טובים היו חללי חרב מחללי רעב

השימוש במצור במלחמה

בימי קדם, כשצבאות לא הצליחו להבקיע בקלות את חומותיה של עיר כדי לכבוש אותה, הם הטילו עליה מצור. סנחריב מלך אשור (704–691 לפני הספירה) תיאר את השימוש באסטרטגיה זו בגליל ראסאם. הטקסט מתאר את מסע המלחמה ביהודה בשנת 701:

אשר לחזקיהו היהודי, על 46 עריו הבצורות, ועל הערים הקטנות לאין מספר שסביבותיהן, שמתי מצור ולכדתי (אותן) בסוללות כבושות, בכרים מוגשים (לחומה), בהסתערות חיל רגלים, במנהרות, בפרצים (בחומות), ובסולמות (או: אילי ניגוח)... אותו כלאתי בתוך ירושלים עיר מלכותו כציפור בכלוב. הקפתי אותו בביצורים, ואת היציאה משער העיר עשיתי לו לתועבה.^[1]

כאשר חילות האויב הקיפו את העיר, אותן החומות שנועדו להגן עליה מפני פולשים, כלאו את התושבים בתוכה. כתובת של אשורבניפל מלך אשור מתארת בצורה מוחשית את השפעות המצור על העיר הפניקית צור:

במסע השלישי יצאתי נגד בעל מלך צור היושב בתוך הים אשר לא שמר את דבר מלכותי, ולא ציית למוצא שפתי. הקפתי אותו בביצורים וחיזקתי את השמירה שאנשיו לא יצאו. בים וביבשה תפסתי את כל מסילותיו וניתקתי את דרכו. מים, מצרך המחיה את נפשם, היה יקר לפיהם. אסרתי אותם במאסר חזק שאין להימלט (ממנו). את נפשותיהם הצרתי וקיצרתי, (ועל ידי כך) הכנעתי אותם לעולי.^[2]

מצורים מסוג זה עלולים להימשך חודשים רבים, ולעיתים נדירות (כמו במקרה של המצור שהטיל נבוכדנצר על צור) כמה שנים. כפי שמעידה הכתובת של אשורבניפל, בזמן המצור העיר נחסמה לכניסת אנשים או אספקה (מזון, מים^[3] או כלי נשק), ואיש לא יכול היה לברוח ממנה. לא הייתה הבחנה בין לוחמים ובין אזרחים. מטרת המצור הייתה להחליש את האוכלוסייה ברעב ובמחלות, עד שהעיר תיכנע או עד שחילות האויב יבקיעו את החומות וייכנסו לעיר.

חוויות הנצורים

העיר נעשתה צפופה עוד לפני הטלת המצור – אנשי הכפרים שסביבה נמלטו מפני הצבא המתקרב וביקשו מחסה בין חומות העיר.^[4] איש לא יכול היה עוד לצאת מן העיר לטפל בשדות או להוציא בהמות למרעה. אולם התנאים לא הורעו מייד. ערים שצפו את בוא המצור הצטיידו באספקה כדי להאכיל את התושבים.

נוסף על כך, היות שהבהמות שבתוך העיר היו צפויות למות במהרה בגלל המחסור במזון, שחטו ואכלו אותן. למעשה, היות שבהיעדר אפשרות לשמור את הבשר בקירור היה צורך לאוכלו במהירות בטרם יתקלקל, שפע הבשר לאכילה היה בוודאי כחגיגה ממש. אולם כאשר מאגרי המזון הצטמצמו, החלו לקצוב את המזון שחולק. וכאשר המזון אזל, תושבי העיר נאלצו לחפש שיירים ראויים למאכל.

יחזקאל ממחיש את החיפוש הנואש אחר מזון ואת הגבלת הקצובות כאשר י־הוה מצווה אותו לעשות מעשה שיציג בצורה סמלית את מה שעתיד להתרחש כאשר יוטל מצור על ירושלים. הנביא מכין לחם מכל הבא ליד משום שאין די חיטה:

^{יחזקאל ד:ט} וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכֲלֶנּוּ.

