המלחמה נגד מדיין: דוגמה לאופן שבו נערכה התורה הכהנית

פנחס לוקח את כלי הקודש מהמשכן ומוביל את המלחמה נגד מדיין (במדבר לא) כנקמה על הפיתוי המדייני (במדבר כה). בסיפור זה פרטים רבים הסותרים כתובים אחרים במקור הכהני, ובכך מספקים לנו הצצה לאופן שבו נערכה התורה הכוהנית.

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

המלחמה נגד המדיינים, בלתאשר ברנרדס, 1720-1728 לערך.  Rijksmuseum

סיפור המלחמה והחקיקה הכוהנית בתורה

במדבר פרק לא מתאר את מלחמת ישראל נגד המדיינים כנקמה על פיתוי בני ישראל בידי נשים מדייניות, שהובילו אותם לעבודת אלילים (במדבר כה). הפרק פותח בציווי לנקום במדיינים (פסוקים א-ב). משה מעביר את הציווי (פסוקים ג-ה), והעם ממלא אחר  הוראותיו (פסוק ה).

לאחר מכן משה שולח אותם למלחמה, יחד עם פינחס המשמש ככהן:

במדבר לא:ו וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ.

אין זה מפתיע כי פינחס, שהביא להפסקת המגפה על ידי הריגת זמרי וכָּזבי ברומח (במדבר כה:ז-ח), ממלא במלחמת הנקם תפקיד מרכזי.

כלי הקודש

היציאה  של כְלֵי הַקֹּדֶשׁ עם הלוחמים נועדה להבטיח את השראת השכינה בתוך המחנה, וכתוצאה מכך, גם את הניצחון. במילים אחרות, על ידי הבאת הכלים מביאים גם את האלוהות עצמה לשדה הקרב.[1] אך לאילו כלים ספציפיים מתייחס הפסוק? חוקרים שונים, קלאסיים ומודרניים, הציעו הצעות שונות.

ארון - יש שטענו כי המונח מתייחס לארון הברית,[2] שלפי כתובים אחרים כגון דברים י:לה-לו ושמואל א ד:ד-ה,[3]  היה יוצא עם ישראל למלחמותיהם. אולם צורת הרבים, כְלֵי הַקֹּדֶשׁ, מלמדת כי אין הכוונה לארון בלבד.

אפוד ואורים ותומים - אחרים הציעו כי הכלים הללו מתייחסים לאפוד ולאורים ותומים, פריטים שנשא הכהן הגדול ושימשו לניבוי.[4] עם זאת, חפצים אלה אינם מכונים "כלי הקודש", אלא "בגדי הקודש" (שמות כח: ד, ל). יתרה מזאת , האפוד והאורים ותומים היו חלק מבגדי הכהן הגדול, והוא לבדו היה רשאי לשאת אותם. לפי המסופר בספר במדבר (כז: כא–כב), פינחס לא היה הכהן הגדול באותה שעה, אלא אלעזר אביו, ועל כן אין זה סביר שהוא ישא בגדים אלה.

חצוצרות - חוקרים אחרים הציעו שכלי הקודש בסיפור מתייחסים לחצוצרות, תוך קריאת הפסוק כ"שניים שהם אחד" (הנדיאדיס), כלומר שתי מילים המתארות דבר אחד, במקרה זה "כְלֵי הַקֹּדֶשׁ, קרי, החצוצרות."[5] גם הצעה זאת אינה סבירה מכיוון שהחצוצרות מעולם לא כונו כלי קודש, והן אינן נכללות ברשימת הכלים הפולחניים שהוקדשו על ידי משיחה בשמן, כמתואר בשמות מ.

כלי משכן טפלים - כאשר מתארים את הכלים שהלויים ממשפחת קהת היו אחראים עליהם, נכתב כך:

במדבר ג:לא וּמִשְׁמַרְתָּם הָאָרֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנֹרָה וְהַמִּזְבְּחֹת וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָּהֶם וְהַמָּסָךְ וְכֹל עֲבֹדָתוֹ.

בכתוב זה, "כלי הקודש" מתייחסים למספר חפצים משניים המשמשים את הכהנים לטיפול במנורה ובמזבחות במשכן. עם זאת, נראה שלא סביר כי חפצים אלה יילקחו לקרב, שכן לא היה להם שימוש במנותק מהכלי העיקרי שאליו נספחו.

משמעותם של "כלי הקודש"

המפתח להבנת האזכור של "כלי הקודש" טמון בפסוק המתאר את אחריותם של הלויים:

במדבר יח:ג וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם.

פסוק זה משתמש במונח באופן רחב יותר, ומרמז כי "כלי הקודש" הם כל הכלים שהיו בחלקים הפנימיים של המשכן (בקודש ובקודש הקודשים), וזאת בניגוד למזבח הנחושת שעמד בחצר המשכן.

