אבותינו החנוטים: יעקב ויוסף

כיצד בוצעה חניטה במצרים הקדומה? ומה ניתן ללמוד על יעקב ויוסף מכך שלאחר מותם, גופותיהם נוהלו בהתאם לשיטות הקבורה המצריות?

הדפסה
שיתוף
הדפסה
שיתוף

קבורת יוסף, איור משנת 1890 בתנ"ך הולמן, נצבעה.

בסוף ספר בראשית מסופר על מות יעקב וקבורתו. בידיעה שימות במצרים, יעקב מבקש בצוואתו להיקבר בארץ כנען, במערה שבה נקברו אבותיו (ואשתו). יוסף, בנו של יעקב, שהיה בעל משרה רמה במצרים בעת פטירת אביו, מצווה על עבדיו לחנוט את גופת אביו. פעולה זו של הפיכת הגוף למה שמכונה אצלנו מומיה, נועדה למנוע את רקבון הגופה במשך המסע הארוך לכנען. פעולה זו, של שימור הגופה לאחר המוות באמצעות סילוק הנוזלים, לא היתה ייחודית למצרים הקדומה, אך תופעת ה"מומיה" והרעיון של גופה עטופה בתכריכים כשידיה משוכלות על החזה, מתקשרים לרוב עם התרבות המצרית. ניתן לראות את החניטה כפרקטיקה בעלת שני רבדים:

  • תהליך פיזי של ייבוש הגוף כדי שלא ייפגע מריקבון.[1]
  • פרקטיקה המשקפת מערכת מורכבת של אמונות דתיות.
חלק א

התהליך הפיזי

פעולת החניטה לא הייתה פרקטיקה עקבית – היא עברה שינויים מתקופה לתקופה, וממקרה למקרה. אין ולוּ מקור מצרי אחד המסביר בדיוק את הפרקטיקה ואת סדרהּ או מציין את משך התהליך (אגיפטולוגים היו יוצאים מגדרם אילו נמצא טקסט כזה). לאור ההסתייגות הזו, יש לקרוא את ההסברים שלהלן כהשערות כלליות ביחס לתהליך, לאור המידע העומד לרשותנו היום.

הקרביים

תהליך חניטת גופות החל בהסרת האיברים הפנימיים המוּעדים לריקבון. הקרביים נחנטו, ובדרך כלל נקברו עם המת בתוך כדים "קנופיים" (מעוצבים כצלמיות). כדים שנשאו אברים של מלכים, כגון תות ענך אמון, עוצבו לעתים בדמות המתים. כדים עם אברים של בני אצולה שלא היו ממשפחת המלוכה עוצבו לעתים קרובות בצורת צלמיות "בני הורוס":

  • אימסֶטי (Imsety) – דמות אנוש ששמרה על הכבד;
  • דוּאַמוּטֶף (Duamutef) – תן ששמר על הקיבה.
  • הַפּי (Hapy) – בַּבּוּן ששמר על הריאות;
  • קֶבּסֶנוּאֶף (Qebsenuef) – בז, ששמר על המעיים.

כדים קנופיים מן השושלת התשע-עשרה עם ראשים של בני הורוס
כדים קנופיים מן השושלת התשע-עשרה עם ראשים של בני הורוס

בתקופות מסוימות הוחזרו האיברים המשומרים אל חלל הגוף. ואף על פי כן, המתים נקברו לצד כדי דֶמה שנשאו ראשי צלמיות של אלים מצריים. הכדים, בין אם מדומים או מכילים איברים, אוכסנו לעתים קרובות בתיבה והועמדו לצד המומיה. לעתים עוצבו התיבות הללו כארבע אלות מגוננות: איסיס (Isis), נפתיס (Nephthys), ניית (Neith) וסרקט (Serket). ההגנה על האיברים הפנימיים, באמצעים פיזיים ובאמצעות העמדתם במרחב של אלים, מצביעה על כך שבני התקופה ידעו כי האיברים הללו, כמו הקרביים, חיוניים לתפקודו של הגוף.

המוח

דווקא המוח, לעומת זאת, סולק מן הגוף ולא עבר שימור. הוא הוצא מן הגוף על ידי משיכתו בקרס דרך האף, לעתים לאחר שהפך לנוזל כתוצאה מפגיעה של הקרס ושבירה של האף. (זהו החלק העקוב מדם של תהליך החניטה, שיש המוצאים אותו מרתק במיוחד).

