מן האור הקדמון ועד השבת: כיצד הפכה הבריאה לשבעה ימים

בריאת המאורות ביום הרביעי משקפת דפוס מבני המאפיין חלקים נרחבים מסיפור הבריאה הכוהני (בראשית א:1–ב:4א), ובו משולבים שני אופנים של בריאה:

וורטברכט(Wortbericht) — מילולית "בריאה במילה", כלומר, אלוהים בורא באמצעות דיבור.

טטברכט (Tatbericht) — מילולית "בריאה במעשה", כלומר, אלוהים בורא באמצעות פעולה.^[1]

בהתאם לדפוס זה, , הגופים השמימיים נוצרים תחילה בעקבות דברו של האל (פסוקים יד–טו), ה-Wortbericht, ולאחר מכן הסיפור מתחיל מחדש, ומתאר כיצד אלוהים "עושה" את שני הגופים השמימיים הגדולים (פסוקים טז–יח), ה-Tatbericht.

ה-Wortbericht

היום הרביעי נפתח ב-Wortbericht, שלפיו אלוהים מצווה על הופעתם של גופים שמימיים — ברבים — והדבר מתממש:

^{בראשית א:יד} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלימים ושנים. ^א:טו וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

למאורות אלה שלושה תפקידים:

1. להסדיל בין בין היום ובין הלילה;
2. לציין את הזמן בלוח השנה (מועדים, ימים ושנים);
3. להאיר את הארץ.

ואולם תפיסה תיאולוגית זו של בריאה באמצעות הדיבור תלויה בתיאור הבא, שבו אלוהים עצמו יוצר את המאורות (פסוקים טז–יח). הדבר ניכר בכך שה־Wortbericht מדבר באופן כללי על "מאורות ברקיע השמים", ואילו רק ה־Tatbericht מפרט מהם אותם מאורות: שני המאורות הגדולים — השמש והירח — וכן הכוכבים.

ה-Tatbericht

בעקבות ה-Wortbericht, אלוהים יוצר באופן פעיל את המאורות ומציב אותם בשמים. פסוקים אלה חוזרים על שניים מן התפקידים שיוחסו למאורות בפסוקים הקודמים — להאיר את הארץ ולהבדיל בין היום ללילה — ומוסיפים תפקיד נוסף: למשול ביום ובלילה:

^{בראשית א:טז} וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמשל הלילה, ואת הכוכבים. ^א:יז וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. ^א:יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ...

נראה אפוא כי בתיאור בריאת המאורות שולבו שתי תפיסות שונות של פעולת הבריאה האלוהית. עם זאת, אין פירוש הדבר שמלכתחילה היו אלה שתי יחידות ספרותיות נפרדות.^[2] כפי שצוין לעיל, ה־Wortbericht תלוי ב־Tatbericht להשלמת התיאור, ואילו ה־Tatbericht מובן גם בפני עצמו; משום כך ייתכן שבעבר התקיים כיחידה עצמאית.^[3]

השמש והירח ב-Tatbericht

ה-Tatbericht עצמו לא השתמר בצורתו המקורית, אלא עבר מספר הרחבות עריכתיות.^[4] הראשונה היא התוספת הארוכה לאמירה על שני המאורות הגדולים (במודגש):

^{בראשית א:טז} וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשל הלילה ואת הכוכבים.

הההברה בדבר "המאור הגדול" ו"המאור הקטן" אינו עולה בקנה אחד עם הפסוק הפותח המדבר על "שני המאורות הגדולים". ניגוד זה הוא ככל הנראה תיקון עריכתי שנועד לבטל את השוויון בין השמש לירח ולהעמיד במקומו יחס היררכי, שבו הירח כפוף לשמש.^[5] ואכן, מדרש חז"ל, המתייחס לירח כאל גוף שמימי שהיה גדול בעבר ולאחר מכן נתמעט כעונש על גאוותו, נשען על מתח זה בדיוק. לפיכך, כך כותב רש"י (ר' שלמה יצחקי, כ-1040–כ-1105) על הפסוק:

המאורות הגדולים – שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על ידי שקיטרגה ואמרה: אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד.

השפעה נוספת של תוספת זו היא דחיקת אזכור הכוכבים לסוף המשפט, במקום שנראה תחבירית מעט חריג. בלעדיה, לעומת זאת, בטקסט המקורי מתקבל משפט רציף ופשוט:

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים // וְאֵת הַכּוֹכָבִים.

