עשרת הדברות: האם הן מופנות גם לנשים?

מבוא

הרהוריי הראשונים על עשרת הדברות מנקודת מבט פמיניסטית ראו אור לפני למעלה משני עשורים.^[1] באותו זמן מרבית הקוראים והקוראות לא היו מודעים להטיה המגדרית של שפת המקרא המעדיפה את נקודת המבט הגברית, והם לא ייחסו לכך חשיבות רבה. כיום המצב שונה. שפה מוטה מגדרית אינה פוליטיקלי קורקט, לא רק בחיי כיום-יום ובפוליטיקה, כי אם גם בפרשנות המקרא. יש נטייה חזקה ביותר לשמר את "ערכי המקרא" באמצעות הצגתם כניטרליים מבחינה מגדרית או כ"מכלילים".^[2] היות שתרבויות רבות רואות בעשרת הדברות ערכים "אוניברסליים", מן הראוי לשוב לטקסט זה – טקסט רב השראה אך רחוק מערכי השוויון המגדרי – לבחינה חוזרת.

אל מי פונה האל?

עשרת הדברות קיימית בשני נוסחים: האחד בשמות כ והשני בדברים ה. שינויי הנוסח הרבים והקטנים בין שתי הגרסאות אינם מסתירים את היותם של שני הטקסטים זהים מעיקרם. ההבדלים המהותיים בין הגרסאות הם מעטים, והם באים לידי ביטוי, לדוגמה, בטעם לשמירת השבת – טעם שונה בכל גרסה (שמות כ:ח–יא; דברים ה:יב–טו); שכיחים יותר השינויים המזעריים שאינם בעלי משמעות רבה מבחינת פרשנות הטקסט.^[3] אולם, על אף ההבדלים הקטנים והגדולים, התשתית שעליה ניצבים שני הנוסחים זהה; נמעניהם הם גברים, והם נאמרים בצורת הציווי, בגוף שני יחיד ובלשון זכר, הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה.

האם עלי, כקוראת, לראות את עצמי כלולה בפניה זו כמובן מאליו? אני יודעת כי מן הבחינה הדקדוקית פעלים בצורת הזכר בלשון המקרא לעתים כוללים גם את הנשים. הדבר נכון במיוחד בפעלים בצורת הרבים, ובמידת מה גם בפעלים בגוף יחיד, אולם אינני מרגישה שכלל דקדוקי זה הוא בגדר תשובה המניחה את הדעת לבעיה, משום שקיומם של פעלים בצורת הזכר בלבד רומס את הזהות הסובייקטיבית הנשית.

דמיינו תמונה ובה גברים בלבד, הנושאת את הכותרת "בני אדם". גם לו תאמר הצלמת, "נשים הן כמובן בנות-אדם, אך הן נכללות במשתמע", אין ספק שנשים שתבטנה בתמונה לא תחושנה שהן כלולות בה. למעשה, היעדרה של הזהות הנשית מן הטקסט מלווה לעיתים קרובות בהדחקה של היעדר זה מצד פרשנות המקרא העממית והאקדמית כאחד.^[4]

הדרת נשים מכוונת

מחקרה החלוצי של ג'ודית פלסקו, "Standing Again at Sinai", היה המחקר הראשון שבו זכתה סוגיית הדרת הנשים מאירוע מתן תורה לבחינה מעמיקה.^[5] ראשית הראתה פלסקו כיצד מעוגנת הדרת הנשים במעמד הר סיני כבר בדברי ההקדמה לעשרת הדברות בספר שמות:

^{שמות יט:טו} וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַֽל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה:

שני הפעלים בפסוק זה נאמרים בלשון זכר. ה"קהילה" כאן היא במהותה קהילת גברים. בציווי מפורש מדיר הטקסט את נשות העם ממעמד הר סיני ומקבלת הדברות, ולפיכך מהשתתפות במיתוס המכונן של קבלת התורה. אמנם חז"ל בפירושם לטקסט זה השיבו את הנשים למעמד, אומרות פלסקו וממשיכות דרכה, אולם עבורי אין בכך נחמה – אף שאני יכולה להזדהות עם הצורך להצטרף למעמד, אפילו בשלב מאוחר זה. הבעיה הנותרת היא שעל-פי גרסת התורה למעמד סיני, מעולם לא נכחתי בו מלכתחילה.