הלב

האיבר הנחשב ביותר מבחינת המצרים היה הלב, שבאידיאל החניטה נועד להישאר בגוף החנוט. כדי להבטיח את הישרדותו, הונח לצד רכיבי החניטה והקבורה קמע בצורת הסימן "לב" בכתב החרטומים. לעיתים היה הקמע בדמות חרפושית, שעליה נכתבו הוראות כיצד יש להשתמש בלב בהצלחה כדי לזכות בכניסה לעולם הבא.

התזמון

התורה מדווחת כי תהליך החניטה של יעקב ארך ארבעים יום, ומשך האבל עליו ארך שבעים יום:

בראשית נ:ג וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם.

תיאור זה תואם את המידע העולה ממקורות מצריים, ולפיהם הגופה הושרתה במלחים (נתר) ונוקזה במשך כארבעים יום כדי לייבש אותה, ובמשך שלושים יום נוספים טופלה בתמרוקים, בשמנים ובאמצעים שונים נוספים.

יש לציין, שבהסתמך על מקורות עתיקים אחרים, פרשנים מראשית העת החדשה פקפקו במידע ביחס למשך זמן החניטה המוזכר בתורה. על רקע זה, הפרשן היהודי בן המאה התשע-עשרה, שמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1800–1865), התגייס להגן על דיוקו של המקרא:

"לחנוט את אביו:" היו מוציאים מגופו של מת המוח והמעים, והיו ממלאים את הבטן מר וקציעה, ואח”כ [ואחר-כך] היו מולחים כל הגוף בנתר [nitrum] משך ארבעים יום, והירודוט [=הרודוטוס] אומר שבעים יום, ודיאודורוס אומר יותר משלשים יום, ואין ספק שהיה הדבר הזה ידוע לישראל ולמשה יותר ממה שהיה ידוע ליוָנים.

התהליך האידיאלי מול התהליך בפועל

אין אפשרות לקבוע בוודאות את התזמון המדויק של תהליך החניטה ואת משך תקופת האבל. הפרקטיקות הביצועיות הקדומות מגיעות אלינו ככל הנראה כאידיאלים מובְנים. הפעולות לא תמיד – ואולי מעולם לא – נעשו בסדר רשמי, או במסגרת זמן מדויקת. היו אלה התזמון, ובמיוחד המשאבים, שהכתיבו את אופן החניטה ומהלכה. 

שירותי חניטה היו זמינים רק לאליטות הגבוהות ביותר, ואיכות השימור של מומיות השתנתה ממקרה למקרה; כך, אחדות מהמומיות של שליטי הממלכה החדשה נראות חיות להפליא, בעוד אחרות קרובות לסף התפוררות. חלק מהמומיות מהתקופה הקדם שושלתית לא עברו כל התערבות של ניתוח הגוף. בתקופות אחרות, קבורה "טובה" או יקרה כללה סיכה כה מרובה בתמרוקים ובשמנים, עד שבסופו של דבר הגופה נשתמרה פחות.

לוחות מומיה

בתקופת הביניים השלישית (סביב 1070–712 לפנה"ס) –תור הזהב של החניטה – תהליך השימור נעשה מסובך הרבה יותר. נראה שהגופות בעת ההיא "פוסלו" באמצעות כריכת הפנים בד פשתן ששימש לעיצובם. בתקופה זו השתנתה פרקטיקת הקבורה והושם דגש רב יותר על מכלול הקבורה, בין השאר, על איסוף חפצי המת וקבירתם לצד המומיה.

כבר בסוף תקופת הממלכה החדשה (1550–1070 לפנה"ס), נעשה שימוש בקרש עץ ועליו ציור דמותו של המת. נראה כי "לוחות מומיה" אלה נעשו אלמנט קנוני בתוך מכלול הקבורה עד תקופת הביניים השלישית. הלוח הונח בתוך הארון מעל המומיה כשכבת הגנה נוספת לגופה.

