האתרוג: פרי עץ הדעת טוב ורע

האתרוג, התופס כיום מקום מרכזי בין ארבעת המינים, אינו מוזכר במפורש בתורה אלא מזוהה עם הביטוי "פרי עץ הדר".

^{ויקרא כג:מ} וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי י־הוה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

המילה הדר מציינת פאר, הוד או יופי, ואינה מונח בוטני, אלא תכונה אסתטית הקשורה במיוחד לאצולה ולמלוכה.^[1] עם זאת, לא ברור מן הפסוק אם "הדר" מתייחס לפרי או לעץ. תרגום השבעים מניח את האפשרות הראשונה ומתרגם "פרי יפה (או 'בשל') של העץ" ("καρπὸν ξύλου ὡραῖον"), ואילו פרשנים מודרניים רבים מבינים את המילה כתיאור של העץ:

• NRSV: "פרי העצים המפוארים";
• ריצ'רד אליוט פרידמן: "פרי העצים המושכים";
• אוורט פוקס: "פרי העצים היפים";
• רוברט אלטר: "פרי העץ המפואר".

אם כך, האם אפשר היה לקיים את המצווה גם ברימון יפה? דייוויד מוסטר מציע ש"פרי עץ הדר" התייחס בעבר לפירות שהבשילו בסתיו: ענבים, זיתים, תאנים, תמרים או רימונים.^[2] בתקופה שבה סוכות היה בראש ובראשונה חג האסיף, ייתכן שפירות מעין אלה שימשו בטקסי החג. ואולם בשלהי תקופת הבית השני, כאשר הפולחן במקדש תפס מקום מרכזי יותר בחגיגות סוכות, הפרי זוהה באופן בלעדי כאתרוג (ציטרון), ה-wādrang הפרסי או "התפוח המוזהב", שהוא יפה וריחני, אך למעשה אינו אכיל.^[3]

מסורת חז"ל

העדות הטקסטואלית המוקדמת ביותר לזיהוי האתרוג מופיעה אצל יוסף בן מתתיהו, 37–כ-100 לספירה, המתייחס אליו כאל "פרי הפרסאה" או כאל "האתרוג".^[4] גם המשנה, מן המאה ה-2 לספירה, מזהה את המונח עם האתרוג (משנה סוכה ג:ד–ז), וכך גם תרגום אונקלוס הארמי מתקופת התנאים, המתרגם את הביטוי "פרי עץ הדר" כ-פֵּירֵי אִילָנָא אֶתְּרוֹגִין – "פירות עץ האתרוג".

התלמוד הבבלי מציע מספר הוכחות הומילטיות לכך שהכוונה היא לאתרוג. לדוגמה, האמורא הארץ־ישראלי מן הדור הרביעי, רבי אבהו, מציע:

^{בבלי סוכה לה. [הספרייה הבריטית 400]} ר' אבהו אומר: אל תקרא "הדר" אלא "הדר דבר" – הדר באילנו משנה לשנה.

ואכן, האתרוג הוא עץ נשיר בארץ ישראל — העלים נושרים, אך הפרי יכול לעתים להישאר תלוי מעונה לעונה.^[5] אולם, מוקדם יותר באותה סוגיה מציע התלמוד מציע תכונה דמיונית יותר של האתרוג:

^{בבלי סוכה לה. [הספרייה הבריטית 400]} תנו רבנן: פרי עץ הדר – עץ שטעם עצו ופריו שוה; ואיזה זה? הוי אומ' זה אתרוג.^[6]

בתיאור פרי האתרוג כבעל טעם זהה לזה של העץ, איני סבור שהתלמוד ממליץ על מתכונים חדשים לסוכות. בדרך כלל איננו מבשלים תבשיל מקליפת אתרוג! התלמוד ה- י מאתגר אז את המאפיין הייחודי הזה של האתרוג, שכן גם גרגרי פלפל בעלי תכונה זו:

ונימא פילפלין דתניא ר' מאיר או' ממשמע שנ' ונטעתם [כל עץ מאכל] איני יודע שעץ מאכל הוא אלא מה ת'ל' עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה ואי זה זה זה פילפלין.

