על מקורות פרשנות הפשט

מאמר זה קשור למחקר הנוכחי שלי, לקראת ספר שיעסוק ברנסנס האינטלקטואלי של המאה השתים עשרה, ולמאמרי שכבר נדפס:

Roberts Harris, “From ‘Religious Truth-Seeking’ to Reading: The Twelfth Century Renaissance and the Emergence of Peshat and Ad Litteram as Methods of Accessing the Bible,” in The Oral and the Textual in Jewish Tradition and Jewish Education, ed. J. Cohen, M. Goldish and B. Holtz (Jerusalem: Magnes Press, 2019), 54–89.

ראו גם:

Robert A. Harris, “Concepts of Scripture in the School of Rashi,” in Jewish Concepts of Scripture: A Comparative Introduction (Benjamin D. Sommer, ed.; New York and London: New York University Press, 2012), 102–122.

לניסיוני הראשון לעמוד על גורם זה ראו את עבודת הדוקטור שלי:

Robert A. Harris, The Literary Hermeneutic of Rabbi Eliezer of Beaugency, Ph.D. diss. (New York: Jewish Theological Seminary, 1997), especially 280–300.

קסיאנוס כתב את אחת ההגדרות המוקדמות ביותר של "הפרשנות בת ארבע הפנים" (quadruplex sensus) בחיבורו Conlationes Patrum (14:8). המודל מוצג בקיצור נמרץ בשיר המיוחס לאוגוסטינוס מדאקיה (המאה השלוש עשרה):

1. המשמעות הפשוטה

littera gesta docet / האות אירועים מלמדת

2. אלגוריה    

quid credas allegoria / מה שיש להאמין [בו], אלגוריה

3. משמעות מוסרית

moralis quid agas / מוסר (או טרופולוגיה), מה שיש לעשות

4. משמעות מיסטית

quid speras anagogia / מה שיש לקוות לו, אנגוגיה

השיר מצוטט במקומות רבים. אני פגשתי בו לראשונה בספר:

Beryl Smalley, The Study of the Bible in the Middle Ages (Oxford: Basil Blackwell, 1982), xiii.

תיאור תמציתיי של הפרשנות הנוצרית לכתבי הקודש מצוי אצל:

Henning Graf Reventlow, History of Biblical Interpretation, trans. James O. Duke (Atlanta: Society of Biblical Literature, 2009).

בעניין יוחנן קסיאנוס ראו שם, כרך שני, עמ' 73: "בעקבות המודל של אוריגנס, קסיאנוס מכיר כאן שני סוגי פרשנות, 'פרשנות היסטורית והבנה רוחנית'. הוא מבחין בין שלושה סוגים של הבנה רוחנית: טרופולגיה (משמעות מוסרית), אלגוריה (משמעות פיגורטיבית) ואנלוגיה (הקשורה ל'תעלומות הרוחניות יותר...)".

תורגם קטעו של הוגו מן הטקסט באנגלית:

 “On Sacred Scripture and Its Authors,” chapter 3.

ראו:

 Franklin T. Harkins and Frans van Liere, Victorine Texts in Translation: Exegesis, Theology and Spirituality From the Abbey of St. Victor: Interpretations of Scripture: Theory (Turnhout: Brepols, 2012), 214–215.

במאמר אחר כיניתי את פרשנות הדרש "חיפוש אחר אמת דתית":

Harris, “Concepts of Scripture,” 104.

השימושים הרלוונטיים בעברית מקראית לשורש דר"ש כוללים את הדוגמות הבאות: "לדרוש" שור או שה שאבדו (למשל דברים כב:ב) או "לדרוש" את דבר האל (למשל בראשית כה:כב). בעברית המקראית המאוחרת יש שימוש רלוונטי אף יותר: "לדרוש את תורת י־הוה" (עזרא ז:י), אף שמשמעותו המדויקת של הצירוף אינה ודאית. ראו:

Sara Japhet, I & II Chronicles: A Commentary (Louisville: Westminster/John Knox Press, 1993), 700.