על אף ההתאמות שנעשו בפרקטיקה עצמה, נראה שהעקרונות המאחדים שדרשו חניטה נשארו יציבים לכל אורך ההיסטוריה המצרית. החניטה הייתה תהליך של טרנספורמציה – שבה הגופה נועדה להפוך מגוף פגיע ומוּעד לריקבון, לגוף נוקשה וקל לשימור, בדומה לפסל. לפי התפישה, האדם החי אמנם אינו הופך לאל, אך הוא נעשה, במידה מסוימת, ישות אלוהית.

תכריכים וארונות קבורה

עם השתכללות תהליכי הקבורה, המומיה מולאה בפשתן ונעטפה בתכריכי פשתן, ונוספו קמעות, ולעתים גם מה שמכונה "מסכת מוות". מסכת המוות המוזהבת של המלך תות ענך אמון היא הדוגמה המוכרת ביותר. מסכות של בני מעמדות נחותים יותר הוזהבו אף הן או נצבעו בצהוב, כדי לייצג זהב. התפיסה היתה שגופם של האלים עשוי זהב, ולפיכך קישוט גופות בזהב הייתה אחת הדרכים להפוך את המת לאלוהי. הגוף הושם בארון או בסדרת ארונות, ונישא בתהלוכה אל הקבר, שבו הוא עתיד להישאר לעד, כדי שהתכונות המטפיזיות של העצמי ישובו אל הקבר ואל הגוף.

בעת קבורת אנשים מן האליטות הגבוהות ביותר, ארון הקבורה המכיל את המומיה העטופה בתכריכים (ואת חלקיה) הושם בתוך סרקופג ועליו טקסטים שונים שהדריכו את המת בדרכו אל העולם הבא. הארונות היו עשויים בדרך כלל מעץ מקומי, למשל עצי שיטה ותאנה, שנחשבו קדושים לאלָה המשיבה לחיים, חַתחוֹר. אלה זו הייתה גם סמל ללידה מחדש ולטרנספורמציה. הסרקופג לעומת זאת היה לרוב עשוי מאבן קשה שהיה ביכולתה להגן על הגוף החנוט, כך על פי אמונת בני התקופה.

חדרי קבורה קדושים ושודדי קברים

השאיפה היתה שאיש לעולם לא ייכנס לחדר הקבורה, אך בקפלה של הקבר יכלה המשפחה להמשיך להזין ולטפח את אהוביה בתפילות ובמזון, וכך לדאוג לעד לאבותיה הנערצים.

אולם היה זה בלתי אפשרי לזכור את המת לנצח, וודאי שלא ניתן היה להמשיך ולפקוד את קברו מצוידים בתפילות ובמזון. כך, עם הזמן, קברים נותרו ללא מבקרים, והפכו מוקד משיכה לשודדים. קיים תיעוד של שוד קברים במצרים, ותיעוד של שימוש חוזר בקברים בעיר המתים (נקרופוליס) בתבאי. קברים אלה עברו לשמש קרובי משפחה ולעתים זרים אחרים, שחיפשו מקום מנוחה למתיהם. חפצים יקרי ערך שנמצאו בקבר שימשו את מי ששם עליהם את ידו, לעתים תוך שינויים וקישוטם מחדש.

טיפול מודרני במומיות

כמעט ולא נמצאו קברים מצריים שלא נפרצו בעידן העתיק. ואלה  ששרדו מן הזמן הקדום הגיעו לאירופאים המודרניים וטופלו כאילו היו רכושם. היה זה במיוחד במאה התשע-עשרה, כאשר סברו שהמומיות צופנות בתוכן אבנים יקרות (לעתים כך אכן היה) או כוחות סודיים (לא הוכח מעולם). מומיות אפוא הופשטו מתכריכיהן בפני קהל, נשרפו כחומר דלק או נטחנו ונבלעו כתרופות.

מומיות רבות נמצאות באוספי מוזיאונים, שבהם הן מוצגות בפני קהל, ונוכחותן שם מעוררת ויכוחים רבים בנושא כבוד המת: האם המתים היו מאושרים שזוכרים אותם, או מתקוממים על כך שבוהים בהם? האם חינוך המבקרים במוזיאון על אודות האמונות המצריות מצדיק שימוש כזה? האם מותר "לנצל" אנשים שמתו לפני אלפי שנים, שאין ביכולתם להביע את דעתם על העניין? כמעט הכול מסכימים עתה שלמומיות מגיע טיפול מכבד, אך אין תמימות דעים בשאלה כיצד.

