הדפוס של האישה העקרה: כיצד אלוהים "זוכר" בראש השנה

נזכרים בעקרוּת של שרה, רחל וחנה

על פי התלמוד "בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה".^[1]

ההתערבות אלוהית מודגשת בסיפורים אודותן – אלוהים "ז-כ-ר" או "פ-ק-ד" אותן. רבי אליעזר מקשר בין שמו המסתורי של היום, "זכרון תרועה" (ויקרא כג:כד), ובין אלוהים "הזוכר" את הנשים הללו (שרה בבראשית כא:א, רחל בבראשית ל:כב, וחנה בשמואל א א:יט; ב:כא).^[2]

אף אחת מן הנשים הללו לא מוזכרת בתשעת הפסוקים של "זכרונות" בתפילת מוסף,^[3] אך הסיפורים שלהן נמצאים בלב קריאת התורה וההפטרה של היום. פעולת הזיכרון של אלוהים בטקסטים אלה ארוגה בתוך סדרה של סיפורים מורכבים (שרה בבראשית כא, חנה בשמואל א, ובעקיפין רחל בירמיהו לא).

זיכרון אלוהי לעומת זיכרון אנושי

ניתן לזהות דפוס באופי הזכרון האלוהי דרך תיאור מעשי הריפוי האלוהיים כלפי הנשים המקראיות הללו. עבור בני האדם הזיכרון הוא אקט של שחזור, הרכבת אירועי העבר במוחנו כמעין סיפור משוכתב. זוהי פעולה אסוציאטיבית ולא לינארית. ממש כמו קרן השופר המתעקלת, שתרועתה נוסקת מצליל נמוך לגבוה כך גם הזיכרון ממתעקל ואינו ישר. הזיכרון הוא אמצעי לבנות מחדש את עצמנו תוך כדי נוכחות בהווה.

עם זאת קשה לדון בזיכרון האלוהי, שהרי האל הוא כל יודע. הזיכרון האנושי כרוך בשכחה, ​​אך אצל אלוהים – כפי שנאמר במעין החתימה לזכרונות – "אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עינך."

בהתאם לכך אני מציעה כי הסיפורים המקראיים לא מתארים את אלוהים כמי שמשחזר את אירועי העבר או נזכר בדבר מה נשכח. לחלופין, הם מספרים על רגעים בולטים בהיסטוריה בהם האלוהות התערבה לשם יצירת שינוי משמעותי. אני מציעה שכל אחד מסיפורי הנשים הללו תואם דגם משותף ובמונחים של רוברט אלטר "סצנת דפוס"^[4] שבה העקרות וההתעברות משמשות קרקע פורייה לעבודת ההשגחה האלוהית.

המודל הזה של "זיכרון אלוהי" משמש השראה עבור נפשותינו החשופות והעקרות בראש השנה.

הדפוס של האישה העקרה במקרא

המקרא כולל שישה סיפורים על נשים עקרות:

1. שרה (בראשית יח:ט-טו)
2. רבקה (בראשית כה:יט-כו)
3. רחל (בראשית ל:א-ח, כב-כד)
4. אשת מנוח ואם שמשון חסרת השם (שופטים יג:א-כד)
5. חנה, אשת אלקנה ואם שמואל הנביא (שמואל א א:א-כח)
6. האישה השונמית שסעדה את אלישע הנביא (מלכים ב ד:ח-יז)

כל הנשים הללו סובלות מחוסר פוריות לאורך תקופות ממושכות, שהופכות לעתים קשות יותר עקב נוכחות של אישה משותפת, אהובה פחות אך פורייה יותר. בסופו של דבר עקרות האישה נפתרת רק בהתערבות ניסית.

מחיר הזיכרון האלוהי

אלטר מציע שכל הסיפורים הללו כוללים וריאציות של "סצנת בשורה" בה נביא, שליח אלוהי או אפילו אלוהים עצמו מופיע בפני האישה עם הבטחה להתעברות.^[5] הבן שנולד מההתערבות האלוהית הזו נמסר לאחר מכן בגבורה לשירותו של האל (גם שמשון וגם שמואל הוקדשו כנזירים עוד לפני שאמותיהם התעברו).

לפעמים הסיפור כרוך בסכנת מוות (יעקב ויוסף) ובמקרה אחד אפילו מוות ותחייה (בנה של השונמית). כפי שטוענת סוזן אקרמן, "לאלוהים, הפותח את הרחם, יש הזכות לדרוש, באופן כלשהו, את החיים הנובעים ממנו."^[6] רעיון זה מודגם בחריפות בראש השנה, כאשר קוראים על קיום הבטחתו של אלוהים לשרה ביום הראשון, ועל העקידה של אותו בן מובטח למחרת.

"וי־הוה פקד את שרה..."

מה הדפוס הזה מספרת לנו על פעולת הזיכרון של אלוהים? בפסוק הפתיחה של קריאת התורה בראש השנה נאמר:

^{בראשית כא:א} וַ־יהֹוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְ־הֹוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

לשורש פ-ק-ד במקרא כמה מובנים שונים – לשים לב, להתייחס, לזכור או לבקר – והוא נרדף לשורש ז-כ-ר. שני השורשים הללו מוזכרים ביחס להתעברות:

^{בראשית ל:כב} וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ.