משמעות מאוחרת זו של השם והפועל משמשת לציון פרשנות המקרא בכל הספרות הרבנית. שימוש זה מוביל להגדרה נוספת של המדרש בספרות חז"ל - מה שמחפשים (ומוצאים) בתנ"ך.

טרם ניתנה תשובה מלאה לשאלה מדוע וכיצד התפתח השורש פש"ט משימושיו הקודמים השונים והפך למילת המפתח במפעל פרשני אדיר ממדים בימי הביניים. השורש מופיע בתנ"ך בעיקר בהקשר של הסרת בגדים (למשל בראשית לז:כג; ויקרא ו:ד; טז:כג; ישעיה לב:יא; ראו גם ויקרא א:ו בהקשר של הסרת העור לפני ביתור קורבן שנשחט). השורש מופיע גם בהקשרים צבאיים (למשל שופטים ט:לג; כ:לז). אם לא רוצים לקבל את האפשרות שהמונח "פשט" מעיד על "תקיפת" הטקסט, נראה שהמשמעות הראשונה שהוצגה רלוונטית יותר. בעניין השימוש בשורש בספרות חז"ל ("פשטיה דקרא" וכדומה), ראו שרה קמין, רש"י: פשוטו של תנ"ך ומדרשו של תנ"ך (ירושלים: מאגנס, 1986), 25–57. אני מסכים עם דברי קמין שמשמעות השורש בשימושיו בעברית הרבנית בימי הביניים שונה בתכלית ממשמעותו בתלמוד ובמדרשי חז"ל הקודמים, ובמאמר זה אני מתייחס בעיקר לשימוש שרווח בימי הביניים.

שני פרשני הפשט החשובים במאה השתים עשרה, רשב"ם ואבן עזרא, מציעים ניסוח עקרוני של המתודולוגיה הכללית שלהם. דבריו הקצרים של רשב"ם בנושא מצויים בהקדמתו לספר הברית בשמות כא:א ודברי אבן עזרא מצויים בחלק ה בהקדמתו לתורה. לדיון קצר בשני הקטעים האלה ראו:

Robert A. Harris, “Jewish Biblical Exegesis in the Middle Ages: From Its Beginnings Through the Twelfth Century,” in The New Cambridge History of the Bible (Richard Marsden and Ann Matter, ed. Cambridge University Press, 2012), 596–615 [608–613].

קמין, רש"י, 14.

ראו את דברי ר' יוסף קרא (בפירושו לשמואל א א:כ) נגד בעלי האגדה, כלומר המומחים לקריאת הכתובים בדרך הדרש בלבד, ואלו שדחו את פרשנות הפשט המתפתחת (ככל שהיו מודעים לה):

ויודע אני שיליזו על פתרון זה כל בעלי אגדה ותלמוד, שלא יניחו מה שפתרו רבותינו... וילכו אחרי פתרונם. אך המשכילים ישכילו לנתיבות הקרייה (=קריאה), להעמיד דבר על האמת.

ככלל, גישתו של העולם היהודי הקדום לתנ"ך התבססה על מערכת הנחות שונה בתכלית השינוי מההנחות שיש לנו לגבי התנ"ך. ג'יימס קוגל מתאר יפה "ארבע הנחות" ששותפים להן כל מפרשי התנ"ך המוקדמים. ראו:

James L. Kugel, The Bible as it Was (Cambridge, Mass: Belknap Press of Harvard University Press, 1997), 17–23.

פרשני הפשט בצפון צרפת אחזו בגישה מרובת פנים ל"משמעות", ולכן יכלו לתמוך בפרשנות בדרך הפשט והדרש בעת ובעונה אחת. לעומת זאת, המפרשים הספרדים סברו שמשמעות הכתוב אחת, ולכן ניכר בדבריהם מתח רב במקרים שההלכה אינה מתיישבת עם פשט הכתוב. אף שהיו להם כמה הנחות יסודות משותפות באשר לדקדוק ולהקשר הספרותי, מפרשים שונים מארצות האסלאם (מרס"ג לאבן עזרא ואילך) פיתחו תפיסת פשט שונה מאוד בחלק מהתיאוריה והיישום שלה, מתפיסת הפשט של מפרשי צפון צרפת. תיאור הנסיבות שבהן נולדה והתפתחה תפיסה זו (על רקע המפגש עם האסלאם והקראוּת) מחייב דיון נפרד, ואינני עוסק בו במאמר זה.

