ראש השנה: המשמעות המקורית של תקיעת התרועה

החג שאנו מכנים ראש השנה מתקיים, על פי התורה, ביום הראשון של החודש השביעי (ויקרא כג:כד ,במדבר כט:א). במילים אחרות, לפי הלוח המקראי, לא מדובר בראש השנה החדשה. התורה מספרת מעט מאוד לגבי החג. מעבר לשני המאפיינים המקובלים בכל ימי החג במקרא – איסור מלאכה וחיוב הכוהנים להקריב את קורבנות החג – התיאור הייחודי היחיד של היום הוא שמדובר ב"יום תרועה" (במדבר כט:א) או ב"זיכרון תרועה" (ויקרא כג:כד), ביטוי סתום אף הוא.

מקובל לפרש את המילה תרועה בהקשר זה כהתייחסות לסוג הצליל המופק באמצעות תקיעה בקרן, המזוהה באופן מסורתי עם השופר – קרן האייל. לדוגמה, המדרש התנאי סִפרא על ויקרא (פרשת אמור, יא:א) מפרש את המילה תרועה בפסוק בספר ויקרא: "אלו השופרות". באופן דומה, תרגום אונקלוס לשני הפסוקים הנוגעים לראש השנה מתרגם למילה הארמית "יבבא".

עם זאת, המילה תרועה נגזרת מן השורש ר.ו.ע. ומן המשמעות הבסיסית שלו: לצעוק, לקרוא בקול מתוך בהלה או שמחה.^[1] משמעות זו מתבהרת מתוך אחד הפסוקים הפיוטיים בספר איוב, בעוסק בשמחה:

^{איוב ח:כא} עַד יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה.

ראוי לציין, שלפי דעת הרוב במסורת הקָרָאית הפסוקים המזכירים תרועה בראש השנה לא מתייחסים לקרן או לתקיעות שופר, אלא רק לצעקות.^[2] הפירוש המקובל של יום תרועה כיום של תקיעה בקרן מתבסס כנראה על התיאור המקראי של תקיעה בקרן במדבר.

תקיעה בחצוצרה לצורך תזוזת המחנה

לאחר החנייה הממושכת לרגלי הר סיני לפני המשך המסע, מצווה י־הוה על משה ליצור שתי חצוצרות כסף שתפקידן לתקשר עם המחנה (במדבר י:ב). הטקסט ממשיך לבאר בדיוק כיצד הדבר ייעשה. אם יתקעו בשתי החצוצרות, על הקהל להתאסף בפני משה, אך אם יתקעו בחצוצרה אחת, מתאספים הנשיאים בלבד (במדבר י:ג-ד).

י־הוה ממשיך ואומר למשה שכדי לארגן את המחנה לקראת תזוזה, יש צורך בתקיעה מסוג שונה:

^{במדבר י:ה} וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. ^י:ו וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם.^{[3] י:ז} וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ.

מכאן עולה שאפשר להשתמש בחצוצרות הן לתקיעה רגילה הן לתקיעת תרועה. פסוק ז מדגיש בבירור שאת ה"תקיעה" אפשר לבצע עם או בלי תרועה. מה ההבדל בין תקיעה רגילה (בלי תרועה) לבין תקיעה המלווה בתרועה?

תקיעות חצוצרה המזכירות לי־הוה את ישראל

בהמשך מסביר י־הוה למשה שבעתיד יש לעשות שימוש בחצוצרות בעת מלחמה:

 ^{במדבר י:ט} וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.^[4]

תקיעת התרועה בחצוצרות מיועדת להזכיר לי־הוה את ישראל בתקווה להתערבות אלוהית. יתכן שזו משמעות תיאור החג בויקרא כ"זכרון תרועה", כלומר "תרועה המשמשת כתזכורת לי־הוה".

תקיעה בחג

הפסוק האחרון בפסקה מציין:

 ^{במדבר י:י} וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם אֲנִי יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כאן, הצליל אינו תרועה אלא תקיעה, אך התכלית שלו מוסברת היטב: תקיעות המושמעות בחגים נועדו להזכיר את ישראל לי־הוה. הייחוד בראש השנה הוא השמעת "תקיעת תרועה". בשונה מההנחיות שציטטנו באשר לשאר החגים, ביום זה על ישראל להשמיע תקיעת תרועה.

נותרת השאלה, מה ההבדל בין תקיעה רגילה (תקיעה) לבין תקיעת תרועה?

הפירוש המסורתי: תקיעות ארוכות וקצרות

הפירוש המסורתי של שני מונחים אלה הוא שתקיעה היא ארוכה, בעוד שהתרועה מורכבת מסדרת תקיעות קצרות.^[5] כך כבר פירשה המשנה:^[6]

 ^{משנה ראש השנה ד:ט} שֵׁיעוּר תְּקִיעָה כְּדֵי שָׁלוֹשׁ תְּרוּעוֹת. שֵׁיעוּר תְּרוּעָה כְדֵי שָׁלוֹשׁ יַבָּבוֹת.^[7]

עדות נוספת לפירוש זה היא התפיסה התימנית שתקיעה היא גובה צליל מתמשך בעוד שלתרועה יש גובה צליל משתנה.^[8] המשותף לפירושים אלה הוא שהתרועה נתפסת כצליל המושמע בידי השופר או החצוצרה. אולם, עיון בסיפור תקיעת החצוצרות של ישראל בספר יהושע מעלה אפשרות חלופית.

