המלכת האל במקדש בשירת הים

אף שהשירה פותחת בי־הוה המביס באורח נס את אויבי ישראל ובטביעתן של מרכבות פרעה בים, היא ממשיכה בתיאור כניסתם של ישראל לארץ ומגיעה לשיא בתיאור הקמת המקדש.^[1] מבנה זה מלמד שאף שבהקשרה הנוכחי מוצגת שירת הים (שמות טו:א–יח) כמזמור של משה כדברי תודה לאלוהים, לאחר הצלתו הניסית של ישראל בים סוף,^[2] הוא הוסף לסיפור יציאת מצרים רק בדיעבד.^[3]

מזמור מלכות: זיהוי סוגת השיר

השיר מוצג כהתפרצות ספונטנית של תהילה למעשי ההצלה של האל, אך הוא למעשה מזמור מלכות. השתייכותו לסוגה זו עולה בקנה אחד עם דפוס ספרותי מוכר בעולם השמי, שבו האל מוכתר למלך לאחר נצחונו בקרב. פרנק מור קרוס מתאר בקצרה תמה זו:

הגיבור הוא אל-לוחם, י־הוה צבאות שמו, שיצר את האומה בדברו, הוביל אותה לניצחון עתיר ניסים על אויביה בקרב וגילה עצמו לפניה כמנהיג.

ואכן, אפשר לזהות את הדפוס המיתי המוכר במבנה הספרותי של מסורת השירה הזו ובתוכן של כל אחד מבתי השיר. המסורת מתארת את האל הלוחם יוצא בחמתו ונוחל ניצחון בעת צרה – בים, או באמצעות קריעת הים – ומוביל צעדת ניצחון אל ההר שבו הוא שוכן, שם נגלה בכבודו, בונה את מקדשו ומייסד את ממלכתו.

דפוסים תמטיים דומים אם לא זהים אפשר למצוא בחיבור "עלילות בעל", הטקסט המיתולוגי שנכתב בכנען של תקופת הברונזה המאוחרת (היא אוגרית) ובקוסמוגוניה הבבלית הקלאסית הידועה בשמה "אנומה אליש".^[4]

נבחן את שתי הדוגמאות שמזכיר קרוס.^[5]

עלילות בעל

בטקסט האוגריתי "עלילות בעל", שנכתב בראשית המאה ה-14 לפנה"ס, אל הסערה בעל (כלומר אדון, כינוי נפוץ לאל הסער הדד/אדד) נלחם באל הים ים, ובאל המוות מוֹתכדי לכונן את מלכותו. העלילה מכנה את מקום מושבו של בעל "הר צפון" (צפון מסמן את צד שמאל ואת הכיוון צפון בשמית מערבית) ומתארת בחיות את מלחמותיו השונות של האל ואת הכתרתו:^[6]

ייקח בעל בני אתרת (היא האלה אשרה, אשתו של אל, אמו של בעל)
שרים ימחץ בכתף
רוזנים ימחץ באלה
[בני ים] ישליך ארצה
[אז ישב בעל על] כסא מלכותו
[מכון לשבתו] למושב ממשלתו

אנומה אליש

באפוס הבריאה הבבלי אנומה אליש (ראשית עד אמצע האלף השני לפנה"ס), האל מרדוך, האל הפטרון של העיר בבל, מביס את תיאמת, האלה האם הקדומה, ומשתמש בבתרי גופה כדי לברוא את העולם:^[7]

קרבו זה אל זה תיאמת והחכם באלים, מרדך,^[8]
נפתלו בקרב-הביניים, במלחמה נלפתו.
פרש האדון רשתו והקיפה...
ירה חוד חץ, פילח כרסה,
קרבה ביתק, ביקע לבה,
לכדה, ונפשה בילע

בשלב זה בעלילה מרדוך מכונן מקום משכן לאלים בשמים, שם ידורו ולשם בני אדם יכוונו את סגידת:

כונן בדמותו היכל גדול – הוא ה'אשרה';
ובהיכל הגדול, ב'אשרה', אשר ברא, בשמים
השכין את אנו, אנליל ואאה באחוזת קדשם.^[9]

לבסוף, לאחר בריאת הארץ, מרדוך מכונן מקום משכן לעצמו כדי לדור בו ולשלוט ממנו:

נעשה נא משכן אשר ייקרא לו שם,
דבירך, לו יהיה מלוננו, נשקוט נא בקרבו...
יסדו את בבל אשר בקשתם לבנותה,
תכונה לבניה, רוממו במתה.^[10]

סוגת ההמלכה

שירת הים אינה זהה לחלוטין לטקסטים הללו מן המזרח הקרוב. הדוגמאות לעיל מתארות "מאורעות" מן הזמן המיתולוגי, שבו האלים לחמו באלים אחרים. לעומת המופעים האלה, בשירת הים י־הוה נלחם בבני אדם בזמן ההיסטורי.^[11] נוסף על כך, טקסטים אלו הם פואמות אפיות ולא המנונות. עם זאת, הדפוס קל לזיהוי: כל טקסט חותם בהמלכת אל בעיר שבה יושב הכותב: בעל בהר צפון שבלבנון, מרדוך במקדשו בבל, וי־הוה במקדש ישראלי (ששמו אינו נזכר).

