משה רבנו לא מת: הסיום הנסתר
קטגוריות:
אליהו עולה לשמיים ברכב אש, מאת ג'יימס טיסו, 1896-1902. ויקימדיה
חמשת חומשי התורה נחתמים במות משה, וקשה להעלות על הדעת סיום ראוי יותר לתורה. רבים מספרי המקרא מסתיימים במות דמות מרכזית. מאפיין עלילה זה משמש סיומת ספרותית החותמת את הספר ומכשירה את השטח לבא אחריו.[1]
עם זאת, הפסוקים המתארים את מות משה לא יוצרים סיכום מספק של נאומו האחרון של משה בספר דברים. הקוראים נותרים עם הרושם, שדבר מה בטקסט חסר:
דברים לד:א וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ יְ־הוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן. לד:ב וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. לד:ג וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. לד:ד וַיֹּאמֶר יְ־הוָה אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. לד:ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְ־הוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְ־הוָה. לד:ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. לד:ז וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה. לד:ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.
הפערים בסיפור
שאלות רבות מתעוררות בעקבות קריאה קפדנית בדברים לד. הנה כמה מהן:
הקבר האבוד
- כיצד ייתכן שלמרות המידע הרב שיש בטקסט בדבר סביבת הקבר, מקומו המדויק אינו ידוע?
- מדוע חשוב לתורה להדגיש עניין זה? מקומם של אתרים קדומים רבים אבד בתהום הנשייה, ומדוע אפוא התורה מדגישה דווקא את אי־ידיעת מקום קבר זה?
- כיצד קרה שידע באשר למקום קבורתן (המשוער) של דמויות אחרות (כמו רחל) נשמר ואילו מקום מנוחתו האחרון של משה לא נשמר?
- מדוע התורה מדגישה ביתר שאת את הוודאות שבחוסר הידיעה?
פרטי המוות והקבורה
- אם משה עולה להר נבו בפסוק א, כיצד ייתכן שהוא נקבר בגיא שתחתיו בפסוק ו?
- היכן בדיוק מת משה – בהר, בגיא או שמא ביניהם?
- כיצד הועבר לקברו, ומי העבירו לשם?
- מיהו אותו "הוא" שנרמז במילה "ויקבור" בפסוק ו?
לאור שאלות אלה ניכר שהסיפור שלפנינו אינו שלם. כמו סיפור נעורי משה והתבגרותו בשמות א, גם סיפור מותו עתיר פערים וחסרים בו פרטים חשובים.[2]
גישות ימי־ביניימיות ומודרניות לפערים בטקסט
זה אלפיים שנה שמדרשי חז"ל מפתחים בקוראי המקרא רגישות לפערים בכתוב. הסיפורים המפורטים שחז"ל מספרים על נעורי משה, אברהם ודמויות מקראיות אחרות מסבים את תשומת לב הקורא לפערים ולסדקים בתורה שבכתב ומעוררים בו מודעות לעובדה שחלקים נרחבים מהעלילה אינם מצויים בטקסט שנמסר לנו.[3]
ניתן רק לשער מדוע פרטים אלה חסרים מן הטקסט. אולם חקר המקרא המודרני יכול להציע לקורא הסקרן כלים לשחזור ולגילוי החלקים החסרים מן הסיפורים ובתוך כך לענות על השאלות המתעוררות בגלל הפערים האלה, וזאת תוך שימוש בתובנות העולות מפרשנות חז"ל.
מעשה אבות סימן לבנים: גישות ימי־ביניימיות, מודרניות וביקורתיות
רמב"ן מתבסס על דברי חז"ל[4] ואומר שפעמים רבות אירועים, יסודות וסיפורים המופיעים במקום מוקדם במקרא מופיעים שוב בסיפורים מאוחרים בהשתתפות דמויות אחרות ובהקשרים אחרים. בפירושו לבראשית יב:ו ויב:יא אומר רמב"ן כך: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים."