^{שמואל א א:יט} וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ יְ־הֹוָה.

^{שמואל א ב:כא} כִּי פָקַד יְ־הֹוָה אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלֹשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת...

פעולה כה אינטימית של יצירת ולד לאחר שנים של עקרות משקפת בצורה הרבה יותר מרגשת את זכרונו של אלוהים מאשר האירועים המקראיים שבברכת זכרונות. על פי האגדה (בבלי, ראש השנה יא ע"א), עשרות שנות העקרות של נשים אלה הגיעו לסיומן ביום שבו העולם נולד, או ליתר דיוק ביום שבו התחיל ההריון שלו, כפי שנהוג לאמר: "היום הרת עולם".^[7] כלומר, העיבור של הבן המובטח כמוהו כבריאת העולם, אירוע בו הנצח מתכווץ אל גרעין קטן של זמן.

בכל שלוש הדוגמאות הללו של עקרות שנרפאה הדבר שמתרחש הוא העברות טבעית של ולד. אבל מנקודת מבט אלוהית זוהי התגשמות של הבטחה מיוחלת שאלוהים תמיד התכוון לקיים. באופן מטאפורי אפשר לדמות זאת להתמקדות של אור מפוזר לכדי קרן אור אחת, כמו בקרן לייזר – האור הממוקד הוא האם דרכה נולד נושא הברית, כמו שנאמר במקרה של שרה, "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע " (בראשית כא:יב).

פעולת הזיכרון של אלוהים דומה איפוא לחץ, צוברת תאוצה מן העבר ומכוונת את ההבטחה לנקודה כלשהי בעתיד. אבל עבור אלוהים הזמן לא נע על ציר ליניארי כמו אצל בני האדם החשים את "חץ הזמן". דרך ההגשמה של הבטחות עתידיות אלוהים נכנס אל ציר הזמן ופותח לנו בו שערים אל הנצח. אחד מן השערים הללו הוא ראש השנה. כאשר אנו עומדים בפני אלוהים ושומעים את יבבות השופר בראש השנה, אנו (כמו הבן המובטח) הופכים להיות המוקד של אותה אלומת אור בתוך העין האלוהית – במשפט ובתקווה.

אלוהים זוכר את רחל בירמיהו

הפטרת היום השני היא המקום בו התעברות האימהות העקרות מבטאת בצורה הבולטת ביותר את חזרתנו בתשובה ואת אלוהים המוחל לנו. על פי ירמיהו, רחל בוכה בקברה על בני ישראל כאשר הם מגורשים לגָלות. רחל לא זכתה בחייה להתיישב בארץ כנען המובטחת, ומעולם לא ראתה את ילדיה מתבגרים. היא מתה בטרם עת כשילדה לצד הדרך (בראשית לה:יט-כ).

מאותו מקום קבורה שעל הגבול בין ארץ ישראל לגלות, ירמיהו מספר כי אלוהים שומע "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ" (ירמיהו לא:יד).^[8] אלוהים עונה לבכייתה:

^{ירמיהו לא:טו} כֹּה אָמַר יְ־הֹוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְ־הֹוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. ^לא:יז וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְ־הֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

בהמשך מכונים שבטי ישראל (השבטים הצפוניים) בכינוי "הבן יקיר לי אפרים" (בנו של יוסף; נכדה של רחל) ואלוהים מבטיח נחמה לרחל:

^{ירמיהו לא:כ} זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲ‍רַחֲמֶנּוּ נְאֻם יְ־הֹוָה.

הרחם ההומה ("מעי"), שהיה בעבר עקר ולאחר מכן נשא ולד, שב ומשמר את הזיכרון. אותו רחם משתוקק כעת לילד האבוד אפרים שיצא לגלות (נציג עשרת השבטים האבודים של ממלכת ישראל הצפונית). זיכרונו של אלוהים, " זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד " (המודגש ביתר שאת באמצעות החזרה על הפועל), מתעורר דרך הזדהות עם רחל אמנו, ומתגבר דרך הההדגשה "רַחֵם אֲ‍רַחֲמֶנּוּ", בה נרמז גם הרֵחֶם. כשם שאלוהים זוכר את האישה העקרה, כך הוא מתעורר בחמלה כלפי הילד האבוד ישראל/אפרים ומבטיח להחזיר את העם מן הגלות.

חמלתו האמהית של אלוהים בראש השנה

לאחר כל סדרה של תקיעות שופר אנו פורצים בשיר ונזכרים כי זהו יום בריאת העולם ("היום הרת עולם"), וכי אנו עומדים מול אלוהים ומתחננים לרחמים - אם כעבדיו אם כבניו. אם כבנים, אנו עומדים בפני אלוהים ומתחננים כי ירחם עלינו כאב על בניו ["רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל-בָּנִים"].^[9]

אולם מקור דגם הרחמים בנשים העקרות, האימהות שרה, רחל וחנה, שנרפאו ומכירות את הרחם ההומה לילד. רחל – אשר הייתה עקרה כל כך הרבה זמן ונקברה במקום שבו ילדה – הופכת יותר מכולן למליצת יושר מופתית הקוראת לשובם של ילדיה האבודים. היא זו שאלוהים מזדהה עימה, האל אשר חפץ בכמיהה כמו של רחם שנשוב כילדיו לחיקו השמיימי.