למרות תדירות הימצאן של מומיות וקשריהן ההדוקים למצרים הקדומה, נראה שמעמדן הבלתי מוגדר – אמנם מתים, אך כאלה ש"נולדו מחדש", לא אדם ולא חפץ – הוא לימינלי, ומתריס כנגד סיווגן המסודר וכנגד הרציונליזציה, כאחד. אחרי הכול, בהיותן גופות, המומיות הן אחת ההוכחות ה"חיות" ביותר לעובדת המוות, וככאלה יש בהן כדי לעורר בצופה תגובה רגשית חזקה.

חלק ב

האמונות שבבסיס החניטה

מנהגי החניטה המצריים שימשו כחלק מתהליך האבל של האנשים החיים. לצד זה, הם נועדו להבטיח שהמהות העצמית של האדם תמשיך להתקיים באופן כלשהו לאחר מות הגוף.

לפי המסורת המצרית, ה'עצמי' של האדם מורכב מחלקים מרובים. אף שאין תרגום עברי מדויק למונחים הבאים, ניתן להגדיר חלקים אלה של העצמי באופן הבא:

  • ציפור ה"בָּה", מושג הקרוב לרעיון הנפש או הנשמה של המת.
  • ה"אקה" הרוחני, קרוב למה שאנחנו מכנים "רוח", המתפקד כמתווך בין החיים ובין המתים; ה"אקה" של המת מסוגל להעניש את מי שגרמו לו עוול או התערבו בקברו, אך עשוי גם לעזור לחיים, אם הוא מעוניין בכך.
  • ה"קה", הגורם הפעיל, שדרש תמיכה בצורת מנחות וטובין שהושמו בקבר.

תהליך החניטה ועבודת השימוש במרקחות בשמים – ולמעשה, כל פרקטיקת הקבורה המצרית – כוּונו ליצירת מכלול כלים שבהם יוכלו לבוא לידי ביטוי אספקטים של מהות העצמי של המת. דמויות של המתים, במיוחד כפסלים, נועדו לשמש משכן ל"אקה" ל"בה" ובמיוחד ל"קה", במקרה שהגופה חוּללה או נעשתה בלתי נגישה.

אוצר מילים מטאפורי

בשפה המצרית, אוצר המילים של חלק מפעולות החניטה נשא משמעות מטאפורית או תיאולוגית. למשל, המילה לבושֶׂם, סנטר sntr מכילה בתוכה את המילה ntr שפירושה אלוהות. ייתכן שעצם בישום גופה בתמרוקים סימל את העובדה שהמת נחשב שמי שמתקרב אל האלוהות, או הופך לאל בעצמו.

בדומה לכך, המונח המצרי ל"מזיגה" היה קשור ל"פליטת זרע" במיתולוגיה המצרית. השלב הראשון בבריאה על פי המיתולוגיה המצרית היה פליטת הזרע של האל הבורא, אתום.[2] מושג זה מחקה את השלב הראשון של ההתרבות האנושית. לכן ייתכן שהאמינו כי שפיכת חומרים ויציקתם על הגוויה או לתוכה עשוי לסייע למתים להיוולד מחדש.

שקילת הלב

הליטורגיה המצרית מתארת את הלב כאיבר המכיל תיעוד של אופי האדם ומעשיו, וזו הסיבה לכך ששימור הלב כחלק מן הגוף ממלא תפקיד מרכזי כל כך בחניטה. לפי אמונתם, המתים נזקקו לתיעוד זה בשאול כדי להוכיח כי הם ראויים להיכנס לעולם הבא. על גבי פפירוסים של קבורה ולפעמים על גבי ארונות הקבורה צויָר פרק 125 מ"סֵפר המתים" – טקס שקילת הלב כנגד נוצת יען שעל כף המאזנים השנייה, שהיה סמל המאע’ת, מושג הצדק בחברה המצרית.[3] אם הלב היה שקול לנוצה שעל הכף השנייה, המת היה זכאי להיכנס לעולם הבא. אם לא, נידון האדם לחדול מן הקיום.

אנוביס שוקל את ליבו של אָני אל מול נוצת מאע’ת, בערך 1300 לפנה"ס. המוזיאון הבריטי.
אנוביס שוקל את ליבו של אָני אל מול נוצת מאע’ת, בערך 1300 לפנה"ס. המוזיאון הבריטי.

