ראש השנה: מדוע התורה מעלימה את מלכות ה'

ספקנות לגבי מוסד המלוכה

התורה מתייחסת למוסד המלוכה בספקנות. אוספי המצוות שקדמו לספר דברים אינם מדברים על מלכים העתידים למלוך, אלא מעדיפים לדבר על ה"נשיא", כלומר על מנהיג השבט. לפיכך, בפרשת משפטים התורה מזהירה: "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב:כז). באופן דומה, במצוות הכהונה של ויקרא הציווי על קרבן חטאת אינו דן בחטא של מלך, אלא אומר "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא" (ויקרא ד:כב).

לעומתם, ספר דברים אמנם מקדיש מצווה למלך, אך מטרתה המרכזית של מצווה זו היא לגרוע מסמכותו של המלך ולהגביל אותו מבחינת משאביו הכלכליים וכוחו הצבאי.^[1]

בניגוד למלכי המזרח הקדום, ספר דברים אינו מרמז בשום מקום כי המלך מעורב בענייני משפט. לפי ספר דברים ההחלטות הקשות ביותר מובאות דווקא "אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם" (דברים יז:ט).^[2] בנוסף, ספר דברים אינו נותן שום אינדיקציה שלמלך יהיה תפקיד כלשהו בפולחן.

דימויים של האל בתורה

הסתייגותה של התורה ממוסד המלוכה אינה נוגעת רק למלכות אנושית, אלא אף למלכות אלוהית. התורה משתמשת בדימויים של הורה וילד בכדי לתאר את יחסיו של ה' עם ישראל:

^{דברים יד:א} בָּנִים אַתֶּם לַי־הוָה אֱלֹהֵיכֶם…

^{דברים לב:ו} …הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.

אלוהים מחנך את ישראל כאב המחנך את בנו:

^{דברים ח:ה} וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ.

אלוהים מתואר גם כמאהב החפץ בבני ישראל:

^{דברים ז:ז} לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק יְ־הוָה בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים^{. ז:ח} כִּי מֵאַהֲבַת יְ־הוָה אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם…

^{דברים י:טו} רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְ־הוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה.

יתר על כן, ה' מתואר כמאהב קנאי במצבים בהם עם ישראל בוגד בו ועובד לאלים אחרים (דברים ד:כד; ו:יד-טו).

לעומת זאת, אלוהים אינו מכונה "מלך" בשום מקום בפרוזה או בחוקי התורה. הדבר מפתיע במיוחד, כיוון שמקובל לחשוב שהמודל של הברית בתורה לקוח מהמציאות הפוליטית של המזרח הקדום בה המלך היה הצד הריבון בברית.^[3]

עמימות בתורה לגבי ראש השנה

ההסתייגות של התורה כלפי מוסד המלוכה, ומתוך כך כלפי רעיון הכתרת האלוהים כמלך, עומדת ככל הנראה גם בשורש העמימות סביב ראש השנה בתורה.  התורה אינה משתמשת בכינוי "ראש השנה" עבור החג. לחלופין, היום מכונה בתורה "יוֹם תְּרוּעָה" (במדבר כט:א) או "זִכְרוֹן תְּרוּעָה (ויקרא כג:כד).  באופן מפתיע, אופיין של התרועות הללו אינו מוסבר.

מובינקל: המלכת ה'

כבר בספרות התלמודית, תקיעות ראש השנה היו קשורות להמלכת ה'.^[4] לדוגמה, התלמוד מתאר סיטואציה דמיונית בה אלוהים מסביר את מטרתה של תפילת מוסף של ראש השנה (בבלי, ראש השנה טז ע"א):

ואִמרו לפני בראש השנה [סדר] מלכֻיוֹת… כדי שתמליכוני עליכם

הקשר הזה שבין המלכת ה' לראש השנה המוצג התלמוד הוסכם גם במחקר המודרני. החוקר הנורבגי הדגול של ספר תהילים, זיגמונד מובינקל (1884-1965), הראה שראש השנה של ישראל הקדום ככל הנראה נחגג כיום המלכת ה'.

מובינקל ריכז את הפסוקים העמומים בתורה על התרועות שנשמעו ביום הראשון של החודש השביעי (כלומר, ראש השנה), יחד עם פסוקי התהילים העוסקים בהמלכת ה', בהם תרועת השופר היא רכיב רווח.  הוא טען כי התרועות מרמזות על טקס המלכה, אותו כינה "חג המלכת י־הוה" (Thronbesteigungsfest Jahwäs).^[5]

שחזורו מבוסס על השוואה לטקסים של חג האקיטו של ראש השנה הבבלי מחד,^[6] ועל ספרות רבנית וסדר התפילות של ראש השנה, מאידך.

התגובה של קאופמן

יחזקאל קאופמן (1963-1889) דחה לחלוטין את טענתו של מובינקל בתגובתו הראשונית לתזה זו בכרך הראשון של "תולדות האמונה הישראלית" (עמודים 584-580). בניגוד למובינקל, קאופמן הציע שתרועות ראש השנה נועדו להדוף רוחות רעות, המזכירות את הביטוי "התוקע לשד" המוכר מהספרות הרבנית. ביטוי זה התייחס ככל הנראה לטקס שנעשה במטרה להגן על אדם מפני המזיקין.^[7] בכרך השני (עמודים 498-497) לעומת זאת, קאופמן חזר בעצמו ואימץ את גישתו של מובינקל (ללא כל התייחסות לכך שהוא שינה את דעתו על מה שכתב בכרך הקודם).