הלשון הזכרית של עשרת הדברות

האם אני רגישה מדי? לא נראה לי. כדי שלא אחשד בהגזמה, אני מצטטת בזאת את פסוקי עשרת הדברות בגרסת ספר דברים (ה:ו-יח).

בכל מקום שבו נמען הטקסט ממוגדר כזכר – בפועל, בכינוי גוף או בשם עצם – סימנתי את המרכיב הדקדוקי הממוגדר בצהוב; זכרים אחרים סומנו בכחול ונקבות סומנו בסגול (מלבד האל, שאף הוא זכר). הפניה היא ברובה בגוף שני יחיד, בלשון זכר.

^{דברים ה:ו} אָנֹכִי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. ^ה:ז לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ.

^ה:ח לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. ^ה:ט לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. ^ה:י וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי (מצותו) [מִצְו‍ֹתָי].

^ה:יא לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְ־הוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

^ה:יב שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ. ^ה:יג שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּךָ. ^ה:יד וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. ^ה:טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.

^ה:טז כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

^ה:יז לֹא תִּֿרְצָח וְלֹא תִּֿנְאָף וְלֹא תִּֿגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.

^ה:יח וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

אין צורך לומר שאין כל פניה ישירה או עקיפה לנשים בכל הטקסט כולו. השפה המגדרית מביעה רעיון מהותי: זוהי שיחת גברים. כפי שראינו לעיל, "העם" הוא המקבל את דבר ה', ואין כל ספק שעם הוא שם עצם זכרי. מי שטוען אחרת טועה ומטעה בכוונת מכוון.^[6]

פרטים הנוגעים לגברים

ומה באשר לתוכן הדברות עצמם וניסוחם? הגדרתו העצמית של האל, האיסור על אלוהים אחרים, האזהרה מפני עבודת אלילים, והאיסור לשאת את שם האל לשווא – הבאים כולם מפי הגבורה, לפי המקרא (דברים ה:ו–יא; שמות כ:ב–ז), פונים במפורש לקהל שכולו גברים. יש להודות על כך שנשים כמותי, בנות ושפחות בכל אופן, נכללות לכל הפחות במנוחת השבת (גם אם אנו משניות לגברים) יחד עם אחרים הנחותים חברתית מן הגבר או תלויים בו (דברים ה:יד; שמות כ:י).^[7]

אפשר להתנחם לכל הפחות בציווי המקראי לכבד את האם (במקום השני לאחר האב בסדר המילים בטקסט – תוך איגוד ההורים בפסוק באופן של צירוף כבול שאינו מעורר כל תמיהה^[8]) במידה שווה לאבות, אף שגם כאן הנמען הקיבוצי מסומן כזכר (דברים ה:טז; שמות כ:יב). האיסורים על רצח, גנבה ועדות שקר אף הם נאמרים בלשון זכר, וכן האיסור על ניאוף הפונה רק לגברים (דברים ה:יז; שמות כ:יג) אף כי אין בכך כל היגיון.

הדברה האחרונה פונה במפורש לגברים בלבד, בדומה לפסוק העוסק במעמד הר סיני. תוכנו של הפסוק הוא איסור לחמוד את נכסיו החומריים של אדם: ביתו, עבדו ואמתו, שורו וחמורו, וכל אשר לו (דברים ה:יח; שמות כ:יד). ומה באשר לאשתו? הנה היא: בשמות היא מופיעה בין הבית ובין העבד, אולם בדברים היא מנויה ראשונה כנכס יקר ערך, והאיסור לחמוד אותה הוא איסור נפרד. חמד ע"י נשים – לדוגמה, איסור לחמוד את בעלה של אישה אחרת או את נכסיה – והשלכותיה האפשרויות אינן עולות כלל.