בחלוף הדורות נטבעה מתוך דברי רמב"ן המימרה "מעשה אבות סימן לבנים", ורעיון זה היה ליסוד חשוב במחשבת ישראל. לדוגמה, רמב"ן עצמו משתמש ברעיון כדי להצדיק את העובדה שבני דורות מאוחרים נענשים בגלל חטאי אבותיהם.
אנשים מודרניים הלומדים את המקרא, ובהם רבים המשתייכים לחוגים אורתודוקסיים מסורתיים, משתמשים ברעיון "מעשה אבות סימן לבנים" ככלי ספרותי לעיון בטקסט, ורואים כיצד סיפורים מעבדים טקסטים קודמים ומשתמשים בהם.[5] המחקר הביקורתי המודרני פיתח את המתודולוגיה הזו: היות שבמקרים רבים סיפורי המקרא המאוחרים משקפים סיפורים מוקדמים, אפשר להשתמש בסיפורים המאוחרים ככלי ביקורתי כדי לשחזר ולגלות את הקטעים החסרים מן הטקסט.[6]
סיפורי מנהיגים המחקים את סיפור משה
לאור מעמדו של משה כדגול במנהיגי ישראל, מסתבר שכל מנהיג מקראי אחר ישאף להציג עצמו כמשה בן־זמנו. (אינסטינקט דומה ניכר אצל רבים מן הפוליטיקאים במדינת ישראל, המציגים עצמם כגלגול מודרני של מנחם בגין או יצחק רבין.) הסיפורים המתארים את חיי הדמויות הללו מעצבים את קורותיהן בדמות חיי המנהיג המוקדם והנערץ, וכך מעבירים מסר סמוי שהמנהיג הנוכחי ניחן בתכונות שאפיינו את המנהיג המקורי.
לדוגמה, חיי יהושע עוזרו של משה מקבילים מבחינות רבות לחיי רבו: יהושע קורע גוף מים לשניים כדי שבני ישראל יעברו בו בחרבה (יהושע ג, שמות יד); דמות אלוהית מתגלה ליהושע ומצווה עליו לחלוץ את נעליו (יהושע ה:יג–טו, שמות ג:א–ו); ויהושע שולח מרגלים לתור את הארץ לפני הכניסה אליה (יהושע ב, במדבר יג).[7]
גם חיי אליהו הנביא הולכים בנתיב חיי משה: אחרי שרצח אדם בשם מטרה נעלה בורח אליהו מהמלכה איזבל המבקשת להורגו בשל כך. אירוע זה מקביל למנוסת משה מפני פרעה הרודף אחריו אחרי שרצח את המצרי (מלכים א יט:א–ג, שמות ב:יב–יד). בשני המקרים מגיע הנמלט אל שיח (מלכים א יט:ד, שמות ג:א–ב) ותועה במדבר עד שהוא מגיע בסופו של דבר לחורב (=סיני, מלכים יט:ח, שמות ג:א)[8]. בהר חורב מתגלה אלוהים לנביא ועובר לפניו (מלכים א יט:יא ואילך, שמות לג:כא–כב, לד:ו ואילך). כמו משה (ויהושע), גם אליהו קורע גוף מים חשוב ועובר בו בחרבה (מלכים ב ב:ח).[9]
סיפורי המוות של משה ואליהו: האם הם מקבילים?
בסוף חייו של אליהו עלי אדמות ממונה אלישע נערו לממשיכו, כשם שיהושע ממונה להנהיג את ישראל אחרי משה (מלכים ב ב, דברים לד). יתרה מכך, לפי המידע הגאוגרפי הכתוב במלכים ב ב:ח אפשר לזהות שאליהו הנביא נמצא בדיוק בסביבת הר נבו ברגעיו האחרונים בעולם.[10]
אולם בנקודה זו הסיפורים מתרחקים זה מזה. בדברים לד מסופר על מות משה. לעומת זאת, במלכים ב ב:א לא מסופר על מות אליהו אלא על עלייתו השמיימה – בעודו חי! – ברכב אש.