לפיכך במדבר לא, ו מוסר כי פינחס לקח איתו לקרב את כל הכלים שהיו ממוקמים בתחומי המשכן הפנימיים. כלים אלה ייצגו את הנוכחות האלוהית, והבטיחו את הסיוע האלוהי בקרב.[6]

הוצאת כלי הקודש מהמשכן

הוצאת כלי הקודש והבאתם  למלחמה על ידי פנחס נוגדת את הכללים הבסיסיים האמורים במדבר ג-ד, שגם הוא חלק מן הכתובים הכוהניים שבתורה. לפי כתובים אלה, מקומם של כלי הקודש הוא בחביון המשכן, מוסתרים מאחורי מסך שמנע את ראייתם, ומוגנים על ידי משמר החונה סביבם והמוסמך להרוג זר שמתקרב (במדבר ג:לח). לפי תפיסה זו יציאת הכלים מן המשכן הייתה אפשרית אך ורק לצורך נשיאתם ממקום למקום 'בנסוע המחנה' במדבר, ואף אז – רק בהתאם לכללים נוקשים שנועדו לשמור על, ומפני קדושתם.

בשעת המסע, יריעות המשכן קופלו, והקדושה שהייתה בו התכנסה אל תוך כלי המשכן ו'נאטמה' בתוך הכיסויים שעטפו אותם כך שהכיסויים שימשו מעין אהל מועד בזעיר אנפין.[7] הכהנים צוו לכסות כל כלי וכלי כדי שהלוי שיישא אותו לא יוכל לראותו או לגעת בו באופן בלתי אמצעי וכך ימות (במדבר ג, טו). רק אז, כשהמשכן למעשה חדל מלהתקיים, מוכן ספר כוהנים לתאר מציאות שבה כלי המשכן מצויים בנפרד ממנו. אולם כל עוד המשכן עומד על עמודיו ואדניו, אין ספר כוהנים מתיר את יציאת כלי הקודש ממנו והותרתו מיותם ומרוקן מכל סממני הנוכחות האלוהית שהיו בו.

לפיכך, הוצאת כל הקודש אל מחוץ למשכן בעודו עומד כפי שמתואר בבמדבר לא אינה תואמת את השקפת המקור הכהני בבמדבר ג-ד.[8] אם גם במדבר לא וגם במדבר ג-ד הם חלק מהמקור הכהני, כיצד הם אוחזים בתפיסות סותרות שכאלה לגבי האופן והזמן שבהם ניתן להוציא כלי קודש מהמשכן?

תרומת המְפַקדים: השוואה עם שמות ל

במדבר פרק לא סותר גם כתובים נוספים של המקור הכהני. לאחר שבני ישראל מצליחים להשמיד את המדיינים, לבזוז את כל רכושם ולחלק ביניהם את השלל, מתוארת תרומת המפקדים (במדבר לא, מח–נד).

בין פסוקים אלה לשמות ל, יא–טז, קווי דמיון בולטים:

טרמינולוגיה – שתי הפרשיות עוסקות במפקד, ומשתמשות בביטוי 'נשא ראש' בסמיכות לשורש פק"ד:

במדבר לא:מח וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. לא:מט וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ.
שמות ל:יא וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ל:יב כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם.

תרומות – בשתי הפרשות אנשים מביאים מתכת יקרה כתרומה או כקרבן:

במדבר לא:נ וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן יְ־הוָה אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז.
שמות ל:יג זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַי־הוָה.

כפרה – בשתי הפרשות התרומה משמשת כ"כופר", עבור מי שמביא אותה:

במדבר לא:נ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְ־הוָה.
שמות ל:יב וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם... טו ...לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְ־הוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

אוהל מועד – בשתי הפרשות מביאים את התרומה לאוהל מועד:

במדבר לא:נד וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד
שמות ל:טז וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד...

זיכרון – בשתי הפרשות התרומה משמשת "זיכרון", לישראל לפני ה':

במדבר לא:נד ...זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי יְ־הוָה.
שמות ל:טז ...וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְ־הוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

סתירות בין הטקסטים

למרות קווי הדמיון הללו, שני הטקסטים נבדלים בפרטים משמעותיים:

מי משלם כופר - בשמות, בני ישראל שנספרו במפקד צריכים לתת את הכסף כ"כופר".

שמות ל:יד כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְ־הוָה.

לעומת זאת, בבמדבר, מי שביצע את המפקד הוא שצריך לשלם את הכופר שנתחייב בגינו; לפיכך המפקדים, ולא ישראל, משלמים את הכופר. הם גם מצהירים בגוף ראשון כי מטרת הכופר היא " לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי יְ־הוָה", כלומר על נפשותיהם שלהם ולא על נפשות האנשים שפקדו.

