הלוח: מתי התחלנו למנות מבריאת העולם?

אף שכיום נדמה לנו טבעי למנות את השנים מבראשית העולם, כפי שנהוג בלוח היהודי כיום, שיטת תיארוך זו היא למעשה מאוחרת יחסית.

מניין השנים מבריאת העולם — Anno Mundi ‏(A.M.) במינוח הנוצרי — אינו מופיע במקרא, שבו משמשות שיטות תיארוך אחרות. לדוגמה, חנוכת בית המקדש של שלמה מתוארכת ביחס ליציאת מצרים:

^{מלכים א ו:א}  וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶזִו, הוא החודש השני למלכות שלמה על ישראל, ויבנה את בית ה'.

 אולם גם שיטת תיארוך זו אינה אופיינית, שכן בספר מלכים השנים אינן נמנות בדרך כלל לפי מנקודת מוצא קבועה בעבר, אלא לפי שנות מלכותו של המלך המכהן.

שנות מלכות במקרא

כדוגמה אחת מני רבות, מסעו של  פרעה שישק נגד ירושלים מתוארך לפי שנת מלכותו של רחבעם מלך יהודה:

^{מלכים א יד:כה}  וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה (שושק) [שישק] מלך מצרים על ירושלים.

בתקופת פיצול הממלכה, כאשר התקיימו זו לצד זו ממלכות ישראל ויהודה,  ספר מלכים נוהג בדרך לסנכרן את שנות מלכותם של מלכי שתי הממלכות, ולתארך את עלייתו של מלך אחד לשלטון לפי שנת מלכותו של המלך בממלכה האחרת. לדוגמה:^{מלכים א טז:כג}  בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה...

לקראת סוף ספר מלכים ובספרי המקרא המאוחרים יותר, כאשר האימפריות הגדולות של המזרח החלו לפלוש ליהודה, , נעשה שכיח יותר התיארוך לפי שנות מלכותם של השליטים האימפריאליים — תחילה מלכי בבל ולאחר מכן מלכי פרס. כך, למשל, נפתח ספר חגי:

^{חגי א:א}  בשנה השנייה למלך דריווש, בחודש השישי, ביום הראשון לחודש, היה דבר ה־ה' ביד חגי הנביא...

במאה השלישית לפנה"ס, כאשר יהודה הייתה נתונה לשלטונה של השושלת התלמית שבמצרים, מקורות ספרותיים ותעודות  מיהודה מתוארכים לפי שנות מלכותם של המלכים התלמיים.

העידן הסלווקי או מניין השטרות

לאחר שיהודה עברה לשלטון הסלווקי, שמרכזוהיה בסוריה, בסביבות שנת 200 לפנה"ס,^[1]  נעשה המניין הסלווקי לשיטת התיארוך המקובלת. מניין זה החל  בסתיו שנת 312 לפנה"ס. תחילה היה זה מניין המבוסס על שנות מלכותו של שליט, אך בהמשך הוא הפך למניין רציף, שהוסיף להתקיים ללא תלות בזהות השליט המכהן.^[2] ספר מקבים א, למשל, משתמש בשיטת תיארוך זו. כך, בתיאור חילול מזבח המקדש בידי אנטיוכוס הרביעי, נאמר:

 ^{מקבים א א:נד} וביום החמישה עשר לחודש כסלו, בשנה המאה וארבע ועשרה וחמש, הקים תועבת השממה על המזבח…

המניין הסלווקי המשיך לשמש זמן רב לאחר תום השלטון ההלניסטי, ויהודים ואחרים במזרח הקרוב השתמשו בו עד העת החדשה. התלמוד מתייחס אליו כמניין ל״מלכות יוון״. לדוגמה:

^{בבלי עבודה זרה י ע"א}  אמר רב נחמן: "בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד."