מחזור החיים, המוות והתחיה

החברה המצרית החזיקה בתיאולוגיות רבות בתקופות שונות, אך בין הבולטות שבהן היתה התפיסה הרואה בחיים, במוות ובתחייה שיקוף של מחזור ההפיכה של בן לאב, שבתורו מת ונולד שוב כבן. בהתאם לאידיאל זה, עברו המשרות, כולל משרתו של המלך, מאב לבנו. בתמונות קברים נראים ילדים מביאים מנחות להוריהם המתים, הישובים על כסאות. ייצוגים אלה של שלישיית האם, האב והצאצא מעידים על חשיבותה של מחזוריות הדורות. בדומה לכך, האמינו שה"קה" של המלך עובר מכל שליט/ה אל הבא/ה אחריו/ה, ממש כמו מאב לבן, בין אם היה המלך החדש קרובו בדם ובין אם לאו.[4]

אל המתים: אוסיריס החנוט

באמנות ובספרות, יוצגה מחזוריות זו של אבות ובנים על ידי אוסיריס, המלך המיתי הקדום של מצרים הקדומה, שהודח מכיסאו רק כדי שבנו, הורוס, יזכה בכס.[5] רעיון החניטה היה בעל חשיבות מכרעת למחזור זה. על פי המיתוס, איסיס, אשתו של אוסיריס, חונטת את גופו המשוקם של אוסיריס. אוסיריס הופך לאל המתים בעוד בנו הורוס שולט כמלך חי. הליטורגיה של תקופת הביניים השלישית (סביב 1070–712 לפנה"ס)  משתמשת אפוא בכינוי "אוסיריס" למתים.

אוסיריס מתואר לאורך ההיסטוריה המצרית כמומיה. עורו לפעמים כחלחל, שחרחר או ירקרק. אלה צבעים המסמלים תחייה והתחדשות, ומנוגדים לצבע עורם האדמדם של הגברים המצרים החיים. בהשוואה אליהם אוסיריס דומה באופן ניכר לגופה. גופו נכרך באופן כה הדוק עד שידיו בלבד בולטות מתוך התכריכים.[6]

סיפורו של שנהאת והצורך להיקבר במצרים

ספר בראשית מתאר את חששתם של יעקב ושל יוסף מהישארות גופותיהם במצרים. שניהם מצַווים מפורשות שגופותיהם (החנוטות) תובאנה לכנען ותיקברנה שם.

  • יעקב
בראשית מט:כט וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי.
  • יוסף
בראשית נ:כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה.

סיפורו של שנהאת (סינוהא), שנכתב כנראה בתקופת הממלכה התיכונה, בסביבות 1875 לפנה"ס, מציג נרטיב מקביל של גיבור מצרי ולו בעיה הפוכה. הסיפור מתאר את נדודי האיש ששמו שנהאת מחוץ למולדתו, מצרים.[7] בסוף חייו, שנהאת מבקש לשוב למצרים כדי להיקבר כראוי – כלומר בחניטה – עדות לכך שהליכי קבורה ראויים לשמם נתפסו ככאלה שבוצעו על אדמת מצרים.

הטקסט דומה מעט לסגנון אוטוביוגרפיית קבר – כלומר, סיפור מזווית ראייתו של המת, המסביר כיצד שירת את המלך ואת האלים. כך נוצר מעין קישור בין הזהות המצרית ובין מעשה החניטה. המלך מזמין את שנהאת לשוב למצרים כדי למות שם, על מנת שניתן יהיה לחנוט את גופו (תהליך המכונה "מעֲבר למצב מבורך") ולהיקבר בקבר שהמלך יעניק לו בכבודו ובעצמו:

משמרת לילה תוקצה לך, עם שמני קודש; /
ותכריכים מידי טיֵיט [אלת האריגה. המתר'] /
תהלוכת לוויה תתנהל לכבודך ביום שובך אל האדמה, /
בארון מומיה מוזהב.[8]

הסיפור פותח בשנהאת המספר על האירועים מתוך קברו, ומסתיים במקום שבו פתח, תוך שהוא מהדהד את ההמשכיות המחזורית שסביבה נבנתה ההגות המצרית: שנהאת מתחיל את סיפורו מן המוות, נולד מחדש בסיפור, ומת בסוף מסעו, כנראה, כדי להיוולד שוב ולקום לתחייה.