והחומות נפלו

סיפור המצור והנפילה הניסיים של יריחו מתחיל כאשר י־הוה אומר ליהושע שצבא ישראל צריך להקיף את העיר פעם ביום במשך שישה ימים (יהושע ו:ג) תוך צעידה אחרי ארון הברית, כאשר שבעה כוהנים מחזיקים כל אחד בידיהם שופרות (יהושע ו:ג-ד). ואז:

 ^{יהושע ו:ד} ...וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת.

י־הוה ממשיך ומסביר כיצד על האנשים להגיב:

^{יהושע ו:ה} וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל (בשמעכם) [כְּשָׁמְעֲכֶם] אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ.

האנשים אינם נושאים בידיהם קרניים; הטקסט מדגיש בבירור שהם משמיעים קול בגרונם, אולי קריאות ניצחון או זעקות קרב. הדבר מתפרש לאחר מכן, כאשר יהושע מזהיר אותם שלא להשמיע כל צליל עד לרגע המתאים:

 ^{יהושע ו:י} וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם

ההקבלה כאן מבהירה שתרועה נעשית בידי קול אנושי כמענה לתקיעת השופר. באשר ליום השביעי, שהוא שיא המעמד, התורה מבחינה בבירור בין תקיעות שופר שהכוהנים תוקעים לבין צעקות התרועה של האנשים:

 ^{יהושע ו:טז} וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָעִיר... ^ו:כ וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ...

מכאן שהתרועה היא קול שמשמיעים אנשים בתגובה לשמיעת תקיעת קרן. משמעות זו מופיעה גם בספר איוב, בסצינה המתארת בהלה מפני מלחמה קרבה:

^{איוב לט:כה} בְּדֵי שֹׁפָר יֹאמַר הֶאָח וּמֵרָחוֹק יָרִיחַ מִלְחָמָה רַעַם שָׂרִים וּתְרוּעָה.

גם כאן, באה התרועה לאחר שמיעת קול השופר.

תקיעה כמענה

הצעתי היא שתרועה כמענה אנושי לתקיעת קרן או חצוצרה היא משמעות הביטוי "ותקעתם תרועה" בבמדבר י. תקיעה רגילה (המכונה פשוט "תקיעה") הוא קול הקרן בלבד, בעוד תקיעת התרועה היא זו המיועדת להניב מענה. המונח "תרועה" מתייחס למענה הקולקטיבי, בעוד שהביטוי "ותקעתם תרועה" מתייחס לתקיעה שנועדה לעורר מענה.

הווה אומר, ההבדל העיקרי אינו באורך, בגובה הצליל או בטון, אלא בהבנה התרבותית של האנשים, היודעים להיענות בקריאה קולקטיבית לתקיעה מסוימת של קרן או חצוצרה. תופעה זו מוכרת לכל מי שהשתתף באירוע ספורט. עם השמע הצופר (או לעיתים העוגב) המנגן את תרועת האוהדים, הקהל יודע להשמיע תרועה.^[9]

אירועים רשמיים כגון הקריאה להקהיל את מנהיגי העם או הנגינה הטקסית בחצוצרות המלווה את הקרבת הקורבנות מחייבים תקיעה אחת בודדת ("תקיעה"). אירועים שמטרתם "להניע את העם", כגון הקריאה לשבטים להתקדם הלאה מן המחנה, מחייבים תקיעה הקוראת לאנשים להיענות באופן קולי (ורגשי!). כך גם לגבי הקריאה המעוררת את תשומת ליבו של י־הוה למצוקת ישראל בעתות מלחמה, וכפי הנראה לחג ביומו הראשון של החודש השביעי, ראש השנה.

התפרצות קולקטיבית בראש השנה

אמיל דורקהיים, אבי הסוציולוגיה בן המאה ה-19 (1858–1917) טבע את המושג "התפרצות קולקטיבית".^[10] הוא הבחין כיצד תרבויות במגוון חברות יוצרות הזדמנויות עבור הקהילה להתאסף בקבוצות גדולות ולצעוק ולהשמיע מוזיקה. ההשפעה הפסיכו-חברתית של מעמד כזה יוצרת אחדות בין חברי הקבוצה ותחושת קדושה המשותפת להם.

הנושא המדויק של החג המקראי בראשון לחודש השביעי לא מוסבר בתורה.^[11] אפשר לראות בקריאת "תרועה" קולקטיבית, המושמעת בתגובה לתקיעת הקרן, מעין "יריית פתיחה" לחודש השביעי המקודש: העם מתאסף וחווה "התפרצות קולקטיבית" המתעוררת באמצעות הקריאה בקול כמענה לתקיעת השופר, כהכנה ליום הכיפור ולחגי האסיף שיחולו בהמשך החודש.

הסבר זה מתאימה לתמות שאפיינו את ראש השנה מזה אלפיים שנים ויותר – משפט ותשובה. המונח "זיכרון תרועה" בויקרא מדגיש כיצד, ביום זה, ישראל רוצה להשמיע קולות מספיקים כדי למשוך את תשומת ליבו של י־הוה ולהזכיר לו את בריתו עם ישראל.^[12]

אף שבתפילות ראש השנה בימינו איננו קוראים בקול כמענה לתקיעת השופר,^[13] זהו יום של תפילה קולקטיבית, כאשר קולות הקהל מתלכדים לא בצעקות אלא בשירה, הד לטקס המתואר במקרא.