יציאת מצרים ההיסטורית

אחת התרומות המשמעותיות למחקר הביקורתי נעשתה במשותף על-ידי מורי פרנק קרוס ז"ל ועמיתי הבכיר דיוויד נואל פרידמן ז"ל. ב- 1948 הם טענו על בסיס מספר ראיות שונות כי כמה שירים [במקרא] הינם עתיקים מאוד. אלו כללו את שירת מרים [=שירת הים] בפרשתנו ואת שירת דבורה בשופטים ה. פרידמן קרא להם 'שני הטקסטים העתיקים ביותר בתנ"ך'. פרידמן הוסיף וטען כי יש לכך השלכה על ההיסטוריוּת של יציאת מצרים.

חוקרים וארכיאולוגים רבים אומרים כי יציאת מצרים מעולם לא קרתה. 90 אחוז מהטיעון מבוסס על היעדר ממצאים ממצרים או מסיני, ועל מציאת מספר מועט של פריטים מהתרבות החומרית המצרית באתרים ישראליים, מועט מכפי שהיינו מצפים לו הישראלים התגוררו במצרים במשך מאות שנים. אך זהו אינו טיעון נגד ההיסטוריוּת של יציאת מצרים. לכל היותר זוהי ראיה (ליתר דיוק: היעדר ראיה) נגד המספר העצום של המשתתפים כפי שהתורה מתארת.

כללתי את הרעיון של 'יציאת מצרים קטנה' [במקור: non-millions exodus] בספרי מי כתב את התנ"ך? כבר ב- 1987, שם העליתי את הדעה, כאפשרות בלבד, לפיה קבוצה קטנה זו היתה רק הלויים. אפשרות זו נראית ממשית היום באופן משמעותי יותר מאשר ב- 1987.

שירת הים אינה מזכירה את ישראל

נתיב הראיות מתחיל בשירת מרים (או שירת הים). היא לעולם אינה מדברת על עם ישראל כולו. המילה ישראל אינה מופיעה בה. המקור הקדום הזה שיש לנו מתייחס רק לְעם (פס' יג, טז [x2]), העוזב את מצרים. ואלהים אינו מוביל את העם אל כל הארץ. הוא מוביל אותם לנווה קדשו, הוא נוטע אותם בהר נחלתו, במִקְּדָשׁ שלו, מכון שבתו (פס' יז). (ביטוי זה, 'מכון לשבתך', מופיע רק בשירה וביחס למקדש בחנוכת מקדש שלמה במל"א ח יג). פסוקים אלו מקבלים משמעות אם אנו מדברים על הלויים, שהפכו לכהני המקדש. הם לא מתייחסים לכל ישראל.

אין לויים בשירת דבורה

שירת דבורה, במקביל, מונה את כל עשרת שבטי ישראל (יהודה ושמעון היו קבוצה נפרדת באותו זמן ולא חלק מישראל), אך אינה מזכירה את לוי. מדוע? או (1) משום שהלויים לא היו שם עדיין. הם היו במצרים (או בדרך). או (2) הם לא היו שבט ישראלי, אלא קבוצה כהנית.

שמות מצריים

ניתן לטעון כי די בנימוק השני לעיל; הוא עדיין אינו קושר את הלויים עם מצרים או עם יציאת מצרים. אך עם זאת, לכמה לויים יש שמות מצריים: חפני, חור, מררי, מושי, שניים בשם פינחס, וכמובן משה. אנו בצפון-אמריקה, המכונה "ארץ המהגרים", מבינים במיוחד את חשיבותם של השמות ומה הם מגלים אודות הרקע של בעליהם. ללויים יש קשר למצרים המוכח משמותיהם המצריים. לשבטים האחרים אין.

כך דבורה, החיה בישראל, אינה מזכירה את הלויים; ושירהּ של מרים, הנמצאת במצרים, אינה מזכירה את כל ישראל. היא רק מזכירה קבוצה שעזבה את מצרים ופניה אל המקדש.

ראיה מביקורת המקורות (=השערת התעודות)

כעת הרשו לי להוסיף את מה שלמדנו מביקורת המקורות לסוגיה זו של הלויים. מה היתה הראיה הראשונה, הידועה ביותר, שהצביעה על קיומם של מקורות שונים בתורה? תשובה: שם האל. אנשים נוטים להתייחס לכך כבעיה של "שמות האל", אך זה איננו נכון. זה לא שיש לאל שמות שונים במקורות שונים, אלא שהמקורות מתארים את האל אחרת כששמו, י־הוה, התגלה.

