות יותר. ייתכן שהסיבה היא שאני עדיין קשור לעולם האורתודוקסי ולכן נזכר באופן קבוע בסטיות שלי מאמונותיו ומחובותיו.

האתגר שבלהיות מודל לחיקוי

כמרצה ב"היברו קולג'", בית מדרש בלתי מגזרי לרבנות ליהודים מכל גווני הקשת, אני נתקל בדילמה מוסרית. כיוון שאני מקפיד על אורח חיים דתי ("אורתופרקסיס"), יש שמניחים שאני גם אדם מאמין ("אורתודוקסי"). וכך לעיתים תלמידים שנמצאים בתהליך התקרבות לדרך האורתודוקסית רואים בי מודל לחיקוי ומבקשים ממני הדרכה ותמיכה. מצב זה גורם לי אי נוחות רבה, שכן אני מודע לכך שהתלמידים תופסים אותי כדמות שונה ממי שאני באמת.

חשוב לי לעודד את התלמידים להתקרב למסורת היהודית וללמוד אותה אך לא בהכרח בדרך האורתודוקסית. אני משתדל לחשוף בפניהם את השקפותיי כבר בתחילת הקשר ומדגיש שיש דרכים רבות להגיע אל האלוהים ואל היהדות. אני מאמין שגישה זו פותחת לפניהם כיוונים נוספים במסע להבנת הקשר המתפתח שלהם ליהדות ולזהותם היהודית.

הצד החיובי בלהיות מורה ליהדות ודתי לשעבר

השתחררותי מכבלי הדוקטרינות הדתיות והאמוניות פתחה בפניי עולם חדש של אפשרויות. אני חופשי כעת לחקור ולשחר אחר רעיונות מרתקים גם אם הם נתפסים כלא שגרתיים וכשנויים במחלוקת ואף אם יש להם השלכות מהפכניות.^[10]

המסע הקיומי שעברתי מחלחל היטב גם לעבודתי האקדמית ובא לידי ביטוי בדרך שבה אני מלמד, חוקר וכותב. יחסיי לטקסטים היהודיים שאני מלמד מורכבים לרוב. אני נמשך אליהם משום שהם עוסקים בשאלות יסוד של משמעות, תכלית, זהות ושאיפה רוחנית, אך לא תמיד סבור כי התשובות שהם מציעים מספקות מבחינה אינטלקטואלית או מוסרית.

כאשר אני לומד ומלמד טקסטים מקראיים, חז"ליים או ימי־ביניימיים, אני מוצא שהדרך הטובה ביותר לעורר את עניין התלמידים ולגרום להם להתחבר לטקסט היא להיכנס לעולמו הרגשי והמחשבתי. במובן מסוים אני משעה לזמן מה את הביקורת, הספקות או חוסר העניין הרגשי שהיו לי אילו הייתי בוחן ומלמד את הטקסט מנקודת מבט ביקורתית נטולת רגש ומאפשר לעצמי להיסחף אל תוך עולם הדמויות והרעיונות של הטקסט. ההוראה הופכת לחוויה דומה לתיאטרון שבו אני, ואולי גם התלמידים, נלקחים אחורה בזמן ובמקום. זוהי חוויה דומה מאוד ללימודי תלמוד או מדרש בישיבה.

אודה ולא אבוש, חוויותיי מהישיבה מעוררות בי רגשות חיוביים וזיכרונות מחכימים עד היום, ובעת שאני מלמד תלמוד ההתלהבות שלי עוברת בקלות אל התלמידים. עם זאת, חשוב לי להדגיש כי גישתי לטקסטים השתנתה משמעותית מאז ימי בישיבה. אני מתקשה לתמוך בטענות המוסריות והדתיות המופיעות בהם, דוחה את תפיסת הסמכות המוחלטת המיוחסת להם ושולל את ההנחה שניתנו משמיים או נכתבו בהשראה אלוהית כלשהי.

מתוקף תפקידי כמורה אני רואה חשיבות בחשיפת התלמידים לנקודת מבט זו, שאינה בהכרח תואמת את הפרשנות המסורתית. האתגר הגדול שלי הוא להצליח לעורר אצל התלמידים סקרנות ואף התלהבות כלפי המסורת היהודית, תוך שמירה על הריחוק הביקורתי והעמדה האובייקטיבית המתחייבים מן האמת ומן היושר האינטלקטואלי.

אחרית דבר

ההתמודדות עם אמונות לא רציונליות בעידן אתר התורה

נשאלתי אם ההתמודדות שלי עם העולם האורתודוקסי הייתה נראית שונה לו אתר התורה היה קיים אז ואילו הייתה לי גישה לחבורה פעילה של יהודים אורתודוקסים האוחזים באמונות רציונליות.

אני בהחלט חושב שההתמודדות הזו הייתה כואבת פחות. עם זאת מאחר שהדחייה שלי את האמונות המסורתיות לא התבססה רק על ממצאי חקר המקרא המודרני אלא גם על פילוסופיה, פסיכולוגיה, אתיקה וביולוגיה, אני לא מאמין שהמפגש עם קבוצה של יהודים אורתודוקסים בעלי אמונות רציונליות היה מספיק כדי למנוע ממני להגיע אל הכפירה.