יצירת המנון המתאים לסוגת ספרות ההמלכה בידי סופר ישראלי או יהודאי מלמדצ שהמחבר הכיר את הסוגה, והתאימה להיסטוריוגרפיה הישראלית ולתפיסה הישראלית של י־הוה. אין בכך פלא, משום שידוע לנו מדוגמות אחרות במקרא כי סופרי המקדש או חצר המלוכה הישראלים הכירו את ספרות המזרח הקרוב ואת מוסכמותיה.^[12] ההיכרות עם הסיפורים אפשרה להם להסתמך על תבנית מוכרת כדי לכתוב את סיפורו של האל הישראלי.^[13]

תהילת מקדש קדומה

לאחר שביססנו את זהותה של השירה כמזמור מלכות שחובר במקורו עבור מקדש, האם אפשר להמשיך ולהניח הנחות לגבי זמן ומקום חיבורו? אין קונצנזוס מחקרי בשאלת מועד חיבור השירה, משום שאין לכך ראיות ברורות בטקסט עצמו. עם זאת, יש מספר נימוקים לתארוך היצירה לתקופה מוקדמת למדי: ראשית תקופת המלוכה בבית ראשון.

ניתוח לשוני – חוקרים רבים מציינים כי לשונה העברית של השירה היא ארכאית, ולפיכך היא מוקדמת ככל הנראה לארבעת המקורות המרכיבים את התורה. היות שהמקורות המוקדמים (J ו-E) חוברו לא יאוחר מאמצע ימי בית ראשון, יש לתארך את שירת הים לראשית תקופת המלוכה (אם לא לפני כן).^[14]

מקבילה לתפילת שלמה – פס' יז בשירת הים מהדהד רעיונות ומבנים לשוניים מתפילת שלמה בעת חנוכת בית המקדש המופיעה במלכים א ח:יג (וכן בדברי הימים ב ו:כ):^[15]

תפילת שלמה

^{מלכים א ח:יג} בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים.

שירת הים

^{שמות טו יז} תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְ־הוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

אלו הן שתי הפעמים היחידות שבהן מופיע הביטוי במקרא, והדבר מלמד שכותבו מודע להופעתו האחרת או שמקור שניהם באותו חוג חברתי, יש לשער – במקדש ירושלים. אף שאין הסכמה באשר לתיארוך תפילת שלמה במלכים,^[16] מרדכי כוגן טוען שזהו מזמור קדום שהתקיים עוד בטרם שובץ בספר,^[17] בדומה לטענת המחקר על שירת הים, שאף היא קודמת לשיבוצה בספר שמות.

הענקת לגיטימציה לירושלים ולשושלת בית דוד

כמתואר במלכים א, בניין המקדש נתפס כעדות ללגיטימציה האלוהית שניתנה לדוד וממשיכיו, וביניהם לשלמה כיורש החוקי לכתר. הדפוס המוכר מספרות המזרח הקרוב של אל רב כוח, החותם מסע מלחמה מוצלח בייסוד בית מקדש שבו ישכון,^[18] קשר את ייסוד המקדש בירושלים לעברו המיתי של ישראל והביא תועלת רבה לשלמה.

סגנונו הבינלאומי של שלמה

ספרות המקרא מתארת את שלמה כשליט בעל קשרים בינלאומיים אמיצים ובעל נטייה לעניין ולתרבות בינלאומיים:

• הוא מעסיק פיניקים במיזמי הבניין שלו, ביניהם אדריכל ושמו חירם (ז:יג, מ, מה)
• הוא קושר קשרים עם חירם מלך צור (ה:יא–כו, ט:יא, יד. חירם המלך אינו אותו חירם האדריכל)^[19]
• הוא נושא נשים נוכריות (יא:כד) ובהן בת פרעה (ט:כד)
• הוא בונה מקדשים לאלי נכר (יא:ז–ח)
• שמו יוצא לפניו בעולם (י:כג–כה) והוא זוכה לביקורה של מלכת שבא (י:א)

קשה לקבוע כמה מתוך כל זה הוא היסטוריה, כמה מיתולוגיה וכמה תעמולה. ועם זאת, מבחינה ארכיאולוגית, תיאור מבנה המקדש ותוכניתו בספר מלכים תואמים למקדשים אחרים בני הזמן, כגון המבנים שנמצאו בערים הארמיות תל תעינאת ועין דארה.^[20] מכאן למדים ששפתו האדריכלית של מבנה המקדש בירושלים היא שפת האדריכלות הבינלאומית בת הזמן. העניין בא לידי ביטוי, כפי שראינו, במזמור המלכות ששלמה הזמין מסופריו עבור חנוכת המקדש, העושה שימוש בסוגה פופולרית במזרח הקרוב ובעת בעונה אחת מותאם לסיפור הישראלי הלאומי ולאל הפטרון של העם, י־הוה, עולה בקנה אחד עם נטייה בינלאומית זו.

י־הוה ימלוך לעולם ועד – בירושלים

ספרות המלכה עשויה להיות כלי שימושי במתן לגיטימציה למקדש או לעיר באמצעות קשירתם עם האל או האלה פטרוני המקום המקימים בו את משכנם. ההכרזה בפסוק האחרון של השירה, "ה' ימלך לעולם ועד" (פס' יח), מדגישה כי האל ימלוך מעכשיו לעולם ועד מן הבית החדש שהקים. אסטרטגיה רטורית מעין זו תהיה הגיונית במצב שבו השירה חוברה כמזמור לכבוד חנוכת המקדש. על הצלחתו של המזמור מעיד דבר היבחרו בידי סופרי המקרא לחתום את הסיפור החשוב ביותר לישראל – יציאת מצרים, והעמדתו בפיו של נביא האומה הגדול, משה.