על מקורות המדרש כלימוד שבעל פה ראו למשל יונה פרנקל, דרכי האגדה והמדרש (ירושלים: מסדה, 1991), א, 16–43.

בעניין המעבר הדומה מתרבות אורלית לתרבות כתובה בספרות הלטינית, ראו:

Brian Stock, The Implications of Literacy: Written Language and Models of Interpretation in the Eleventh and Twelfth Centuries (Princeton: Princeton University Press, 1983), 3–87.

הפרשנות הקראית, שהתקיימה בסביבה ערבית, התפתחה בשלב מוקדם יותר. ראו:

Daniel Frank, Search Scripture Well: Karaite Exegetes and the Origins of the Jewish Bible Commentary in the Islamic East (Leiden, Boston: Brill, 2004); Meira Polliack, Karaite Judaism: A Guide to Its History and Literary Sources (Leiden; Boston: Brill, 2003).

היות שגוף הספרות העצום הזה נכתב בערבית, שפה שלא הייתה ידועה באירופה במאות האחת עשרה והשתים עשרה, אפשר לקבוע שהוא לא השפיע על פרשנות הפשט בצפון צרפת. ככל הנראה הספרות הקראית התחילה להשפיע על מפרשי אירופה רק עם בוא אברהם אבן עזרא, ואפילו אז הכירו אתה רק מהציטוטים בתרגום לעברית שהביא בכתביו (ומהתנגדותו להם).

ראו:

David A. Salomon, An Introduction to the Glossa Ordinaria as Medieval Hypertext (Cardiff: University of Wales Press, 2012).

אומנם מאמר זה עוסק בהתפתחויות התרבותיות והאינטלקטואליות בצפון צרפת, אך אפשר לומר דברים דומים על התפתחויות שהתרחשו בארצות הים התיכון ובאימפריה הביזנטית, וכן על הפרשנויות הקראיות ועל התשובות הרבניות להן.

ראו:

Nikolaus M. Haring, “Commentary and Hermeneutics,” In Renaissance and Renewal in the Twelfth Century, ed., Robert L. Benson, Giles Constable, and Carol D. Lanham (Toronto: University of Toronto Press, in association with the Medieval Academy of America, 1991), 173–200.

לקובץ מאמרים טובים בנושא זה ראו:

Celia Martin Chazelle and Burton Van Name Edwards, The Study of the Bible in the Carolingian Era (Turnhout, Belgium: Brepols, 2003).

אפשר לראות ראיות לעניין זה כבר ב"מכתב ללקטורים" שפרסם קרל הגדול בשנת 786, כמה שנים לפני פרסום הצו המפורסם "התוכחה הכללית" (Admonitio Generalis):

...היות שרצוננו שמצב הכנסיות שלנו ילך וישתפר תמיד, אנו שואפים לתקן בדבקות ובזהירות את ייצור הלימוד, שנהרס כמעט בשל עצלות אבותינו, ולקרוא למי שנוכל ללמוד את האומנויות, אפילו באמצעות דוגמה אישית.

תורגם מאנגלית מתוך:

D.King, Charlemagne: Translated Sources (Lambrigg, Kendal, Cumbria: P.D. King, 1987), 208.

כך כתוב ב"תוכחה הכללית" (סעיף 72):

יש להקים בתי ספר בכל מנזר ובכל כנסייה מרכזית, ובהם ילמדו את הילדים תהילים, תווים, שירה, חשבון ודקדוק. כמו כן, יש לתקן את כל הספרים הקתוליים, מכיוון שלעיתים קרובות, אנשים המעוניינים להתפלל לאל בדרך הנכונה, עושים זאת בדרך שגויה בגלל הספרים שאינם נכונים. ואין להרשות לילדים לעוותם, אם בקריאה ואם בהעתקה...