תרגום: אבל שמא הכוונה לפלפל? שכן שנינו: "רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל' (ויקרא יט, כג), וכי איני יודע שמדובר בעץ מאכל? אלא מה בא הביטוי 'עץ מאכל' ללמד? עץ שטעם עצו ופריו שווה. ואיזה הוא? זה הפלפל."

התלמוד משיב על כך שהאתרוג הוא מלכותי, אך גרגר פלפל בודד אינו כזה:

התם משום דלא איפשר, היכי ליעביד לינקוט חדא חדא לא מינכרא לקיחתה נינקוט תרתי ותלת פירי אחד אמ' רחמ' ולא שנים ושלשה פירות הילכך לא איפשר

תרגום: שם [אין הכוונה לפלפל], משום שהדבר אינו אפשרי. כיצד יעשה? אם ייקח גרגר אחד — לקיחתו אינה ניכרת; ואם ייקח שניים או שלושה — התורה אמרה "פרי", כלומר פרי אחד, ולא שניים או שלושה פירות. לכן אין אפשרות שהכוונה לפלפל.

חכמינו שוללים אפוא את זיהויו של פרי עץ הדר עם גרגר הפלפל משום שאי אפשר לקחת גרגר פלפל יחיד (קטן מדי!), בעוד שהפסוק (ויקרא כג:מ) רומז על לקיחת פרי אחד בלבד, גדול מספיק כדי לנערו (כגון האתרוג).

עצי הבריאה המקוריים

הרעיון שטעם העץ כטעם פריו מהדהד מוטיב מדרשי עתיק על עצי הבריאה המקוריים, שהיו אמורים, לכתחילה, לצמוח כך שטעמם יהיה כטעם הפירות שלהם. ביום השלישי מצווה אלוהים על הארץ:

^{בראשית א:יא} ...תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

אולם כאשר הארץ מוציאה את צמחיה, היא אינה כוללת "עץ פרי" אלא רק "עץ עושה פרי"(כלומר עצים המניבים פירות):

^{בראשית א:יב} וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ...

בבראשית רבה (אמצע האלף הראשון לספירה), רבי יהודה בן רבי שלום עומד על ההבדל הזה ומשתמש בו כדי להסביר שכאשר אלוהים מקלל את האדמה בעקבות חטאו של אדם (בראשית ג:יז–יח), האדמה נענשה גם היא על חטאה שלה:

^{בראשית רבה ה:ט} שֶׁעָבְרָה עַל הַצִּוּוּי, שֶׁכָּךְ אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וגו' [עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ]" ,(בר' א:יא) מַה הַפְּרִי נֶאֱכָל אַף הָעֵץ נֶאֱכָל, וְהִיא לֹא עָשְׂתָה כֵן, אֶלָּא "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא וגו' [וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי]" (שם יב) הַפְּרִי נֶאֱכָל וְהָעֵץ אֵינוֹ נֶאֱכָל.

עם זאת, נראה כי האתרוג דווקא מילא את הציווי האלוהי, וכך גםגרגר הפלפל, לפי רבי מאיר.

המשמעות של העובדה שעץ האתרוג טעים כמו פריו

הרעיון שהעץ והפרי בעלי טעם זהה מרמז על מטאפורה מושגית שלפיה התהליך עולה בקנה אחד עם התוצר הסופי: שניהם בעלי אותו טעם, גם במובן של טעם בפה, וגם אותו טעם במובן של משמעות או היגיון., האמצעים תואמים את התכלית, והתהליך אינו רק אמצעי להשגת המטרה.^[7]

האתרוג, אם כן, כעץ היחיד בעל תכונות אלו, הוא "עץ השלמות" המוחלט, הפרי המושלם והטהור. ואכן, בין שאר האפשרויות,^[8] בראשית רבה מזהה את האתרוג עם הפרי הנחשק שהוביל לחטא הקדמון של אדם וחווה:

^{בראשית רבה (תיאודור-אלבק) טו} ר' אבא דעכו אמר: אתרוג היה, ככתוב: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו'" (בראשית ג:ו). אמרה: "צא וראה, איזהו העץ אשר פריו נאכל", ואין מוצא אלא אתרוג.