מכיוון שהתלמוד ממשיך ומסביר שמערכת ספירה זו רלוונטית דווקא לתאריכים על שטרות, החל מתקופת הגאונים ואילך, מערכת זו נודעה בשם "מניין השטרות". לדוגמה, בתשובה מימי הגאונים בנוגע לסכסוך מקרקעין במצרים נאמר:

^{גאוני מזרח ומערב קעב}  יעקב, אביו של ראובן זה, לקח חלק שתות משמעון מכלל אותו חצר ובתים שיש לו כאן בפאצטאט מצרים במקום פלוני, והיה זמנו שנת ר"פ למניין השטרות.

ביהודה עצמה, לאחר נסיגת הסלווקים באמצע המאה השנייה לפנה"ס, נעשה שימוש במקום המניין הסלווקי גם שנות שלטונם של החשמונאים, ההרודיאנים, ומאוחר יותר הקיסרים הרומיים.^[3]

חורבן בית המקדש

בשלהי העת העתיקה נעשה המניין לחורבן בית המקדש השני לשיטת תיארוך נפוצה בארץ ישראל.. לדוגמה, בכתובות הקבורה היהודיות מצוער, עיירה בעבר הירדן ליד ים המלח, המתוארכות למאות הרביעית עד השישית לספירה, התיארוך מתחיל בשנת 69/70 לספירה כשנה הראשונה לעידן החורבן.^[4]

^{צוער מצבה טז}  הדה נפשה דיעקב בר עויד דמית יום ב יום בי יומין באבר^[5]  מרחש(ון ב)שתה קדמתה דשבועה די שנת ארבע מא ושת שמין לחרבן בת מקדשה יהי מדמכה ל(ני)ח שלם שלם שלם.

תרגום: הנה קברו של יעקב בן עוויד, שנפטר ביום שני, בעשירי לחודש מרחשוון, בשנה הראשונה למחזור השמיטה בן שבע השנים,שנת ארבע מאות וששלחורבן [הבית השני]. יהי מנוחתו שלמה. שלום, שלום, שלום.^[6]

מניין זה מובא גם בתלמוד הבבלי, המציע שיטה להמרת שנים לפי המניין הסלווקי לשנים מחורבן הבית (עבודה זרה ט ע״א).מחזורי היובל: חלופה כתית

בתקופת בית המקדש השני פיתח ספר היובלים (המאה ה-2 לפנה"ס) שיטת תיארוך ייחודית המבוססת על התפיסה שמחזורי היובל והשמיטה (ויקרא כא) התקיימו כבר מבריאת העולם. לפי שיטה זו, הזמן נחלק ליובלים בני 49 שנים, שכל אחד מהם מורכב משבעה "שבועות" של שבע שנים.לפיכך, ספר היובלים מתארך אירועים לפי מחזור זה. לדוגמה, בסיפור שבו אברהם שולח מעליו את בניו האחרים כדי שיצחק יירש לבדו, נאמר:

^{יובלים כ:א} במהלך שנת היובל ה-42, בשנה הראשונה של השבוע השביעי, קרא אברהם לישמעאל ול-12 ילדיו…^[7]

שיטת תיארוך זו מעולם לא נעשתה מקובלת בציבור הרחב, ורק מאות שנים מאוחר יותר הופיעו הניסיונות הראשונים לתארך אירועים החל מיום הבריאה — ואלו הופיעו לראשונה בסביבה הנוצרית.

עידן הבריאה

זמן רב לפני שמניין לבריאת העולם נעשה מקובל בקרב יהודים, פיתחו כרונוגרפים נוצרים מניינים קוסמיים, ששנותיהם כונו לימים Anno Mundi ("שנת העולם").יוליוס אפריקנוס, בראשית המאה השלישית לספירה, מנה את השנים מאז אדם הראשון כבסיס לכרונולוגיה ההיסטורית שלו;  לפי חישובו, בריאת העולם חלה ב-22 במרץ 5501 לפנה"ס.