הסיפור המופלא והיחיד במינו כמעט[11] על עליית אליהו לשמיים זכה לפופולריות ותפוצה רחבה עוד בימי המקרא,[12] והיה ליסוד חשוב בספרות התלמודית ובתרבות היהודית שאחריה.[13] לפי המסורת והמנהג היהודיים, אליהו הנביא מופיע תדיר בעולם ומסייע לנזקקים, משתתף בברית מילה או מתארח בסדר הפסח. הצגתו כך מתאפשרת במידה רבה בזכות העובדה שכבלי המוות המצרים את רגלי הדמויות המקראיות האחרות אינם אוחזים בו.
לאור המספר הרב של האירועים בחיי אליהו המקבילים לאירועים בחיי משה, אני מבקש להציע שהסיפור על עלייתו הניסית של אליהו לשמיים התבססה על תקדים מחיי משה. יתרה מכך, קשה להעלות על הדעת שיספרו סיפור מופלא שכזה על נביא שולי יחסית מן המאה התשיעית אך לא על המנהיג הדגול שנתן את התורה לישראל.
משה אינו יכול למות
למעשה, כמה מקורות קדם־חז"ליים וחז"ליים מוטרדים מהרעיון שמשה מת ושמים דברים באשר לבעייתיות רעיון זה בפי הדמויות שבסיפורים שהם מספרים. לדוגמה, בספר עליית משה (Assumptio Mosis) – חיבור מימי בית שני (או אחרי ימי בית שני) המספר על מות משה – יהושע מגיב בתדהמה ובזעזוע כאשר משה מספר לו על מותו הקרב (פרק יא).
ה ואי־זה מקום אשר יאספך. ו ומה תהיה מצבת קבורת[ך]. ז ומי יעז להעביר את גויתך מזה כ[אחד] האדם ממקום למקום. ח כי כל המתים כערכם כן קבורותם עלי אדמות, ואתה קבורתך ממזרח שמש עד מבואו ומנגב ועד קצה צפון; כל רחבי תבל הם קבורתך.[14]
אפשר להבין מתגובת יהושע שהוא חשב שמשה אינו יכול למות. במדרש פטירת משה, חיבור חז"לי שמועד כתיבתו אינו ידוע, מושמת מחשבה דומה בפי מלאכים:
כיון שהשלים נפשו למות, אמר הקדוש ברוך הוא למיכאל וגבריאל: "צאו והביאו לי נשמתו של משה." אמר גבריאל: "מי ששקול כנגד ששים רבוא היאך אני יכול ליטול נשמתו ולהיות חצוף לפניו?" אח”כ אמר למיכאל כך ובכה, מיכאל ואמר לו, לזנגזיאל כך, אמר לפניו: "רבש”ע אני הייתי רבו והוא תלמידי איך אטול נשמתו?"
גם כאן מתוארת מבוכה לנוכח האפשרות שמשה ימות. לאור זאת אני מציע שאף שפרטי הסיפור על עליית משה לשמיים הושמטו מן התורה ובסופו של דבר נשכחו. יהודים רבים חשו שיש בעיה ברעיון שמשה מת, והאפשרות שהוא לא מת הוסיפה להתקיים בדעת העם אף שהיא אינה מופיעה בטקסטים הקאנוניים.[15]
עליית משה לשמיים?
אם אומנם משה לא מת אלא נלקח אל האלוהים בחייו, רבות מן הבעיות המצויות בדברים לד יכולות להיפתר. כעת אפשר להבין מדוע לא די שמקום קבורת משה אינו ידוע אלא שאי אפשר לדעת אותו – הוא אינו קיים כלל. אותו "הוא" מסתורי שקובר את משה אינו אלא אלוהים. תשובה זו מצויה כבר בדברי המפרשים הקלאסיים והמודרניים,[16] אבל כעת אנחנו מבינים מדוע רק אלוהים בכבודו ובעצמו יכול היה לטפל במשה בסוף ימיו.
הסיפור המקורי על עליית משה לשמיים הותיר עקבות בפסוקים המספרים על סוף ימיו שהגיעו אלינו. אולם מדוע נשמט מן התורה סיפור שכזה על סופו המופלא של מנהיגם הדגול של ישראל?