השלמת המחזור והחזרה עליו אפשרית רק מפני שהוא שב למצרים, נחנט ונקבר, ופריווילגיה זו ניתנה לו מפני שבנדודיו הוא נשאר מצרי במהותו. כפי שהמלך מספר לשנהאת, כשהוא מפציר בו לשוב הביתה:

"מותך לא יתרחש על אדמת ניכר; /
לא אסיאתים יביאוך למנוחות."[9]

אף על פי שאין באפשרותנו להסיק מיצירה ספרותית מצרית יחידה לגבי מנהגים שהתקיימו במשך אלפי שנות היסטוריה, הרי בכל זאת, מספר העותקים הגדול שנשמר מן הסיפור הזה (מעל שני תריסר עותקים מתקופת הממלכה התיכונה והלאה, [10]) רומז שהוא מבטא עניין עקרוני באמונה המצרית.

מקריאת סיפור שנהאת במקביל לתנ"ך ניתן אולי לשער שבמזרח התיכון הקדום נחשב מקום מוצאו של האדם חלק חשוב מזהותו האישית.[11] הן שנהאת, והן יעקב ויוסף, מודאגים שמשהו חשוב מאישיותם יאבד – אולי איכותם של חיי העולם הבא שלהם או מקומם הקשור בגורל אבותיהם – אם לא ייקברו במולדתם.

יעקב ויוסף כאידיאלים מצריים

ספר בראשית מספר את סיפורם של בני הדורות. ניתן לטעון כי הנושא הספרותי המגדיר אותו הוא החרדה בנוגע להצלחת העברת המורשת מאב לבן. החניטה ומסורות הקבורה המצריות היו באופן כללי תגובות תרבותיות לחרדה דומה. סיפורו של יעקב נסוב במיוחד סביב הבטחת מקומו כיורשו של אביו, ואחר כך המשכה של אותה מורשת על ידי שנים עשר צאצאיו (דינה, הצאצאית השלוש עשרה של יעקב אינה מוצגת בסיפור כממשיכת דרכו).

אחד העקרונות של מלכות מצרים הוא להתעלות ללא הרף על מעשי הדורות הקודמים: לפעול "כפי שלא קרה מעולם"; להרחיב ולחזק; להוסיף ולקדם את מפעליהם של שליטי העבר. ייתכן שהאירוניה היא שכאשר יעקב נחנט והוחזר אל מקום מנוחתם של אבותיו, הוא הפך במותו למצרי אידיאלי.

תיאור מותו וקבורתו של יעקב עולה בקנה אחד עם מנהגי המקום שבו התגורר. ייתכן כי חניטתו בתמרוקים היתה פתרון פרגמטי לבעיית הרקבון הגופני, ויחד עם זאת, הרעיון שאבי ישראל עבר תהליך קבורה מצרי פולחני הינו כמעט פיוטי באופיו, ותומך בהשערה של מרחב ים תיכוני טרנס-לאומי קדום.

הרעיון בולט אף יותר בסיפורו של יוסף, שלא די בכך שנחנט, אלא גם הושם בארון קבורה מצרי, תוך ציפייה לקבורתו הסופית בכנען. צעד זה (שלא ננקט בתהליך קבורתו של יעקב), הוא הפסוק המסיים את ספר בראשית!

בראשית נ:כו וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

ספר בראשית מתחיל בבריאת העולם (פרק א), מתאר את תחילת קיום האנושות (פרקים ב–ג), ואפילו את מוצא אומות העולם (פרק י), זאת בטרם יפנה את תשומת הלב אל אברהם ובני ישראל. והנה, הספר מסתיים בפרשת חניטתו של האב שעל שמו נקרא עם ישראל, ושל בנו המועדף והחשוב ביותר, יוסף.

הדימוי הקוסמופוליטי הזה של מייסדי עם ישראל בעלי הזהויות ההיברידיות, מראה כי בני אדם חיו בימי קדם ממש כמונו, כאזרחים בעולם מורכב שבו ענייני זהות אינם פשוטים, ואינם עקביים וקלים לפתרון.

הערות שוליים