במאה החמישית לספירה, חושב מועד הבריאה מחדש ונקבע לשנת 5493 לפנה"ס. מניין זה  הפך לדומיננטי בנצרות ונודע כ"המניין האלכסנדרי". בשלהי המאה השביעית התקבע בעולם הביזנטי מניין אחר, שלפיו בריאת העולם חלה ב־1 בספטמבר 5509 לפנה"ס; מערכת זו עדיין בשימוש כיום באתיופיה.^[8]

המניין היהודי לבריאת העולם: כיצד חושב?

התורה מתארת את בריאת העולם אך אינה מציינת מתי במהלך השנה התרחשה הבריאה. חז"ל נחלקו בשאלה באיזה חלק של השנה התרחשה הבריאה: רבי יהושע אומר שהעולם נברא בניסן, בתחילת האביב, ורבי אליעזר סבר שהוא נברא בתשרי, בתחילת הסתיו שני מועדים ששימשו כראשי שנה במסורות לוח שונות במזרח הקרוב הקדום.^[9]  בסופו של דבר התקבע תשרי כראשית השנה לצורך מניין השנים, ובהתאם לכך גם המניין היהודי המקובל לבריאת העולם מתחיל בתשרי.

לשם חישוב מניין זה פנו חכמי ישראל המאוחרים יותר לכרונולוגיה המקראית של חיבור חז"לי המכונה "סדר עולם", המתוארך למאה השנייה לספירה. אף ש"סדר עולם" אינו מתארך את האירועים המקראיים לפי עידן הבריאה, הוא מחשב את פרקי הזמן שבין האירועים המרכזיים. כך נפתח החיבור:

^{סדר עולם פרק א}  מאדם ועד המבול אלף ושש מאות וחמישים ושש שנים... מן המבול ועד הפלגה שלוש מאות וארבעים שנה..^[10]

"סדר עולם" מציג רצף רציף של חישובים מעין אלה לאורך התקופות המקראיות ולאחריהן, עד לחורבן בית המקדש השני. חכמים מאוחרים יותר יכלו אפוא לצרף את פרקי הזמן הללו לכדי כרונולוגיה רציפה ולחשב באמצעותה את מספר השנים שחלפו מאז בריאת העולם.. מכיוון שהכרונולוגיה של "סדר עולם", השונה במידה ניכרת מהכרונולוגיות הנוצריות של המקרא ותולדות העולם, כמעט ולא עוררה מחלוקת במקורות היהודיים המסורתיים, היא סיפקה בסיס יציב למניין היהודי לבריאת העולם.

יהודה/ארץ ישראל מאמצת לראשונה את המניין לבריאת העולם

העדות היהודית הקדומה ביותר למניין בריאת העולם^[11]  מופיעה ברצפת הפסיפס של בית הכנסת בסוסיא שבדרום יהודה. זמנו המדויק של הפסיפס אינו ידוע, ולמרבה הצער הכתובת נשתמרה באופן חלקי בלבד. מן התאריך נותרו המילים "ארבעת אלפי[ן]".[12] בית הכנסת מתוארך לטווח שבין המאה הרביעית למאה השמינית לספירה, ולכן גם את הכתובת ניתן לתארך רק באופן כללי לטווח זה.

בארץ ישראל ובמצרים, החל המניין לבריאת העולם לצבור תאוצה בסוף המאה השמינית. ה"ברייתא דשמואל" (פרק ה') — חיבור שמקורו ככל הנראה בארץ ישראל — מתארכת אירוע אסטרונומי לשנת 4536 (לבריאה), המקבילה לשנת 776 לספירה.

^{ברייתא דשמואל פרק ה}  בשנת ארבעה אלפים וחמש מאות ושלשים ושש שנה שוו חמה ולבנה שמיטות ותקופות.^[13]

שנת הבריאה מופיעה במכתב שנכתב על ידי ראש הגולה (מנהיג הקהילה היהודית בבבל), ככל הנראה בבגדד, בשנת 835/6 לספירה.^[14] המכתב נכתב בארמית ומציין גם את התאריך לפי מניין השטרות, ואילו תאריך הבריאה ניתן בעברית:

והי[א] שתא דהיה שנת אלפא ומאה וארבעין ושבע שנין ^[15] לשטרות והיא שנת ארבעת אלפים וחמש מאות ותשעים וחמש שנים לבראשית

תרגום: והשנה הזו הייתה השנה ה-1147 לתקופת הסלווקים, שהיא השנה ה-4595 לתקופת הבריאה.

