לקרוא את מגילת איכה מתוך פרשנות פנים מקראית

על מנת להבין את מרבית ספרי המקרא – וללא ספק בכלל זה את מגילת איכה – עלינו להתבונן מבעד לאוצר המילים והתחביר המקומיים של הטקס. במקום זאת, עלינו לאתר את הרמזים האינטרטקסטואליים שהותירו אחריהם מחברי הספרים. השיטה הזו, המוכרת גם בשם "פרשנות פנים־מקראית", פותחת למעננו שער להבנות חדשות, כאלה שפעמים רבות שונות מאוד מן הפרשנות המקובלת.

1. המילה "איכה" במגילת איכה ובישעיהו

מגילת איכה נפתחת בקינה על מצבה העגום של ירושלים לאחר הכיבוש הבבלי. בתנ"ך ה־NJPS (התרגום המודרני המקובל באנגלית למקרא) הפסוק הראשון מחולק לשלושה חלקים: בראשון קריאת נהי על העיר שהתרוקנה מאנשיה; בשני על שירדה מגדולתה המדינית וכעת העיר מבודדת וחסרת הגנה, כאלמנה; ובשלישי על שאיבדה מחשיבותה הרבה והגיעה לידי שעבוד.

^{איכה א:א} אֵיכָה! יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם!

הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם.

שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס.

אולם, הקשר הלשוני שבין הפסוק הזה ובין פסוק בספר ישעיהו מלמד שיש לחלק את מרכיבי הפסוק בצורה אחרת. הפרק הראשון בספר ישעיהו מתאר את חורבן יהודה, ככל הנראה בעקבות מסע הכיבוש של סנחריב מלך אשור בשנת 701 לפני הספירה. בשלב מסוים הכתוב פותח בקינה הדומה בלשונה ללשון הפסוק שלנו באיכה:

^{ישעיה א:כא} אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה

מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים.

את הפסוק הזה יש לקרוא כשאלה: כיצד ייתכן שהעיר הנאמנה הדרדרה כל כך מדרך הישר? הפסוק שלנו אם כן מתבסס על דברי ישעיהו ומציג שאלה כפולה. וכמקובל בשירה המקראית, מילות הפתיחה שלו מכוונות גם לשורה הראשונה וגם לשורה השנייה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר^[1]

רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה?

רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, הָיְתָה לָמַס?

כל שורה מדגישה את עליבותה של העיר בדרך אחרת. בשורה הראשונה זוהי עיר ריקה מאדם, ובשורה השנייה זוהי עיר שאיבדה כל כוח מדיני.

2. איכה ויציאת מצרים

מוטיב העבודה בכפייה, "הָיְתָה לָמַס", נזכר במקומות רבים אחרים במקרא: שלמה כופה עבודה על נתיניו (מלכים א ה:כז, ט:כא), בני ישראל כופים עבודה על יושבי הערים הנוכריות והכנעניות שהם כובשים (יהושע טז:י, יז:יג, שופטים א:כח, ל, לג, לה), ופרעה כופה את בני ישראל:

^{שמות א:יא} וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם.

הפסוק הזה מספר שמות, המתאר גם את עינויים של בני ישראל, מחבר אותנו גם לפסוק השלישי של ספר איכה:

^{איכה א:ג} גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כׇּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.^[2]

בנוסף לקשר שבין הפסוק ובין עינוי בני ישראל בשמות א:יא, הפסוק מתכתב גם עם הסיכום הקצר של סיפור יציאת מצרים בספר דברים, המזכיר גם הוא עינוי ועבודה קשה:

^{דברים כו:ו} וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.

לחלק השלישי של הפסוק, כׇּל־רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, יש קשר פנים מקראי הדוק עם המרדף של פרעה אחרי בני ישראל לפני קריעת הים:

^{שמות יד:ט} וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל־הַיָּם.

המילה מצרים מופיעה בשני המקומות באותן האותיות בדיוק, אך בהגייה שונה. ברגע שאנו מבחינים בקשר שבין הפסוק מאיכה לסיפור קריעת הים, אנו מבינים כיצד משחק המילים שבביטוי בֵּין הַמְּצָרִים מעלה בדמיונו של הקורא את בני ישראל הלכודים בין הצבא המצרי ובין הים – המוזכר גם הוא בפסוק הזה (שמות יד:ט) –ואת ישראל הנמלטים לתוכו (שמות יד:כב).