במהלכו או אחריו - בשמות הכופר ניתן במהלך המפקד, בִּפְקֹד אֹתָם. בבמדבר, שילמו את הכופר רק לאחר שהמִפקד והקרב הסתיימו בפועל. רק אז, כשברור שאיש לא חסר, המפקדים ניגשים ומביאים את תרומתם.[9]

כסף לעומת זהב - בשמות משלמים את הכופר על ידי שקלי כסף,  ואילו בבמדבר משלמים באמצעות כלים או תכשיטים עשויים זהב.

אין משקל סטנדרטי - בשמות כל אדם שנפקד משלם חצי שקל, כלומר יחידות של כסף גולמי במשקל קבוע,[10]  ואין אפשרות לסטות מכך.

שמות ל:טו הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְ־הוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

לעומת זאת, בבמדבר סך הזהב שהובא גבוה בהרבה מהנדרש בשמות, ואין כל התאמה מספרית בינו ובין מספר הלוחמים.[11] נראה בבמדבר לא גובה הכופר לא היה נגזרת של מספר הלוחמים שנמנו, אלא שיקף את כמות הזהב שנתפסה באקראי על ידי המפקדים.

אוצר מילים יוצא דופן – במדבר פרק לא משתמש במספר מונחים כוהניים בצורה יוצאת דופן:

  • משמעותו הכוהנית הרגילה של הביטוי "פְּקֻדִים" היא בבינוני פעול לתיאור המנויים, אלה שנפקדו.[12]  לעומת זאת בפרקנו "הַפְּקֻדִים" הם "שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת", כלומר המפקדים שערכו את המפקד ולא אלו שנמנו במהלכו.
  • שרי האלפים והמאות מכנים את תרומת כלי הזהב בשם 'קרבן' – מונח שבכל מופעיו משמש  לתיאור מתנות קודש מן החי או הצומח, וזאת לעומת מתנות קודש מן הדומם שבמקור הכוהני מכונות בכינוי הכללי 'תרומה'. 

נראה אם כן שבדומה לתיאור יציאת כלי הקודש, אף הבאת הכופר על ידי שרי האלפים והמאות אינה עולה בקנה אחד עם החוק הכוהני המסדיר את הסוגיה.[13] כיצד נוכל להסביר את הקשר בין טקסט זה לטקסטים אחרים של המקור הכהני?

סיפור המלחמה ויצירת הכתובים הכוהניים בתורה

פרשנים רבים של במדבר לא טענו כי הוא חלק משכבה משנית ומאוחרת של המקור הכוהני.[14] חלקם אף כינו אותו "מדרש" מאוחר והגדירו אותו כתוספת שנספחה כבר לתורה הקאנונית.[15] אולם אפשרות זו בעייתית, מכיוון שאילו סיפור זה היה מתחבר על בסיס כתובים קדומים יותר של P, הוא היה לוקח בחשבון את הנחות היסוד שלהם. אולם הסיפור מתעלם לחלוטין מתפיסותיו של Pבכל הקשור להובלת כלי קודש ותשלום כופר לאחר קיום מפקד, דבר המלמד על כך שהוא אינו מודע לנורמות החוקיות הללו.

הסבר עדיף לתופעה זו הוא כנראה שספר כוהנים, כפי שציינו רבים, לא נוצר כמקשה אחת על ידי מחבר אחד אלא, בניסוחו של הרן, הוא בא לעולם "בצורת צרור של מגילות".[16] הוא הורכב ממגילות ש'חוברו', במובן המילולי של המילה, לרצף אחד. מגילות אלה, שנוצרו בקרב חוגי הכהונה, הסכימו באופן כללי על עניינים רבים, אולם בשל העובדה שמלכתחילה לא נוצרו כחיבור אחד רציף לעיתים הן גם סותרות האחת את רעותה. מחברי ספר כוהנים החליטו לכלול בחיבורם מגילות שנתפסו בעיניהם כחשובות בהקשרן, לעיתים אף במחיר יצירת סתירות וחריקות ברצף הכללי של החיבור שנוצר.[17] במקרה שהצגנו, הסיפור בבמדבר לא היה במקורו חלק ממגילה כוהנית שונה מזו של במדבר ג-ד (נשיאת כלי הקודש) ושמות ל (המפקד).[18]

מה היו הגבולות הספרותיים המקוריים של המגילה שכללה את במדבר לא?

הפיתוי המדייני ומלחמה

במדבר פרק לא קשור  לסיפור הכהני על חטא בעל-פעור בבמדבר כה,[19] אשר מציע את ההצדקה היחידה לניהול מלחמה נגד המדיינים (ולא למשל נגד המואבים). כך מסתיים פרק כה:

במדבר כה:טז וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כה:יז צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כה:יח כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר.