אני משער שהמחבר העתיק את התאריך לבריאת העולם ממכתב שקיבל מארץ ישראל, שאליו הוא מתייחס, ואשר ככל הנראה נכתב בעברית.

המניין לבריאת העולםמופיע גם בחוזה שותפות משנת 875 או 876 לספירה, ככל הנראה ממצרים.^[16]  עם זאת, אין ראיות רבות לכך שהספירה לפי הבריאה הייתה מקובלת בבבל לפני המאה ה-11.

לוחות שנה מרובים

אף אחד מן המניינים הללו – לבריאת העולם, לחורבן הבית ומניין השטרות (המניין הסלווקי)– לא שימש באופן בלעדי. מהמאה העשירית לספירה ואילך, שלושת המניינים שימשו במזרח הקרוב ובמצרים; מסמכים משפטיים וכתבי יד מציינים לעתים קרובות תאריכים מרובים. לדוגמה, בכתב יד לנינגרד (שהושלם בשנת 1007/8 לספירה) —כתב היד השלם הקדום ביותר של נוסח המסורה של התנ״ך שהגיע לידינו — מתארך הסופר את השלמת המלאכה לפי כמה מניינים:

^{לנינגרד א:}  ונשלם בחדש סיון של שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעים שנה לבריאת עולם,
והיא שנת אלף וארבע מאות וארבעים וארבעה לגלות המלך יהויכין^[17]
והיא שנת אלף ושלוש מאות ותשע עשרה למלכות יונים, שהיא לפי מניין ולפסיקת הנבואה
היא שנת תשע אמות וארבעים לחרבן בית שני
והיא שנת שלוש מאות ותשעים ותשע למלכות קרן זעירה (=העידן האסלאמי).[18]

תאריכים אלה אינם עולים בקנה אחד זה עם זה – טעות המעידה, בין השאר, על חוסר היכרותו של המעתיק עם אופן החישוב של המניינים השונים.

עם זאת, היו סופרים שנהנו ליצור מניינים חדשים ודמיוניים, שמעולם לא שימשו איש בחיי היומיום. סידור תפילה מכורדיסטן, משנת 1202/3 לספירה, מתוארך לפי בריאת העולם, העידן הסלווקי, חורבן בית המקדש והעידן האסלאמי, אך גם לפי עידנים שראשיתם במבול ובגלות מצרים.

נסכה הכרזה לסנתנא הדא והי סנה דתתקס"ב ללכליקה, וסנה גש"ו ללמבול, וסנה בתקי"ד ליציאת מצרים, ושנת אתקי"ד לחתום חזון ונביא והוא תאריך אלאסכנדר, ושנת אקל"ד לחרבן הבית, ואלסנה אלסאדסה [...] שמטה, ואלסנה אלי"ב פי אליובל... וללתאירך אלערבי תקצ"ט.

תרגום: נוסחת הכרזת השנה שלנו, שהיא השנה 4962 לבריאה, 3306 למבול, 2514 ליציאת מצרים, 1514 לסיום הנבואה וההתגלות, שהיא תקופת אלכסנדר (כלומר, התקופה הסלווקית), השנה 1134 לחורבן בית המקדש, והשנה ה-6^ה  שנה [ב]מחזור השמיטה, והשנה ה-12^ה  של היובל… ובעידן האסלאמי היא 599.^[19]

חיבור בענייני לוח שנה מזרחי מאמצע המאה ה-15 כולל טבלאות לוח שנה מפורטות ובהן עמודות המציינות את מספר השנה לפי מניינים שונים:^[20]