גם כאן מציע רש"י, בעקבות חז"ל, הסבר סיפורי לאי־הנוחות שבנוסח:ואת הכוכבים – על ידי שמיעט את הלבנה, הרבה את צבאה להפיס את דעתה.הצירוף המשני בבראשית א:טז מגדיר את תפקידי השמש והירח באמצעות המוטיב של שלטונם ("לממשלה") על היום והלילה.^[6] החזרה על אותו מוטיב בפסוק הבא, המציג שלוש סיבות רצופות מדוע אלוהים מציב את המאורות בשמים, נובעת ככל הנראה מאותה יד עריכתית:

^{בראשית א:יז} וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ. ^א:יח וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ...

ברור כי תפקידם המרכזי של המאורות היה להאיר. עם זאת, ניתוח הטקסט מצביע על האפשרות שבנוסח הקדום היה זה גם תפקידם היחיד. כפי שהוצע לעיל, הביטוי המודגש נובע ככל הנראה מאותו עורך שהנהיג את ההבחנה ההיררכית בין השמש לירח. התפקיד האחרון — ההפרדה בין האור ובין החושך — נראה, לעומת זאת, כתוספת מאוחרת אף יותר, כפי שעולה מניתוח ה־Wortbericht.

החזרה המסכמת (Wiederaufnahme) ב-Wortbericht

ה-Wortbericht, שהוא עצמו כנראה תוספת מאוחרת, מכיל דוגמה ברורה לחזרה מסכמת או Wiederaufnahme,^[7] טכניקה עריכתית שבה ביטוי מן הטקסט חוזר לאחר קטע שנוסף לתוכו, וכך מחבר את התוספת מחדש אל הרצף התחבירי המקורי. עורכים השתמשו לא פעם בטכניקה זו כדי לשלב הרחבות בתוך מבנה תחבירי קיים. במקרה זה (פסוק יד), השורה החוזרת (בכתב נטוי) נוספה כדי לחדש את הסיפור לאחר הוספת הסיבות הנוספות ליצירת המאורות (קו תחתון):

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם

להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ^א:טו ויהיו למאורות ברקיע השמים

להאיר על הארץ, ויהי כן.^[8]

הטקסט המקורי הגיוני מבחינה אינטואיטיבית:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם // לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן.

מטרתם של הגופים השמימיים היא להאיר על הארץ — השמש ביום, הירח והכוכבים בלילה, בדיוק כפי שראינו בשכבה הקדומה ביותר של ה" Tatbericht". הרעיון שלפיו המאורות נועדו להבחין בין יום ללילה הוא מאוחר ומלאכותי; מה שמבדיל בין יום ללילה הוא האור; הירח אינו תורם להבחנה זו. לתוספת זו צורף גם הרעיון שהגופים השמימיים משמשים בסיס לחלוקת הזמן בלוח השנה.^[9]

תוספות עריכה שלאחר תורת משה

תוספות נוספות מופיעות בנוסחים שונים של חמשת חומשי תורה, ונראה כי הן נועדו ליישב את הפסוקים באמצעות האחדת רשימת תפקידי המאורות בפסוקים יד–טו. כך, למשל, בנוסח השומרוני נזכר הצורך שהמאורות יאירו על הארץ כבר בציווי האל שב־Wortbericht (מודגש):^[10]

^{בראשית א:יד [נה"ש]} ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ולהבדיל בין היום ובין הלילה... ^א:טו והיו למאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ויהי כן׃

בתוספת זו, ההארה על הארץ נכללת כבר בציווי האל כאחד מתפקידיהם המרכזיים של המאורות. בכך מותאם הציווי לתוצאה המתוארת בפסוק טו, וכן לתפקיד ההארה המופיע ב־Tatbericht בפסוק יז.

תוספת זו באה לידי ביטוי גם בתרגום היווני הקדום (OG) של ספר בראשית, הנכלל בתרגום השבעים, וכן ב־Vetus Latina (VL), שתורגם מן היוונית הקדומה. בחלק מכתבי היד של ה-VL, תהליך ההרמוניזציה הזה מתקדם צעד נוסף: גם מוטיב שלטונם של המאורות ביום ובלילה מוכנס כבר ל־Wortbericht (בקו תחתון):

^{בראשית א:יד [נה"ש]} ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשל ביום ובלילה ולהבדיל בין היום ובין הלילה...^[12]

באמצעות הרחבה זו, בראשית א:יד כבר מייחס למאורות את שלושת התפקידים המופיעים בהמשך הפסוקים.^[13] הרחבות הרמוניסטיות אלה, המתועדות במסורות הטקסטואליות השונות של הקטע, מלמדות כי מעתיקים ועורכים קדומים חשו במתחים הפנימיים שבטקסט וניסו ליישבם. . מתחים אלה ניתנים להסבר כתוצאה מתהליך התפתחותו ההדרגתי והבלתי אחיד של הקטע. הראיות הביקורתיות-טקסטואליות מספקות אפוא אישוש עקיף לשחזור ההיסטורי־עריכתי של הטקסט שהוצע לעיל.