כפי שציינתי במחקר קודם, יש לייחס את המקורות הידועים כ- E, P ו- D למחברים כהניים משבט לוי.^[1] במקורות E ו- P האל מכונה בעקביות 'אלהים' (שם כללי, לא פרטי) או 'אל' עד שהוא מגלה את שמו י־הוה למשה (בשמות ג' [E] ושם ו' [P]), ומשם והלאה הוא נקרא גם בשמו וגם בשם אלהים. אך במקור הנקרא J, אנשים מכירים את שם ה' כבר מההתחלה. לראשונה משתמשת בו חוה (או מסתבר יותר למך, כיוון שהמילה י־הוה המופיעה בדברי חוה בנוסח המסורה מתורגמת כ- theou בתרגום השבעים, שמשמעו 'אלהים'). כמו-כן, המספֵּר במקור J אינו מתייחס לעולם לאל במונח 'אלהים'. אנשים בסיפור משתמשים במונח; אך המספר אינו עושה כן.^[2]

באיזו זהירות נשמרה האבחנה הזו בהתגלות שמותיו של האל? ב- 2,000 היקרויות של 'אל', 'אלהים' ו'י־הוה' בתורה, ישנם רק שלושה חריגים.^[3]

חשיבות גילוי השם י־הוה על-ידי האל במקורות הלויים

החשיבות של אבחנת המקורות בנוגע לתפיסה כי שמו של האל לא התגלה עד ימי משה, נותרה ללא פירכה אך ללא הערכה מספקת. היה זה הרמז הראשון שהוביל אותנו לנתיב הגילוי של מי כתב את התנ"ך. לו היתה זו תרומתו היחידה של רמז זה, דיינו. אך הסיבה שאני מציג אותו כאן היא כדי להמשיך ולשאול: מהי הסיבה לכך? מדוע שני מחברים פיתחו בתורה את הרעיון כי האל לא גילה את שמו עד ימי משה ויציאת מצרים? מדוע לנסח דבר כזה?

כפי שציינתי לעיל, שני המקורות שפיתחו את הרעיון הזה, E ו- P, נכתבו שניהם על-ידי לויים. בעזרת ההשערה שאנו בוחנים, לפיה היו אלו הלויים שעלו ממצרים והביאו עמם את פולחן האל י־הוה, אנו יכולים להבין מדוע מחברים לויים רצו לספר זאת; סיפור המבסס את הרעיון שי־הוה הוא האל הוותיק, אלהי אבות ישראל, ולא אל חדש ושונה. בהגיעם למקום בו עבדו את 'אל' כאלהות הראשית מזה זמן רב, הלויים והמתיישבים הישראלים לא נזקקו להחליט על פולחן כפול של שני אלים ראשיים, או לריב על בחירת אחד מהם ודחיית האחר.

מקורות E ו- P משקפים את ההחלטה לפיה 'אל' ו'י־הוה' הם אותו אל. במקביל, J, המקור המקומי והלא-לויי, אינו מוטרד מהעניין. הוא פשוט מתייחס ל'י־הוה' כשמו של האל מימים-ימימה, והמספֵּר, כשהוא מדבר בקולו-שלו, לעולם אינו משתמש במילה 'אלהים'.

ויש עוד. למעשה רק המקורות הלויים – E, P ואף D – מספרים את הסיפור המלא של המכות ויציאת מצרים. J, המקור הלא-לויי, אינו מספר על כך. כשקוראים את J, הוא מדלג מדברי משה "שלח את עמי" בשמות ה א, ישירות ליציאת העם ממצרים בשמות יג כא.^[4] מי יודע איזה סיפור, אם בכלל, היה באמצע.

המשכן

המקורות הלויים הם אלו המתרכזים במשכן. E מזכיר אותו מעט; P מתייחס אליו רבות. יש יותר פסוקים אודות המשכן מאשר אודות כל דבר אחר בתורה. אך המקור הלא-לויי J אינו מזכיר אותו כלל. פרופ' מייקל הומן [Michael Homan] הראה כי למשכן ישנן מקבילות ארכיטקטוניות באוהל המלחמה של פרעה רעמסס השני.^[5] פרופ' סקוט נוג'ל [Scott Noegel] הצביע על מקבילות בין התיאור הכהני-לויי של ארון הברית לבין 'ספינות פולחן' מצריות.^[6] רק מקורות שנכתבו על-ידי לויים מצווים על ברית מילה – מנהג מצרי ידוע. השפעות תרבותיות מצריות אכן קיימות, אם כך, אך רק בין הלויים!

יחס ראוי לגר: מנסיונם של הלויים במצרים

שוב ושוב מזהירים המקורות הלויים E, P ו- D מפני יחס לא ראוי לגר. מדוע? "כי גר היית בארץ מצרים". ההיקרות הראשונה של המילה 'תורה' בתורה היא בפסוק: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות יב מט). בשלושת המקורות הלויים, הציווי להתייחס לגר באופן ראוי חוזר 52 פעם! וכמה פעמים במקור הלא-לויי, J? אף לא פעם אחת. וויליאם פרופ [William Propp] בפירושו לשמות מביא ראיות חזקות כי האטימולוגיה של המונח 'לוי' עצמו משמעה ככל הנראה 'איש נלווה' במובן של גר.

סיכום

התרחיש הינו כי הלויים היו במצרים והם אלו שעבדו את האל י־הוה. שירת הים בפרשתנו מזכירה את שם האל תשע פעמים, ובכולם השם הוא 'י־הוה'. שם זה נמצא במצרים בשתי כתובות מהמאות ה-14 וה-13 (לפנה"ס). לויים אלו הביאו את סיפורם ואת אלהיהם לישראל.

מצד אחד, מודל ארכיאולוגי וביקורתי זה מאתגר את התפיסות המסורתיות, ומצד שני הוא מאתגר את אותם מבקרים הטוענים כי יציאת מצרים אינה אירוע היסטורי. בכל הנוגע לטיעוניהם אלו, כפי שהשירה עצמה אומרת " נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ… צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת…".^[7]