ארמזים אחרים ליציאת מצרים משובצים בפרקים הראשון, השני והאחרון של איכה.

עוני ומכאוב

^{איכה א:ט} רְאֵה י־הוה אֶת עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב... ^א:יב וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי

^{שמות ג:ז} וַיֹּאמֶר י־הוה רָאֹה רָאִיתִי אֶת־עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת־מַכְאֹבָיו

בסיפור יציאת מצרים אלוהים רואה את עניים (סבלם) וכאבם של בני ישראל ומכאן מתחיל תהליך הגאולה. באיכה הדובר מבקש מאלוהיו להבחין בכאבו, אך ללא הועיל.

^{שמות ג:ז} וַיֹּאמֶר י־הוה רָאֹה רָאִיתִי אֶת־עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת־מַכְאֹבָיו

זעקה ושוועה

^{איכה ג:ח} גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי

^{שמות ג:כג} וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים

גם כאן אנו עדים למהפך: בשמות הזעקה והשוועה (התחינה) של בני ישראל עולות אל האלוהים, ואילו כאן באיכה אלוהים מתעלם מהן.

מרורים

^{איכה ג:טו} הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה

^{במדבר ט:יא} עַל־מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ

בספר במדבר העם מצווה לאכול את קורבן הפסח עם עלי מרור על מנת לזכור את השעבוד שממנו השתחררו. באיכה אלוהים מאביס את בני ישראל בעלי מרור (ובלענה), סמל מובהק לעליבות המוחלטת שהגיעו אליה.

י־הוה ימלֹך לעולם ועד

^{איכה ה:יט} אַתָּה יְ־הוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר

^{שמות טו:יח} יְ־הוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד

הפסוק הזה באיכה, המופיע לקראת סוף המגילה, מהדהד את פסוק הסיום של שירת הים. ככל הנראה פסוק זה מכוון ליצור ניגוד בין המגילה ובין השירה. שירת הים היא קטע חגיגי שמגיע אחרי בריחת הניצחון של ישראל מיד מצרים ובשיאו בניין המקדש. איכה לעומת זאת מגיעה אחרי התבוסה הרת האסון של יהודה ביד הבבלים,כאשר חורבן המקדש הוא כבר בגדר עובדה מוגמרת.

לסיכום, האזכור העקבי של סיפור יציאת מצרים רוצה לטעון שחורבן ירושלים מבטל את יציאת מצרים. על פני היציאה מעבדות לחירות של יציאת מצרים, מתחוללת בעקבות החורבן הירידה מן החירות אל העבדות.

"אש תוקד בקרבי" – קינה לתשעה באב

הניגוד שבין יציאת מצרים וחורבן יהודה מעוגן באחד מפיוטי הקינות ליום תשעה באב, אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי.^[3] הפיוט מנגיד בין היציאה ממצרים ליציאה מירושלים ובכך מבקש להראות כי הקינות המנציחות את היציאה מירושלים הן בנות השוואה לשירת הים המנציחה את היציאה ממצרים.

הפיוט בנוי לפי סדר האלף בית ושורותיו מסורגות – שורה אחת על דבר מה טוב שהתרחש ביציאת מצרים ולאחריה שורה על דבר מה רע שארע בחורבן ירושלים, וחוזר חלילה. כל אחת מהשורות מסתיימות, בהתאמה, במילים "בצאתי ממצרים" או "בצאתי מירושלים". אלו הם שני הבתים הראשונים:

אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי—בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

קִינִים אָעִירָה לְמַעַן אַזְכִּירָה—בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

אָז יָשִׁיר משֶׁה שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה—בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָה וְנָהָה נְהִי נִהְיָה—בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

הפייטן, שחי בימי הביניים, הלך כאן בעקבות הניגוד השיטתי שעורכת מגילת איכה בין סיפור יציאת מצרים והגלות מירושלים.

3. בכוונה או בטעות?

הפרשנות הפנים־מקראית של איכה לא רק עוזרת למצוא קשרים מכוונים בין מקורות אלא גם תורמת להבנה נכונה של מושגים שקשה מאוד להבינם בתוך ההקשר שלהם במגילה. דוגמא טובה לכך נמצאת בערך באמצע המגילה:

^{איכה ג:לב} כִּי אִם הוֹגָה וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו. ^ג:לג כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבּוֹ וַיַּגֶּה בְּנֵי אִישׁ.