עם זאת, לפי סדר העניינים הנוכחי, בין עילת המלחמה ובין היציאה למלחמה מפרידים מספר פרקים העוסקים בעניינים שונים.[20] מעבר לכך, המילים "וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה" בסוף פרק כ"ה עומדות מנותקות מכל הקשר ונראה שהן מעידות על שבירה כלשהי של רצף העניינים המקורי.

נראה כי סיפור המלחמה הופיע ישירות אחרי סיפור החטא והמגיפה.[21] שתי טענות עשויות לתמוך במסקנה זו:

איפה יהושע? – בבמדבר לא, צבא ישראל מובל על ידי מפקדים אנונימיים, שרי אלפים ומאות, ולא על ידי מפקד ראשי אחד. עובדה זו מפתיעה, לנוכח הסמכתו של יהושע להובלת ישראל במלחמה כמסופר בבמדבר כז:טו-כג. לו היה במדבר לא נועד להופיע לאחר במדבר פרק כז, היינו מצפים שיהושע יוביל את המלחמה נגד מדיין. היעדרותו של יהושע מצביעה על כך שמבחינת תכנית הכתיבה של מחברו, עמד סיפור המלחמה לפני סיפור הסמכת יהושע כמצביא..[22]

מותו של משה - מותו הממשמש ובא של משה מוזכר הן בבמדבר כז:יג הן בפרק לא:ב. בבמדבר לא, מותו של משה קרוב אך לא מיידי - "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ" (לא:ב). עם זאת, בבמדבר כז, מותו של משה צפוי להתרחש מייד:

במדבר כז:יב עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ... כז:יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ...

מבחינת תכנון  או תוכנית הכתיבה (היכן חשב המחבר  שכתביו ישתלבו בחיבור הרחב), סביר יותר שהמחבר הכהני שהתייחס למותו המתקרב של משה (המופיע כעת בפרק לא) התכוון לכך שהוא יקדים את הצו המיידי לראות את הארץ ולמות (המופיע כעת בבמדבר כז).

מגילת פינחס המקורית

מהעולה מדברינו מצטיירת מגילה כוהנית קצרה שהקיפה את אירועי חטא בעל פעור והמגיפה שבאה בעקבותיו, פעולתו הנועזת של פינחס וברית השלום שניתנה לו בעקבותיה, ומלחמת הנקם שלמעשה 'סגרה את החשבון' שנפתח בראשית המגילה. המגילה שוטחת סיפור שלם בכך שכל אחת מהדמויות המרכזיות בה זוכה לגמול הראוי: החוטאים מתו במגיפה, פינחס זכה לברית שלום ואילו המדיינים המסיתים נהרגו במלחמה.

במגילה זו רכיבים העומדים בסתירה לרבדים אחרים בספרות הכוהנית והדומים באופיים למנהגים שהיו קיימים בישראל בתקופה הקדומה והמשתקפים בספרי נביאים ראשונים. אך למרות אי-ההתאמות בין מגילה זו לחוקה הכוהנית, בעיני מחברי ספר כוהנים היא מילאה כנראה תפקיד חשוב בהסברת ההיררכיה הפנימית בקרב החוגים הכוהניים. היא  שימשה מעין איטיולוגיה המסבירה מדוע זה קיבלו דווקא פינחס וזרעו אחריו את הכהונה הגדולה, וייתכן וראוי לכנות אותה 'מגילת פינחס' (לשחזור ראו נספח).[23] 

איסוף ועריכת מגילות הכהונה

במסגרת הכנסת מגילה זו אל תוך ספר כוהנים, נוסף לה רובד של חוקי טהרה וחלוקת שלל הקשורים במלחמה.[24] ועוד, סיפור המלחמה שהיא מגוללת ניטע בהקשר חדש, בתוך חטיבת הפרקים העוסקת בהכנות לכניסה לארץ.[25] הצבת הסיפור במקומו החדש הובילה גם לשינוי באופייה של המלחמה המתוארת בו. ממלחמת נקם נקודתית הפכה המלחמה נגד המדיינים למלחמת הכיבוש הראשונה של בני ישראל (יש לשים לב כי בהקשרו הנוכחי, סיפור המלחמה קודם לסיפור אודות התיישבותם של בני גד וראובן בעבר הירדן המזרחי). מלחמה ראשונה זו ראויה לשמש מודל ואב-טיפוס לכל יתר המלחמות שתבאנה אחריה ועל כן היה ראוי לבסס עליה את תורת המלחמה הכוהנית.[26]

נספח

להלן שחזור של אמצע המגילה, המראה היכן החלקים היו פעם מחוברים:

...במדבר כה:ו וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. כה:ז וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. כה:ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כה:ט וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.
כה:י וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כה:יא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. כה:יב לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. כה:יג וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
כה:יד וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. כה:טו וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא. //
כו:א וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה // לא:א וַיְדַבֵּר יְ־הוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לא:ב נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ....

הערות שוליים