חזון הסדר החברתי האלוהי שכולו אי-שוויון

עשרת הדברות, יסכימו רוב הקוראות והקוראים, הוא מניפסט המנסח כמה מן הנורמות החברתיות, המוסריות והדתיות שבלעדיהן אין קיום לקהילות אנושיות. זהו מסמך המציג חזון של סדר חברתי צודק המנוהל בידי האל, ומכאן ההסכמה הרחבה באשר לתוקפו האוניברסלי.

אולם על פי לשונו ותוכנו, חזון זה רחוק מלהיות שוויוני בכל האמור במגדר ומעמדות בחברה. הוא מתייחס לעבדות כאל נורמה מקובלת, מקבע את  הנחותים מבחינה חברתית כאחרים ("The Other", והגר בכלל), ומקדם אפליה על סמך מגדר. כמו המקרא כולו, אין ספק שהטקסט משקף את המקום ואת התקופה שבה נכתב.

עיון בנסיבות ההיסטוריות שבהן נולדו עשרת הדברות מגלה את המובן מאליו. מניפסט זה, שכולו אי-שוויון, קשור בעבותות לתקופה שבה נכתב, למעמד כותביו ולמרחב שבו הם פעלו. אולם האינטרסים המוטים מגדרית אשר טבועים בטקסט ואשר עומדים בבסיס כמה מן הציוויים, אינם מבטלים את אפשרות היישום הנרחב של מרבית המצוות, המוסכמות החברתיות והאיסורים הנוגעים לנשים כאובייקטים בלשון הטקסט או כבנות מעמד נחות בחברה.

כיצד מתאימות נשים בנות זמננו את עשרת הדברות לעולמן? ודאי שלא באמצעות תרגומים אפולוגטיים

בתוך מסורת הפרשנות, אפוא, עשרת הדברות מופנות גם לנשים, אף שלא השתתפו במעמד קבלתם. הפרשנות פוסקת כי מצופה מנשים שתהיינה שותקות וצייתניות, מחויבות לעשרת הדברות אעפ״י שהפסוקים רומזים עליהן אך ורק כתת-קטגוריה. אם וכאשר מחליט התרגום לכלול אותן בטקסט, יש לדבר מחיר. המחיר הוא זיוף לשון המקרא, או לכל הפחות הצגת מצג שווא שלה, במטרה ליצור אקלים חברתי המיטיב יותר עם נשים – ועם גברים הרוצים בטובתן. האם המחיר כדאי? אינני בטוחה.

ומכאן נפנה למעין מסקנה. האם אני פטורה אפוא מעשרת הדברות? אני מניחה שלא, כיון שהכול מסכימים שאני, בעקיפין, תת-קטגוריה של ה"אתה" הזכרי, והטקסט חל גם עלי בעקיפין ובמשתמע, אף כי לעולם איננו פונה אלי במפורש. מחאותיי על שלשון המקרא אינה מחייבת אותי, שהעדרי ממנה משמעו פטור מקיום המצוות, נופלות לרוב על אוזניים ערלות.

במקרה הרע – או הטוב – כאשר מכירים בהדרה, הניסיונות לתקנה מגושמים ומטעים. במקרה הטוב – או הרע – פמיניסטיות המתעקשות להזכיר את קיומה של הבעיה זוכות לנזיפות על רגישות היתר המכבידה שלהן ועל דרישתן – או התנגדותן - לשפה מכלילת מגדר (gender inclusive) בכל מחיר.

מה אפוא מוטל עלינו לעשות? בעיני, היום כמו בעבר, התשובה ברורה, גם אם איננה פשוטה. עלינו לאזור די אומץ להודות שצריך לעדכן את המקרא, ושהעדכון אפשרי – ואין הכוונה לשכתוב באמצעות תרגום ופרשנות, אלא ליכולת להישיר מבט אל המקרא ולומר: כך היו הדברים בעבר, וכך אנחנו רוצים – ורוצות – שייראו היום.

שינויים אלו יושגו באמצעות היפרדות מן המקור; אך לטעון שהנוסח היקר לנו, אבן הפינה של העם עד היום, איננו מה שהוא – זה מחיר יקר מדי. אולי בכל זאת אי אפשר לקשר בדיעבד כל שינוי חברתי שהוא למיתוס מעמד הר סיני או לדומיו.