כדי להמחיש לעם ביתר שאת את תנאי המצור, הוא נדרש לקצוב את מזונו – 20 שקל לחם (כ־200 גרם) ושישית ההין מים (כ־0.6 ליטר) ליום:

^{יחזקאל ד:י} וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכֲלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם מֵעֵת עַד עֵת תֹּאכֲלֶנּוּ. ^ד:יא וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין מֵעֵת עַד עֵת תִּשְׁתֶּה. ^ד:יב וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכֲלֶנָּה וְהִיא בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם.

נאמר ליחזקאל להשתמש בצואת אדם כחומר בערה, משום שלא יהיו עוד גללי בעלי חיים בעיר.

בזמן המצור על שומרון, הרעב היה גדול כל כך שתושבי העיר שילמו הון עתק תמורת דברים שבימים כתיקונם לא היו אוכלים או משתמשים בהם כחומר בערה:

^{מלכים ב ו:כה} וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חֲרֵייוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף.

מאות שנים לאחר מכן, מתאר יוסף בן מתתיהו את כיבוש ירושלים על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה, ומציג תמונה ספרותית קשה של זוועות מלחמת המצור:

יחד עם [ניתוק] דרכי היציאה נשללה מן היהודים כל תקווה להציל את נפשם, והרעב שהלך והתעצב כילה את העם, משפחה אחר משפחה ובית אב אחר בית אב.

הגגות היו עמוסים נשים ועוללים מעולפים, הסימטאות מלאו גוויות של זקנים; נערים ובחורים נפוחי רעב^[5] שוטטו סחור סחור בכיכרות העיר כרוחות רפאים, ונפלו במקום שבו מצאם גורלם. החלשים לא אצרו כוח לקבור את קרוביהם, ומי שכוחו היה עדיין במותניו נמנע מלעשות כן הן בגלל המון המתים, הן מפני שלא ידע מה מצפה לו; ואכן, רבים [צנחו] ומתו בשעה שעסקו בקבורת יקיריהם, ורבים גררו עצמם אל קברם עוד לפני שהגיעה שעתם.

בכל הפורענות הזאת לא נשמע קול בכי ולא קינה; הרעב הכריע את כל הרגשות; בעיניים יבשות ובפיות פעורים,^[6] מעוותים מכאב, הביטו הנאבקים במוות במי שכבר נגאל מייסוריו.^[7]

התיאור קורע לב של המצור באיכה

ספר איכה מתאר ברוב רגש את הרעב ששרר בירושלים בגלל המצור שהטילו הבבלים ואת הסבל שהוא גרם.^[8] בפרק א מתוארים נכבדי העם הגוועים ברעב. מעמדם וכבודם סרו מהם, והם נאלצו לחפש מזון, אך לשווא:

^{איכה א:יט} קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ כִּי בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמוֹ וְיָשִׁיבוּ אֶת־נַפְשָׁם. ^א:כ ...מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת.^[9]

הקורבנות הפגיעים ביותר: הילדים

באיכה ב מסופר מה עלה בגורלם של הילדים באמצעות תיאורים קשים וקורעי לב של ילדים גוועים ברעב ומוטלים מחוסרי הכרה ברחובות. אימותיהם חסרות אונים ואין בידן לעשות את תפקידן המרכזי – להאכיל את ילדיהן:

^{איכה ב:יא} כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי
בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה. ^ב:יב לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן בְּהִתְעַטְּףָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל־חֵיק אִמֹּתָם.

הצירוף "דגן ויין" ייחודי לפסוק זה. הצירוף השגור הוא "לחם ויין", אבל דגן ויין הם מוצרי בסיס היכולים להישמר במשך זמן רב. עם זאת, לפי פסוקים אלה אפילו הם אזלו. אל לנו לחשוב שילדים נהגו לשתות יין; המשורר שם את המילים האלה בפיהם כדי להראות שלא נותרו בעיר פיסת מזון או טיפת משקה.