גם בעניין זה נוכל להיעזר באינטואיציה של המקורות היהודיים הקלאסיים. המפרש בן ימי הביניים רלב"ג, רבי לוי בן גרשום, הציע הסבר, שהפך מקובל זה מכבר, באשר לסיבה שבשלה הבטיחה התורה שלעולם לא יהיה לגדול הנביאים קבר בארץ:
…סבב השם יתעלה שלא יהיה מקום קבורתו נודע לאחד מן האנשים, והנה עשה את זה השם יתעלה כי אולי אם נודע מקום טעו יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה…
רלב"ג חש שהתורה חוששת מפני האלהת משה ומפני הסגידה לקברו. הסיבה לחשש העמוק היא האפשרות שבני ישראל יעבדו את משה כחבר בפמליה של מעלה.[17]
הערת סיום: ישוע עוצב בדמות משה ואליהו
מחברי הברית החדשה, ובייחוד ספר מתי, עיצבו את חיי ישוע בדמות חיי משה. החלטה ספרותית זו הייתה ניסיון ראשון לפנות לליבם של היהודים, שהכירו את המקרא וסביר שיצפו שגואלם העתידי של ישראל ידמה לגואלם המקורי. אחד משיאי הסיפור בברית החדשה הוא אירוע המכונה ההשתנות, המתואר במתי:
מתי יז:1 ומקץ ששת ימים לקח לו ישוע את-פטרוס ואת-יעקב ואת-יוחנן אחיו ויעלם בדד על-הר גבוה. 2 וישתנה לעיניהם ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו. 3 והנה נראו אליהם משה ואליהו והם מדברים אתו. (תרגום דליטש)
קטע זה מופיע כאן כרמז מטרים לעליית ישוע לשמיים, ונראה שהוא מפתח מוטיב של שילוש דמויות מבני ישראל שלא מתו.
התורה שבכתב התאמצה להימנע מהאלהת משה, אך המסורת שבעל־פה בעניין עלייתו לשמיים בסוף ימיו נותרה בזיכרון ישראל גם בימי בית המקדש השני. לאור הגישה שחסידי ישוע נקטו בעניין אלוהותו של מנהיגם שלא מת, נראה שחששה של התורה (לפי הסברו של רלב"ג) היה מוצדק בהחלט.
"התורה" היא עמותת 501(c)(3) ללא מטרות רווח.
אנא תמכו בנו. אנו מסתמכים על תמיכת קוראים כמוכם.
הערות שוליים
פורסם
11 באוקטובר 2022
|
עודכן לאחרונה
12 באוקטובר 2022
מאמר זה הוא תרגום של "Moshe Rabbeinu Never Died: The Hidden Ending" אשר פורסם במקור על ידי TheTorah.com באוקטובר 2015. תורגם על ידי ALE.
לדוגמה בראשית / מות יוסף; יהושע / מות יהושע; שמואל א / מות שאול. בעקבות מחקרים של מלאכת הכתב הקדומה אנו יודעים כיום שנקודת הסיום של ספרי המקרא נקבעה לפי סיבה פרוזאית ביותר: אורכה הסטנדרטי של מגילת קלף קדומה (כשם שאורכו של פרק בתוכנית טלוויזיה היום נקבע לפי רצועות השידור הסטנדרטיות בנות חצי השעה והשעה). בה בעת ניכר שנעשה ניסיון להתאים את סופם של הספרים למותה של דמות מרכזית.
מפרשים קלאסיים וחוקרים מודרניים כאחד כתבו רבות על מות משה. מחקר חשוב במיוחד בנושא הוא מחקרו של שמואל לווינשטאם:
Samuel Loewenstamm, “The Death of Moses,” in Studies on the Testament of Abraham (George W. E. Nickelsburg, ed.; SBLSCS 6; Missoula, MT; Scholars Press, 1976), 185-217.
התורה כמעט ולא מספקת מידע על שבעים וחמש השנים הראשונות בחיי אבי העם היהודי, או על הסיבה לבחירתו. עובדה זו בולטת במיוחד במדרשים המפורסמים על נעוריו של אברהם, ובהם המדרש על ניתוץ צלמי אביו והבריחה מכבשן האש. להרחבה בעניין זה ראו:
James L. Kugel, The Bible as it Was (Harvard University Press, 1999), 131-148.