הפסוק אומר שהעץ היה טוב לאכילה, ולא הפרי. מכיוון שהאתרוג הוא העץ היחיד שציית לציווי האל, רק הוא יכול להיחשב באמת כ"טוב למאכל". האתרוג היה העץ היחיד שלא נכלל בקללת האדמה; הוא לבדו שמר על אותה תכונה שקדמה לחטא ושעל פי התוכנית האלוהית המקורית הייתה אמורה לאפיין את כל העצים.

רמב"ן: העץ המפואר והנחשק

רמב"ן (ר' משה בן נחמני, כ-1195–1270) נשען על מסורת מדרשית זו. הוא פותח במשחק מילים בין-לשוני נוסף כדי להסביר ש"הדר" פירושו פשוט "חמדה", או " וכי גם המילה הארמית "אתרוג" נגזרת מן השורש רג"ג, שמשמעו לרצות, לחמוד או להשתוקק.^[9]

לאחר מכן מציע רמב"ן פרשנות קבלית לחטאה של חוה, אשר הביטה בעץ האתרוג:

...ועל דרך האמת, "פרי עץ הדר" הוא הפרי שבו רוב התאוה, ובו חטא אדם הראשון, שנאמר (בראשית ג ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל,

לפי קריאה זו של רמב"ן, עצם התבוננותה של חוה בעץ הדעת עוד בטרם אכלה ממנו הייתה בעייתית ביותר, שכן מראהו ה"נחמד" מעורר בה תשוקה לדבר שנאסר עליה:

^{בראשית ג:ו} וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.

כאשר חווה מביטה לראשונה במראה החיצוני של העץ, לאחר דברי הפיתוי של הנחש, מתמלא לפתע בעיניה בהבטחות שלא היו בו מעולם. ראשית, יופיו שובה אותה — לא יופיו של הפרי, אלא ההבטחות הטמונות בעץ עצמו: "וַתֵּרֶא כִּי טוֹב הָעֵץ". יתר על כן, במבטה, העץ (ולא הפרי) הוא הוא "תַאֲוָה... לָעֵינַיִם" ו"נֶחְמָד... לְהַשְׂכִּיל"..

ה"אכילה" מעץ הדעת מתחילה כחוויה חזותית עוד לפני פעולת האכילה עצמה. כלומר, כבר בשלב זה נוצר פער בין החיצוני לפנימי, בין יופיו של העץ לבין השפעתו של פריו. . הנחש הבטיח:

^{בראשית ג:ד} ...בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.

ובכן, עיניה נפקחו עוד בטרם אכלה מהפרי! כשהיא צופה בעיני רוחה את התוצאות המיטיבות של האכילה, היא משתוקקת לעץ עוד בטרם טעמה מהפרי. חוה היא האינטלקטואלית האמיתית הראשונה — הפרומתאוס של התנ"ך (שמשמעותו ביוונית "תכנון מראש"), שלקחה את הפרי האסור רק לאחר שהרהרה בדבר לעומק, בדיוק כפי שהטיטאן גנב את האש מהר האולימפוס כדי להעניקה כמתנה לאנושות.

מאותו רגע ואילך, הגישה לידעת טוב ורע, או אולי היכולת להבחין בין טוב לרע, תהיה במקרה הטוב חלקית, שאפתנית, ותישאר בתחום התשוקה. התוצאות אכילת הפרי מורגשות מיד בצורך להתכסות, כאשר אדם וחוה תפרו לעצמם חגורות מעלי תאנה (בראשית ג:ז).

הפער בין המציאות החיצונית לזו הפנימית הולך ומתרחב, ומאז אנו חיים בריקוד מתמשך של בושה, הסתרה, ומסכות. באופן אירוני, השלמות בין היופי החיצוני לזה הפנימי של הדברים אבדה כתוצאה מטעימת הפרי מ"עץ השלמות", האתרוג.

לקיחת האתרוג בסוכות מתקנת את החטא בגן עדן

רמב"ן ממשיך ומציע הסבר קבלי לשאלה מדוע אנו מצווים בסוכות לקחת דווקא לקחת את האתרוג, יחד עם שלושת המינים האחרים:

והנה החטא בו לבדו, ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים.