אם דעתו של מובינקל נכונה, וראש השנה היה בעבר חג לכבוד המלכת האל, הרמז היחיד שהתורה נותנת לכך הוא האזכור המרומז של תרועות. לפיכך, נראה שהתורה מהססת להכיר ברעיון של ה' כמלך. במקום זאת, התורה מתעלמת ואף מעלימה את הדימוי הזה. טקס תקיעת השופר שתועד על ידי המחברים הכוהניים, הוא שמאפשר לנו לקשר בין הדברים.

שרידי מוטיב האל כמלך

אופיים של טקסים הוא שמרני, ולכן קשה לדכא אותם לגמרי. ניתן לומר באופן דומה שגם שירים עתיקים נשמרים לעתים קרובות כפי שהם. לפיכך, למרות שהתורה נמנעה משימוש במוטיב של ה' כמלך, נשמרו בחומש שלוש יחידות שיריות המשקפות תפיסה זו של האלוהים. יש לציין כי שלושת הפסוקים המדוברים הם שלושת הפסוקים אותם שילבו חז"ל בברכת מלכויות. למעשה, למרות שחז"ל היו זקוקים לציטוט רביעי מהתורה לסיום קטע התפילה, הם לא הצליחו למצוא פסוק נוסף שאומר כי ה' הוא המלך, ולכן נאלצו להוסיף במקום זאת את פסוקי קריאת שמע.

1. שירת הים – הדוגמה הידועה ביותר לתיאור ה' כמלך בחומש נמצאת ככל הנראה בשירת הים, המסתיימת בהצהרה:

^{שמות טו:יח} יְ־הוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

2. ברכת בלעם - אחד משיריו של בלעם משתמש בדימוי זה בתוך התקבולת:

^{במדבר כג:כא} יְ־הוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.

המילה "תרועה" בפסוק זה מקבילה למונח המשמש לתיאור ראש השנה.

3. ברכתו האחרונה של משה – השימוש השלישי בדימוי של ה' כמלך מופיע בברכת משה לשבטים, מיד לפני מותו. השיר מתחיל בתיאור הופעתו של האל מהדרום. לאחר מכן נאמר:

^{דברים לג:ה} וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

פסוק זה מספק את הרקע המקורי של השיר: השבטים, או לפחות נציגיהם, מתאספים יחד ובכינוס זה הם מקבלים את ה' עליהם כמלך.

אירוע היסטורי או חגיגה שנתית?

האם כינוס זה של השבטים לקבל את ה' כמלך הוא אירוע חד פעמי, או אירוע שנחגג מדי שנה? שאלה זו הייתה נושא לוויכוח בין שניים מגדולי חוקרי המקרא במאה הקודמת, שניהם מהאוניברסיטה העברית. יצחק אריה זליגמן (1982-1907) חש כי הכינוס היה אירוע ייחודי וחד פעמי, אותו תיארך לימים הראשונים של תקופת השופטים.^[8]

לעומתו משה דוד קאסוטו (1951-1883), תוך הסכמה חלקית עם מובינקל, הציע שהשיר מתאר טקס שנערך מדי שנה בראש השנה.^[9] לפי שיטה זו, ה' הוכרז כמלך בכינוס השבטים שנערך ביום זה, והכוהנים ברכו את השבטים או נציגיהם בברכה המיועדת לכל שבט. אם השחזור הזה נכון, יוצא שברכת השבטים המצויה כעת בדברים לג היתה פעם חלק בלתי נפרד מטקס ההמלכה של השנה החדשה, אותו אנו עדיין מציינים בימינו עם תקיעות השופר.

מכל מקום, רעיון מלכותו של האל הבולט כל כך במקומות אחרים במקרא, נדחק באופן פעיל על ידי מחברי התורה, ומופיע רק פה ושם ברמזים בתוך שירים עתיקים.

סוף תקופת החגים

תקופת החגים המתחילה בראש השנה מסתיימת בשמיני עצרת, היום בו נקראת פרשת וזאת הברכה. חג זה זוכה למעמד מיוחד במסורת הכוהנית והוא נחשב כיום שבו האומה עוצרת ומתכנסת (ויקרא כג:לו; במדבר כט:לה).

אופי ומטרת הכינוס אינם מוסברים בתורה. עוד בתרגומים הארמיים אנו מוצאים הדים לתפיסה שמטרת הכינוס הייתה להתפלל לגשם, כפי שגם היום אנו נוהגים לומר את ברכת הגשמים ביום זה.^[10] ואולם, מבלי להפחית בחשיבותו של  היבט זה, ייתכן שהכינוס איתו מסתיים חג הסוכות כולל גם הד לאותו כינוס עתיק שבו נאספו יחד מנהיגי האומה ושבטי ישראל כדי להכריז על ה' כמלך על בני ישורון.^[11]