אורה לימור ויצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003), כרך ג, עמ' 152. המשפט האחרון תורגם מאנגלית מתוך:

King, Charlemagne, 217.

ראו:

Irvine, The Making of Textual Culture, 305.

מרי ג' קרות'רס כותבת על הייצור המוגבר של כתבי היד: "אין עוררין על העובדה שהשימוש בחומר כתוב הלך וגבר מהמאה האחת עשרה והלאה; הסיבה שבגללה שרדו יותר כתבי יד מימי הביניים המאוחרים היא שבתקופה זו נוצרו כתבי יד רבים יותר". ראו:

Carruthers, Mary J. The Book of Memory: A Study of Memory in Medieval Culture. Cambridge, UK; New York: Cambridge University Press, 2008, 195.

אירוויין מוסיף:

האיסוף והעריכה הקרולינגיים של אומנות הדקדוק (Grammatica) הניחה את היסודות לתרבות הטקסטואלית שהתפתחה בהמשך: מרבית החיבורים הקלאסיים בתחום הדקדוק ויצירות הספרות הקלאסיות השתמרו בכתבי יד שהועתקו בתקופה הקרולינגית. הגרמטיקה הייתה מקור לטכנולוגיות סמכות מיוחדות – אוריינות, שליטה בלטינית, היכרות עם קאנון ספרותי, מלאכת הכתיבה וייצור ספרים – והן השתלבו באידאולוגיה רחבה יותר. ללא הדקדוק לא היו נכתבים חוקים וצווים, לא היה ניתן לקרוא, להעתיק או לפרש את כתבי הקודש...

תרגום מאנגלית מתוך:

Irvine, The Making of Textual Culture, 305–306; see also 521, n. 112.

לשם התרשמות מן הגישה, הנה כמה קטעים מתוך האיגרת (הכתובה בלטינית):

אנו, בעצה אחת עם יועצינו הנאמנים, החלטנו שמן הראוי הוא, שבכל הבישופויות והמנזרים... יקדישו כל מי שהאל חנן אותם ביכולת ללמוד, גם מאמצים לעיסוק בספרות ולהוראתה, כל אחד לפי יכולתו. בדיוק כפי שהקפדה על הרגולה מעניקה חוסן למעשיהם, כך גם העיסוק בספרות והוראתה יוסיף סדר וחן לדבריהם... שהרי אף שלעשות את הדבר הנכון טוב יותר מאשר לדעת אותו, הידע קודם לפעולה... לעתים קרובות נשלחו אלינו מכתבים... אנו מצאנו שבמרבית המכתבים האלה היו כוונותיהם כנות, אך שפתם מחוספסת... כיוון שהזניחו את השכלתם לא היתה לשונם הלא מיומנת מסוגלת לבטא זאת בלא טעויות. ובשל כך עלה בלבנו חשש גדול, שמא חוסר הידע שלהם בכתיבה יפגע בהבנתם את כתבי הקודש. לכן, אנו מפצירים בכם לא להזניח את לימודי הספרות, ובדבקות צנועה המרצה את האל לשאוף ללמוד אותה, כך שיהיה ביכולתכם לחדור ביתר קלות ובאופן הנכון למסתרי כתבי הקודש. שהרי היות שמסתבר שיימצאו ביטויים, מטאפורות וכיוצא בזאת בדפים המקודשים, אסור שייפול ספק. כל איש שקורא בהם יבין את משמעותם הרוחנית ביתר מהירות אם לפני כן תינתן לו השכלה ראויה באומנות הספרות.

מרבית התרגום לקוח מתוך לימור וחן, ראשיתה של אירופה, 153. שני המשפטים האחרונים תורגמו מאנגלית מתוך:

R. Loyn and John Percival, The Reign of Charlemagne: Documents on Carolingian Government and Administration (New York: St. Martin’s Press, 1975), 63–64.