לקיחת האתרוג יחד עם שלושת המינים האחרים משמשת אפוא מעשה של תיקון, דרך להתפייס עם ה' על החטא בגן עדן.

כדי להבין רעיון זה טוב יותר, עלינו לבחון מדרש מפורסם על ארבעת המינים, המשווה אותם לארבעה סוגים שונים של יהודים. אף שהמדרש מוכר לרבים כבר מבית הספר היסודי ולעיתים מוצג כדרשה בפני עצמה, הוא עשוי גם לשפוך אור על תפיסתו של רמב"ן,המדרש פותח בכך שהאתרוג מייצג את המעולים שבישראל, שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים:

^{ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל:יב} ד"א פרי עץ הדר, אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים.

מדוע הטעם קשור לתורה, והריח קשור למעשים טובים? אנו מדברים על "טעמי מצוות" – ההיגיון העומד מאחורי המצוות – ו"טעמי קריאה" – סימני הניגון מעל אותיות התורה. למילה "טעם" יש אפוא גם משמעות של היגיון, משמעות פנימית או עיקרון מניע; באופן מטפורי, זהו הדבר שהופך את הפרי לראוי לאכילה ולעיכול — לדבר שאפשר להפנים.

הריח, לעומת זאת, פונה כלפי חוץ ומשפיע על אחרים, , כמו בושם המותיר אחריו רושם. כלומר, השפעתו של העושה מעשים טובים מתפשטת בסביבתו; ושמו של בעל חסד נודע למרחוק.

האתרוג מציע הן את המשמעות הפנימית, "טעם", והן את ההשפעה החיצונית, "ריח". זה דומה לאדם שהפנים את תורת התורה עמוק כל כך, עד שהבנתו ולימודו מקרינים כלפי חוץ במעשים טובים וביחס של חסד לזולת. אכן, אישיות נדירה!המדרש ממשיך ומסביר כי שלושת המינים האחרים מייצגים אף הם את בני ישראל: מי שיש בו לימוד תורה בלבד, או מעשים טובים בלבד, או שניהם יחד:

כפות תמרים, אלו ישראל, מה שהתמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל: יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם, כך יש בישראל בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי הנחל, הם ישראל; כשם שאין בערבה זו לא טעם ולא ריח, כך גם בישראל יש אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

לאחר שהגדרנו את ארבעת הסוגים, מתברר שאין די בשאיפה לסוג האידיאלי, היוצג בידי האתרוג. האתרוג יכול לשמש מקור לכפרה עבור ישראל רק כאשר הוא מצטרף אל שלושת המינים האחרים ופועל עמם בהרמוניה:

ומה עושה הקב"ה להן? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה: "יוקשרו כולן לאגודה אחת והן מכפרים אילו על אילו".^[10]

לצדיק יש השפעה אמיתית בעולם רק כאשר הוא מצטרף לאחרים ומשלים אותם. השלמות — שילוב של תורה ומעשים טובים, טעם וריח— אינה יכולה להיות מטרה בפני עצמה. הציווי אינו לקחת רק את פרי עץ ההדר, אלא לאגד יחד את כל ארבעת המינים.

תיקון העולם באמצעות האתרוג

לפי פירוש רמב"ן, האתרוג – פרי העץ הנחשק ביותר – הוא האמצעי שבאמצעותו אנו מתקנים את החטא בגן עדן. אנו נוטלים דבר יפה, הדר – אותו הפרי שהיה "תאווה לעיניים" ו"נחמד... להשכיל", , כאשר המראה החיצוני גבר על הפנימי והוביל את אדם וחוה להפר את מצוות האל. אלא שכעת אנו מביאים את אותו פרי עצמו, יחד עם שלושת המינים האחרים, דווקא כדי לקיים את מצוות האל. אנו אוחזים באתרוג לצד הדוגמאות הפחות מושלמות, המנומרות והמנוקדות, המעידות על שבריריותו של הטבע, ועומדים יחד כקהילה לפני האל ואומרים: ראה נא בעניינו ושמע קולנו!"