ההפרדה בין אור לחושך ביום הראשון

עוד לפני בריאת הגופים השמימיים ביום הרביעי, אלוהים בורא את האור עצמו ביום הראשון:

^{בראשית א:ג} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

לאחר שהוא רואה כי האור טוב, אלוהים מבדיל בינו ובין החושך:

^א:ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

לאחר מכן אלוהים מזהה את האור עם היום ואת החושך עם הלילה:

^א:ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

אותו חלוקה בין בין אור ויום מזה ובין חושך ולילה מזה משתקפת גם בתוספות ל־Wortbericht ול־Tatbericht. ב־Wortbericht נאמר על המאורות: לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָהואוילו ב-Tatbericht (פסוק יח) נאמר: וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְתוספות אלה יוצרות מסגרת ספרותית סביב תיאור המאורות ומקשרות אותו לבריאת האור בבראשית א:ג–ה. רק עם בריאת המאורות ביום הרביעי מקבלת ההפרדה הראשונית בין אור לחושך — או בין יום ללילה — ביטוי אסטרונומי ממשי.^[14]

יחידת הזמן של "יום" שנקבעה ביום הראשון — יום ולילה — משמשת בסיס לחלוקת מעשי הבריאה לימים הנפרדים של שבוע הבריאה ולמבנה בן שבעת הימים המוביל אל השבת. משום כך היא נראית לכאורה כחלק יסודי מן הסיפור. ואולם כמה פרטים מצביעים על האפשרות שגם התיאור המלא של בריאת האור ביום הראשון הוא תוצאה של הרחבה עריכתית.^[15]

תוספת האור ביום הראשון

הלשון הנוסחתית המשמשת בתיאור בריאת האור חורגת מן הדפוסים הרגילים של סיפור הבריאה:וַיְהִי אוֹר – נוסחה זו שונה מן הדרך האופיינית שבא מתואר ביצועו של הציווי האלוהי במקומות אחרים בפרק, כגון וַיְהִי כֵן.^[16]

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב— האישור האלוהי המובע כאן באמצעות נוסחה זו, הכוללת שוב אובייקט ספציפי (האור), עומד בניגוד לאופן שבו הדבר בא לידי ביטוי באופן כללי יותר בשאר סיפור הבריאה, ללא התייחסות לדבר הספציפי שנוצר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" ^[17]

סביר להניח שעורך מאוחר יותר פעל כאן על פי שיקולים סגנוניים משלו.^[18] מכאן עולה האפשרות שהפסוקים המתארים את בריאת האור (פסוקים ג–ה) הם תוספת משנית לסיפור. ואכן, עצם קיומו של אור לפני בריאת המאורות מעורר קושי. נוסף על כך, פסוק ו מתחבר באופן טבעי וישיר לפסוק ב:

^א:ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. // ^א:ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.

"המים" שבפסוק ו מתייחסים ישירות ל"מים" שבפסוק ב, שלפי שחזור זה ניצבו במקור בסמיכות זה לזה.^[19] מתוך מצב התוהו הקדמוני, אלוהים יוצר תחילה את התנאי הבסיסי להמשך הבריאה: מרחב ראוי למחיה מתחת לרקיע, באמצעות הרחקת המים המקיפים אותו; אין צורך בקיומו של אור לשם כך.

ואכן, האור אינו ממלא תפקיד מפורש בכל סיפור הבריאה המוביל ליצירת המאורות. לעומת זאת, מעשי הבריאה מפסוק ו ואילך מתפתחים זה מתוך זה ברצף הגיוני ואף קשורים זה לזה מבחינה לשונית וטרמינולוגית. בריאת האור ביום הראשון אינה משתלבת ברצף זה באותה מידה. אם כן, מדוע נוספה בריאת האור לסיפור?