כפי שכתב ריצ'רד מתיו פולארד:

חוקרים עדיין חלוקים בשאלה אם אפשר באמת לכנות את התקופה "רנסנס", אך אין ספק שבמאות אלה הייתה עלייה גדולה בפוריות התרבותית והאינטלקטואלית. ראייה פשוטה לכך היא מספר כתבי היד של ספרים שהועתקו בתקופה זו. יש בידינו פחות מאלפיים כתבי יד בלטינית שיוצרו באירופה לפני שנת 800, ולעומת זאת שרדו כתשעת אלפים כתבי יד מהתקופה שבין 800–900 לספירה בערך, יותר מפי ארבעה.

התרגום מאנגלית, ראו:

Richard Matthew Pollard, “Carolingian Literature at Reichenau and St. Gall.”

כפי שבריל סמולי כבר העירה במאמר מוקדם, אנדרו מסן ויקטור הרבה לכנות את בן שיחו היהודי בכינוי Hebraeus meus. ראו:

Beryl Smalley, “Andrew of St. Victor, Abbot of Wigmore: A Twelfth Century Hebraist.” Recherches de théologie ancienne et médiévale 10 (1938), 358–73 (362–363).

ואומנם לשווא נחפש בכתבי הרבנים "אקדח מעשן" בדוגמת דברים מעין אלה: "ביום זה וזה ישבתי עם חברי הטוב בבית הספר של קתדרלת סן ויקטור, וכשלמדנו יחד תורה למדתי...". בעוד שמלומדים נוצרים מעטים (ויחידי סגולה) כתבו דברים מעין אלה, לאור מידת המשטמה שרחשו היהודים והנוצרים זה לזה והכוח הממוסד שהרוב הנוצרי החזק הפעיל נגד הקהילה היהודית הזעירה בצפון אירופה, שום מפרש יהודי לא היה מתאר כך בחיוב את ההשפעה הנוצרית על הפרשנות היהודית. לדיון ביחסי יהודים–נוצרים במאה השתים עשרה ראו למשל ישראל יעקב יובל, שני גויים בבטנך: יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים (תל אביב: עם עובד, 2000);

Anna Sapir, Abulafia, Christians and Jews in the Twelfth-Century Renaissance (London and New York: Routledge, 1995); Robert Chazan, Reassessing Jewish Life in Medieval Europe (New York: Cambridge University Press, 2010).

על המאה האחת עשרה ראו:

Mordechai Z. Cohen, “A New Perspective of Rashi of Troyes in Light of Bruno the Carthusian: Exploring Jewish and Christian Bible Interpretation in Eleventh Century Northern France,” Viator 48:1 (2017), 39–86.

העדויות מן המאה השתים עשרה רבות יותר. ראו למשל:

John Van Engen, “Ralph of Flaix: The Book of Leviticus Interpreted as Christian Community,” in Jews and Christians in Twelfth-Century Europe (Michael A Signer and John Van Engen ed. Notre Dame, Indiana: University of Notre Dame Press, 2001), 150–70.

מרבית המאמרים בספר מצוין זה יכולים לשמש מקור מידע טוב. ראו גם את מאמרי שנכתב בתגובה:

Robert A. Harris, “The Book of Leviticus Interpreted as Jewish Community,” Studies in Christian-Jewish Relations 6 (2011): 1–15.

לעת עתה איני מתייחס לשאלה אם פתרונות ר' מנחם בר חלבו הם פירושים ממש או אם היו פירושים (אנונימיים או בעלי מחבר ידוע) שקדמו לפירושו של רש"י. בדומה לכך, פירושו של רש"י על התלמוד הבבלי (שמסתבר שכתיבתו החלה לפני כתיבת הפירוש לתורה) הוא המדריך הראשון לקריאת התלמוד הכתוב על הטקסט כסדרו.

למחקר מקיף הרואה בפירוש רש"י אנתולוגיה מדרשית ביסודו ראו:

Yedida C. Eisenstat, “Rashi’s Midrashic Anthology: The Torah Commentary Re-Examined,” diss., Jewish Theological Seminary, 2014.