את המילה "מליבו" קשה להבין בהקשר הזה. איך אפשר לומר שאלוהים ייסר ("הוֹגָה") את עמו ולאחר מכן לטעון שלא עשה זאת בכוונה? משמעות דבריו אלה של המקונן מתבהרת לאור האופנים שבהם ספר במדבר משתמש במונח זה.

כאשר משה מספר לדתן ואבירם המורדים שהוא עומד להוכיח להם שכל מעשיו נעשים בשליחותו של אלוהים וכי אין הוא יוזם דבר על דעת עצמו, הוא מתנסח כך:

^{במדבר טז:כח} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְ־הוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי.

גם כאשר בלעם מספר לבלק שקללתו/ברכתו לישראל אינה דבר התלוי בכוחו או ברצונו, הוא מתנסח כך:

^{במדבר כד:יג} אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְ־הוָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְ־הוָה אֹתוֹ אֲדַבֵּר.

האמירה של איכה ג:לב-לג אפוא היא שבין אם אלוהים מביא על האדם ייסורים ובין אם הוא מוחל לו, שום רעה לא באה על האדם בטעות. סבלם של ישראל היה עונש משמיים על התנהגותם ולא נפל עליהם בפתע פתאום. התפיסה הזו מתאימה לפסוקים אחרים בהמשך הפרק:

^{איכה ג:לז} מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה ^ג:לח מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב ^ג:לט מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי? גֶּבֶר – עַל חֲטָאָיו.

לפי זאת כל דבר שקורה קשור בדין שאלוהים עורך לבני האדם.

מסר של תשובה

ההבנה שהחורבן הוא עונש שאלוהים השית על עמו בעבור חטאיו מובילה את המקונן לקרוא ליהודה לחזור בתשובה:

^{איכה ג:מ} נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד יְ־הוָה.

את הפסוק הזה אפשר לקרוא בפרשנות פנים־מקראית של קטע הפתיחה בנאומו של משה בדברים ל, היוצא מנקודת מבט תיאולוגית דומה:

^{דברים ל:א} וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. ^ל:ב וְשַׁבְתָּ עַד יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ...

האמירה כאן היא שהאופן בו אנו מתנהגים הינו בעל חשיבות. העולם הוא אינו רק "הומה רעש וזעם, והמשמעות – לא כלום", כטענתו של מקבת' של שייקספיר.^[4] על פי איכה ג אנשי יהודה הן קורבנות זעמו הצודק של אלוהים הנענשים על דרכיהם הרעות. פרשנות שכזו מעידה שההשגחה האלוהית עודנה פועלת ופותחת בפני המקונן צהר של תקווה, שכן חזרה בתשובה תביא עימה את הסיכוי לגאולה.^[5]

4. "עד מאוד" – כפשוטו או עד כלות?

הקריאה הפנים־מקראית יכולה גם להבהיר לנו את דברי הפסוק החותם של הספר. לקריאה הזו יש חשיבות תיאולוגית רבה בהבנת המסר של מגילת איכה (שימו לב למילים המודגשות):

^{איכה ה:כב} כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד.

המשמעות הפשוטה של הפסוק לפיה אלוהים פשוט מואס בישראל בשל כעסו, אינו מסתדר עם הלך הרוח הספרותי והרעיוני המרכזי של איכה, שכפי שציינו למעלה מבקש לטעון שהחזרה בתשובה תגרום להפסקת הענישה האלוהית.

פירוש טוב יותר של המילים יביא בחשבון שימוש דומה באותו השורש בספר דברים, בקטע שמופיע גם בקריאת שמע:

^{דברים ו:ה} אָהַבְתָּ אֵת יְ־הוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ.

אברהם אבן עזרא מבין את המילה האחרונה בפסוק בדברים במשמעות של ככל האפשר או עד כלות:

מאדך – מטעם: מאד מאד (בראשית ז:יט). והטעם: רב רב. אהוב אותו בכל מה שתוכל, ותהיה אהבה גמורה בכל לב.

מן ההצעה הזו עולה שהכוונה היא שאלוהים כבר שפך את חמתו ככל האפשר. אם כן את איכה ה:כב יש להבין טוב ביותר כך: "כִּי אִם [=שהרי כבר] מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" [=ככל האפשר]. ההיגיון העומד מאחורי הפסוק באיכה הוא שלאחר שהזעם הגיע לפורקן ולאחר ששבנו בתשובה אנו מסוגלים להעז ולבקש מאלוהים,

^{איכה ה:כא} הֲשִׁיבֵנוּ יְ־הוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.