• ליצירה — לבריאת העולם;
• יציאת מצרים — ליציאת מצרים;
• לשמטות — לשנות השמיטה;
• לבית א — לבניית בית המקדש הראשון;
• לחרבנו — לחורבן בית המקדש הראשון;
• לבית ב — לבניית בית המקדש השני;
• לשטרות — לפי מניין השטרות (המניין הסלווקי);

לחרבן ב — לחורבן בית המקדש השני.[21]באירופה, לעומת זאת, נעשה המניין לבריאת העולם לדומיננטי. התיעוד הראשון שלו באירופה מופיע בשתי כתובות מוונוסה (איטליה) המתוארכות לשנים 4582, 4587 ו-4589 — כלומר, תחילת המאה התשיעית לספירה. כתובות קדומות להפליא אלה נושאות גם תאריכים מתקופת חורבן בית המקדש השני, אולם במאות שלאחר מכן נעשה במניין זה שימוש מועט בלבד באירופה.^[22]

נספח

הזזת הבריאה שנה אחת לאחור?

על פי החישוב היהודי הקדום, העולם נברא בשנת 3760 לפנה"ס,^[23]  ביום שישי בשעה הארבע־עשרה משקיעת החמה.^[24]  זה היה יום בריאתו של אדם, ובאותו יום קידש אדם את החודש הירחי הראשון.^[25]  בתקופה שלאחר התלמוד התפתחה שיטת מניין חלופית, שלפיה המניין לבריאת העולם החל שנה קודם לכן, בתשרי 3761 לפנה"ס.

במאה העשירית השתמשו הבבלים, או "אנשי המזרח", במניין המשתקף בתלמוד הבבלי; ואילו המניין החדש נקשר לבני ארץ ישראל או "בני המערב".^[26]  שני המניינים היו בשימוש לאורך ימי הביניים, אך המניין המערבי הוא זה ששלט באירופה ובתקופה המודרנית. במסורת היהודית כיום, השנה הנוכחית (2026/7) היא 5786; אך לפי השיטה הקדומה יותר, המזרחית, היא הייתה 5785.

המעבר לספירה המערבית תמוה מכמה סיבות. ראשית, אין מחלוקת במסורת היהודית כי אדם הראשון נברא ביום שישי, ה' בתשרי של השנה הראשונה (המזרחית), שהיא השנה השנייה (המערבית) – כפי שנדרש על פי הכרונולוגיה של "סדר עולם". אך משמעות הדבר היא שלפי השיטה המערבית, הנהוגה כיום, מניין השנים מתחיל שנה לפני בריאת העולם עצמה– דבר שאינו הגיוני. יתר על כן, לפי שיטה זו, מולד הירח החדש הראשון היה אמור להיות בליל יום שני – דבר שאינו עולה בקנה אחד עם סיפור הבריאה. קשיים אלה אכן העסיקו מחברים מתקופת הגאונים ומימי הביניים.^[27]

ר' יעקב בן שמשון, תלמידו של רש"י, מסביר בחיבורו על הלוח העברי (שהושלם בשנת 1123 לספירה), כי השנה הראשונה מיום הבריאה היא למעשה "שנת תוהו",^[28]  כלומר בטרם נברא העולם. עם זאת, הבריאה החלה למעשה חמישה ימים לפני אדם: כפי שכבר נאמר במדרש, שבעת ימי הבריאה החלו ביום ראשון, כ"ה באלול (ויקרא רבה כט, א). כדי לייחס את חמשת הימים הללו לשנה ממוספרת, הוקדמה ראשית המניין בשנה שלמה.

בין אם הסבר זה משכנע ובין אם לאו, דבריו המסכמים של ר' יעקב בן שמשון ממחישים היטב את החריגה שבמניין היהודי לבריאת העולם. . בהתייחסו לשנת התוהו, הוא כותב: "ועשו את שאינו כאילו ישנו".^[29]