לדיון בהתפתחות הגלוסה, ראו:

Lesley Smith, The Glossa Ordinaria : The Making of a Medieval Bible Commentary (Leiden: Brill, 2009).

ראו גם:

 Margaret T. Gibson, “The Place of the Glossa Ordinaria in Medieval Exegesis,” in Ad Litteram: Authoritative Texts and Their Medieval Readers (ed. Mark D. Jordan and Kent Emery. Notre Dame, Ind.: University of Notre Dame Press, 1992), 5–27.

דבורה שונפלד כתבה מחקר השוואתי על רש"י והגלוסה, ובו היא מסיקה מסקנה ברורה שגישתם לכתבי הקודש דומה. ראו:

Devorah Schoenfeld, Isaac on Jewish and Christian Altars: Polemic and Exegesis in Rashi and the Glossa Ordinaria (New York: Fordham University Press, 2013), 9.

שונפלד לא מפתחת באופן מיוחד את התובנה ההרמנויטית, ותחת זאת היא מתמקדת בהצגת שני הפירושים על הסיפור בבראשית כב לשם הצבעה על הנימה הפולמוסים בשני החיבורים הפרשניים. הערה העורך: להצגה שווה לכל נפש של פירוש הגלוסה אורדינריה על טקסט, ראו:

Wendy Love Anderson, “Parents Eating their Children – The Torah's Curse and Its Undertones in Medieval Interpretation,” TheTorah (2018); Devorah Schoenfeld, “Akedah: How Jews and Christians Explained Abraham’s Faith,” TheTorah (2017).

ראו:

Robert A. Harris, “Twelfth-Century Biblical Exegetes and the Invention of Literature,” in The Multiple Meaning of Scripture: The Role of Exegesis in Early-Christian and Medieval Culture (Ienje van ‘t Spijker, ed. Leiden; Boston: Brill, 2009), 311–329.

במאמר זה אני מציג ומסביר את המודעות של חכמי צפון צרפת למגוון רחב של כלים ספרותיים, ואני מתאר את המונחים שפיתחו כדי לתאר את הופעתם בספרות התנ"ך. לדוגמות מפורטות בכתביו של מפרש אחד, ראו:

Robert A. Harris, Rabbi Eliezer of Beaugency: Commentaries on Amos and Jonah (With Selections from Isaiah and Ezekiel) (Kalamazoo: TEAMS: Medieval Institute Publications and Western Michigan University, 2018).

לדוגמות מפורטות בכתביהם של מפרשים נוצרים ראו:

Frans van Liere and Franklin T. Harkins, Interpretation of Scripture: Practice: A Selection of Works of Hugh, Andrew, Richard of St Victor, Peter Comestor, Robert of Melun, Maurice of Sully and Leonius of Paris (Turnhout, Belgium: Brepols Publishers, 2015).

ראו:

Robert A. Harris, “The Reception of Ezekiel Among Twelfth-Century Northern French Rabbinic Exegetes,” in After Ezekiel: Essays on the Reception of a Difficult Prophet (Andrew Mein and Paul M. Joyce, ed. New York, London: T&T Clark International, 2011), 71–88 (87–88).

הן ההרמנויטיקה והן הפרשנות היו חלק בל־ייפרד מלימודי כתבי הקודש מימי הביניים ועד לימינו. לסקירה כללית ראו:

Anthony C. Thiselton, Hermeneutics: An Introduction (Grand Rapids, MI: W.B. Eerdmans Pub. Co., 2009).

לימוד כתבי הקודש הימי־ביניימי והקדם־מודרני השפיע ישירות על הדיונים התאורטיים בספרות באוניברסיטה המודרנית המתהווה. תפיסת המושג המודרני "ספרות" כעיסוק אקדמי נפרד נבעה בעיקר משינויים שהתרחשו באוניברסיטאות במאה התשע עשרה. ראו:

James Turner, Philology: The Forgotten Origins of the Modern Humanities (Princeton and Oxford: Princeton University Press, 2014), 254–273.

ראו:

Brian Stock, Listening for the Text: On the Uses of the Past (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 1996), 102–103.