בריאת הימים

כאשר שאלוהים מפריד בין האור לחושך כבר בראשית הסיפור, ומזהה אותם עם היום ועם הלילה, נוצרת למעשה מסגרת הזמן שבתוכה מתרחשת הבריאה: רצף של יממות, המסומנות במעבר בין יום ללילה. הבחנה זו אינה נדרשת לצורך מעשי הבריאה עצמם, אלא לצורך ארגונם במסגרת כרונולוגית — ספירת הימים והמבנה הכולל של שבעת ימי הבריאה.

ורנר קרל לודוויג זיגלר (1763–1809), תיאולוג פרוטסטנטי גרמני, כבר ציין בשנת 1794 כי דפוס שבעת הימים אינו שייך לרובד הקדום ביותר של הסיפור, אלא נוסף אליו רק בידי עורך מאוחר יותר.^[20] ראיה ברורה לכך היא שמספר מעשי הבריאה המסומנים בנוסחה "וירא אלוהים כי טוב" עולה באופן מוזר על מספר ימי הבריאה. כך, באופן חריג, ביום השלישי מופיעה הנוסחה פעמיים: פעם אחת לאחר הופעת היבשה (פסוקים ט–י), ופעם נוספת לאחר בריאת הצמחייה (פסוקים יא–יב). מכאן גם הכינוי המסורתי ליום השלישי, "פעמיים כי טוב".

הוספת קטע השבת

טיעון מכריע עוד יותר למאוחרותו של מוטיב שבעת הימים/השבת בסיפור זה הוא הכפילות הספרותית בקטע השבת, המתחיל במה שנראה כהערה מסכמת, המכריזה במונחים כלליים על השלמת הבריאה:

^{בראשית ב:א} וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.

 פסוק זה יוצר מסגרת ספרותית עם כותרת סיפור הבריאה בבראשית א:א, ואף משתמש בלשון דומה מאוד:

^{בראשית א:א} בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

 הסיפור נפתח אפוא בבריאת השמים והארץ ומסתיים בהשלמתם. אלא שלאחר משפט הסיכום הזה ממשיך הטקסט ומכריז פעם נוספת כי אלוהים השלים את מלאכתו, הפעם תוך הדגשת היום השביעי ושימוש נוסף בשורש כ.ל.ה.

^{בראשית ב:ב} וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי [תה"ש, נה"ש, פ': הששי] מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. ^ב:ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

רצף ספרותי זה אינו נראה מקורי. לפי ניתוח זה, פסוקים ב–ג הם הרחבה שנוספה לאחר משפט הסיכום שבפסוק א, ומציגה את מנוחת האל ביום השביעי כתכליתו וכשיאו של תהליך הבריאה כולו.^[21]

הארגון העריכתי מחדש של תיאור הבריאה הראשון לכדי הסבר על מקור השבת התרחש רק בשלב מתקדם בתקופה שלאחר הגלות, ומטרתו היא לתת ביטוי לחשיבות ההולכת וגדלה שהוענקה לשבת כסמן זהות ביהדות הקדומה.^[22] אנו עדים כאן לשלב מוקדם בתהליך רעיוני שבו מנהגים פולחניים מקבלים ביסוס באמצעות סיפורים הממוקמים בזמן שקדם למתן התורה בסיני.^[23] אם קטע השבת הוא אכן הרחבה עריכתית מאוחרת, הרי שגם ההתייחסויות לימי הבריאה לאורך הפרק הן משניות. תפקידה של ספירת הימים הוא להוביל אל בראשית ב:ב–ג ולהציג את היום השביעי כשיאו של הסיפור.

שלבי העריכה של סיפור הבריאה

בצורתו הספרותית הקדומה ביותר, תיאור הבריאה הראשון לא הזכיר לא את דפוס שבעת הימים ולא את בריאת האור המתוארת בבראשית א:ג–ה. תוספת בריאת האור לא שימשה מעולם למטרה אחרת מלבד קביעת דפוס זמן זה, המגיע לשיאו בשבת. בריאת האור הקדמון, הפרדתו מהחושך, והזיהוי של שניהם עם יום ולילה היו תנאי הכרחי כדי להבטיח שכל מלאכת הבריאה תוכל להיות מובנית כרצף של ימים.^[24] אולם בנוסחו המקורי של בראשית א, הבריאה עדיין לא חולקה באמצעות האור לשישה ימים נפרדים המגיעים לשיאם בשבת, ואף לא התקיים בו אור קדמוני שקדם למאורות; מקור האור היה במאורות עצמם.