מדרש תנחומא לך לך ט; בראשית רבה לך לך מ.
ראו למשל:
Marc Brettler, The Creation of History in Ancient Israel (Routledge, 1998).
לדוגמה לקריאה מסוג זה ראו:
Ely Levine, “The Historical Circumstances that Inspired the Korah Narrative,” TheTorah (2015).
אני מודה למורי פרופ' יאיר זקוביץ הן על המתודולוגיה הן על הרעיונות הכתובים במאמר זה.
להקבלות נוספות בין יהושע ובין משה ראו:
Elie Assis, “Divine Versus Human Leadership: Joshua’s Succession,” in Saints and Role Models in Judaism and Christianity (eds. Marcel Poorthuis and Joshua Berman; Jewish and Christian Perspectives Series 7; Leiden: Brill, 2004), 25-47.
הניסיון לעצב מנהיגים יהודים שחיו אחרי משה בדמותו של משה נמשך גם בספרים המאוחרים במקרא ואף אחרי חתימת הקאנון. התלמוד מפתח את הרעיון שעזרא היה מעין משה, רעיון ששורשיו בספרים עזרא/נחמיה.
מסע אליהו נמשך ארבעים ימים. אף שלפרט זה אין מקבילה בחיי משה, הוא מזכיר את ארבעים הימים וארבעים הלילות שבהם שהה משה בהר סיני, ופחות מכך את ארבעים שנות הנדודים במדבר.
אליהו מגלגל את אדרתו ומכה את המים כדי לחצותם. האדרת המגולגלת, הדומה במראה למטה, הייתה חיקוי של מטה משה שבו עשה ניסים במצרים ובמדבר, למשל בהכאת הסלע במטה כדי להוציא ממנו מים (שמות יז:ה–ו), ושיש להניח שהיה בידו כאשר נטה אותה על ים סוף (שמות יד:כא, כו). משה היה רועה ולפיכך נשא מקל רועים, שהיה לכלי שבו עשה ניסים (שמות ד:ב–ד). אליהו, נביא/עושה ניסים מקצועי בן המאה התשיעית, נעזר באדרת, והסיפור כתוב כך שהאדרת ממלאת את תפקיד המטה. אנחנו רואים כאן כיצד סיפור מאוחר מעבד גרסה מוקדמת ומתאים אותה להקשר שונה.
אחרי שחצה את הירדן נמצא אליהו בעבר הירדן המזרחי, בו הסתיימו חיי משה על פני האדמה.
השוו להערה הקצרה על חנוך בבראשית ה:כד.
מלאכי ג:כג. הנביא מנבא שאליהו יחזור לבשר על "יום י־הוה הגדול והנורא". אליהו לבדו מכל הנביאים יכול לשוב בקלות לארץ משום שמעולם לא מת.
השוו למשל בבלי, סנהדרין צח ע"א, קיח ע"א; בבא מציעא פה ע"ב, קיד ע"ב; פסיקתא דרב כהנא יא:כב.
אברהם כהנא, "עליית משה", הספרים החיצוניים: ספר ראשון (תל אביב: מקורות, תרצ"ז), שכד.
אומנם התורה אומרת בפירוש שמשה מת, אך נאמר כך גם על יעקב ועובדה זו לא עוצרת בעד אחד מחז"ל לפחות להציע שיעקב לא מת (בבלי תענית ה ע"ב).
ראו למשל את דברי רש"י שם. במקרה זה רש"י מצטט את עמדתו של רבי ישמעאל (ספרי במדבר נשוא לב), שלפיה משה קבר את עצמו, ויוצא נגדה.
היות שאליהו לא היה מנהיג חשוב כמשה, הסיפור על עלייתו השמיימה לא עורר חששות דומים; נראה שהמקרא לא חש שיש סכנה שיסגדו לו כאל. נראה שבהעדר חשש זה נשמר הסיפור במקרא ובמסורת היהודית. הסיפור על האלמוות של אליהו אינו אלא אנקדוטה מעניינת ביהדות ולא מקור לחשש מפני כפירה.
מאמרים קשורים :