עם החמרת התנאים בעקבות המצור, מספר פרק ב, החיים החלו לאכול את המתים.

^{איכה ב:יט} שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת. ^ב:כ רְאֵה יְ־הוָה וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם־תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים.

האימהות, שלא הצליחו להמציא מזון לילדיהן, אוכלות אותם (אחרי מותם). קניבליזם הוא יסוד המצוי בתיאורים רבים של רעב במזרח הקדום, ובתוך כך במקרא (איכה ד:י; ויקרא כו:כט; דברים כח:נג–נז; מלכים ב ו:כו–ל; ירמיה יט:ט; יחזקאל ה:י). התיאור אינו משקף בהכרח את האמת ההיסטורית אלא משמש לשם המחשה דרמטית של התמוטטות הנורמות החברתיות בעיתות רעב קיצוני. הדימוי של האימהות האוכלות את ילדיהן, את מי שהניקו בעבר, הוא ביטוי מבעית במיוחד של הרעיון.^[10]

באיכה ד:א–י מסופר ביתר אריכות על הילדים, והם מושווים לזהב ולאבנים יקרות המוטלים כעת ברחובות כשברי חרס חסרי ערך (פס' ב). אימהותיהן (שלא באשמתן) גרועות מתנים, הנחשבים לבעלי חיים נתעבים, אך עם זאת מאכילים את ילדיהם (פס' ג). הילדים מתחננים למזון, אך איש אינו מאכילם (פס' ד^ב). בפסוק ד^א מתואר סבלם של הילדים באמצעות דימוי מחריד של תינוקות דוממים:

^{איכה ד:ד} דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא.

הלשון הדבקה לחיך היא צירוף שמשמעותו שהאדם אינו מסוגל להשמיע הגה.^[11] התינוק נחלש כל כך מן הרעב שלא די שאינו מסוגל לינוק – הוא אינו יכול אפילו לבכות.

אחרי תיאור זוועות הרעב, אין תמה שספר איכה קובע:

^{איכה ד:ט} טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי־חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב.

המוות גובה קורבנות בקרב ובמצור, אך לפחות המוות האיטי והקשה ברעב נחסך מן המתים בקרב.

צום תשעה באב

אנחנו קוראים את מגילת איכה בתשעה באב כדי להזכיר את חורבן ירושלים והמקדש.^[12] השירה מלאת הרגש בספר מאפשרת לנו לחוות את האירועים, להרגיש, לפחות במידת מה, את מה שאירע בירושלים בימי חורבנה.

אומנם הספר אינו עדות ראייה; החוקרים מסכימים שהוא נכתב כמה שנים אחרי שנת 586 לפני הספירה. ובהיותו יצירה ספרותית, הספר משתמש במוטיבים וביסודות שהיו שכיחים בתיאורי מלחמות וכיבושים בימי קדם. למרות זאת, מאחורי השירה עומדים אנשים אמיתיים, וכישרונו של המשורר מעורר את חוויותיהם לחיים. ותיאורי הרעב בזמן המצור מוחשיים יותר מכול.

גם היום יש בעולם אנשים הרעבים ללחם וגוועים מרעב, הן בשל גורמים טבעיים ובשל מעשי בני אדם, אך מרביתנו זכינו לא לחוש רעב, וּודאי שלא למות מרעב. אפילו בתקופת מגפת הקורונה, כאשר אפשרות היציאה מן הבית הוגבלה וסוגים שונים של מאכלים לא היו זמינים לזמן מה, היה לנו שפע אוכל.

בתשעה באב אנחנו צמים. בדרך כלל צומות הם לשם כפרה ובקשת מחילה מאלוהים, אולם לאור המתואר במגילת איכה, צום תשעה באב מזכיר לנו את הרעב הקשה בזמן המצור ומאפשר לנו לחוות מעט מזעיר מחורבן ירושלים.