יוסף ואסנת

כאשר פרעה ממנה את יוסף למשנה למלך הוא נותן לו לאישה את אסנת, בתו של כוהן מצרי:

^{בראשית מא:מב} ...וַיִּתֵּן־לוֺ אֶת־אָֽסְנַת בַּת־פּוֺטִי פֶרַע כֺּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֺסֵף עַל־אֶרֶץ מִצְרָיִם.

בהיותה בת כוהן מצרי, אסנת עבדה בוודאי אלילים מצריים ולא את האל שיוסף עבד. בשונה ממחברי המקרא, דעתם של מחברים יהודים בני תקופות מאוחרות יותר לא הייתה נוחה מכך; אסנת היא אימם של אפרים ומנשה (בראשית מא:נ–נב), שניים משבטי ישראל לעתיד, ולפיכך יש לעמוד על זהותה הדתית.

אסנת היא בת דינה

התרגום הארמי המיוחס ליונתן (המאה השביעית לספירה בערך) פותר את הבעיה באמירה שאסנת היא בתה של דינה, אחות יוסף (בראשית מא:מה):^[1]

וִיהַב לֵיהּ יַת אָסְנַת דִילֵידַת דִינָה לִשְׁכֶם וּרְבֵיתָה אִיתַּת פּוֹטִיפֶרַע רַבָּא דְטָנִיס לְאִינְתּוּ.^[2]

תרגום לעברית: ויתן [פרעה ליוסף] את אסנת – אשר ילדה דינה לשכם, ואשר אשת פוטיפרע, נסיך טניס, גידלה – להיות לו לאישה.^[3]

מדרש אגדה (בראשית מא:מה:ג) מהמאה השתים עשרה מפתח את המסורת הפרשנית הזו ומשלים את הפרטים החסרים בסיפור. הוא מתאר את הגעת אסנת למצרים ואת אימוצה בבית פוטיפר:

והלא בת דינה היתה. ושמענו כשבא יעקב אבינו משכם כתב על טס של זהב כל מה שאירע להם עם (חמור בן שכם)^[4] [שכם בן חמור]. וכשילדה דינה את אסנת נתן הטס על צוארה והשליכה בחומת מצרים. אותו היום יצא פוטיפר לטייל עם נעריו והגיעו עד לחומה. שמע קול בכיית ילוד אמר אל נעריו הביאו לי את הילד הזה וראה את הטס ואת המאורעות. אמר פוטיפר לעבדיו זאת הבת בת גדולים היא, הוליכוה לביתי והביאו לה מינקת. ובעבור שגדלה נקראת בתו...

מאות שנים לפני כן, יהודים דוברי יוונית התמודדו עם בעיית זהותה המצרית של אסנת בדרך שונה בתכלית השינוי.

הסיפור ההלניסטי "אסנת"

סיפור היצירה "אסנת" (ביוונית: Aseneth), המכונה לפעמים "יוסף ואסנת", השתמר בצורה מלאה וחלקית בתשעים ואחד כתבי יד המתוארכים למאות השישית עד השבע עשרה. היצירה נכתבה ביוונית, ומרבית החוקרים סבורים שהיא התחברה בתקופה שבין 100 לפני הספירה ל־100 לספירה.^[5]

 עלילת היצירה שונה מסיפור יוסף במקרא בפרטים רבים.^[6] בין השאר היא מציגה את עבודת האלילים של אסנת בתוך מסגרת סיפורית רחבה, המזכירה סיפורים יווניים עתיקים. בסיפורים האלה הגיבור והגיבורה מתאהבים וצולחים סדרת אתגרים המסכנים את אהבתם, ומתוארות תגובותיהם הרגשיות לרגעי השפל והשיא בקורותיהם.^[7]

עלילת היצירה "אסנת"

היצירה "אסנת" נפתחת באמירה קצרה המתארת את יוסף נוסע ברחבי מצרים ואוסף תבואה לקראת הרעב (אסנת א:1–2). בניגוד לסיפור המקראי, ביצירה "אסנת" יוסף אוסף תבואה במצרים לפני נישואיו לאסנת, ואבי אסנת ולא פרעה הוא שמציע שאסנת תינשא ליוסף.

החלק הראשון של "אסנת" מתמקד בפוטיפרע (ביוונית: Pentephres ) ובתו אסנת. יופיה מתואר לפרטי פרטים:

^{אסנת א:6} ובת היתה לפוטיפרע כבת שמונה עשרה, בתולה [ביוונית: Parthenos]^[8] גדולה ונאוה ונהדרת מאד ביופיה מכל בתולה אשר על הארץ. ^א:7 ואין כמוה בכל בנות המצרים, כי אם לבנות העברים תשוה בכל. ^א:8 והיא גדולה כשרה ונאוה כרבקה ויפה כרחל. ושם הבתולה ההיא אסנת. ^א:9 ויצא שמע יופיה בכל הארץ ההיא ועד קצותיה, ויבקשו את ידה כל בני השועים והפחות והמלכים, נערים כולם.

היצירה מספרת גם שאסנת בזה לכל הגברים וששום גבר לא ראה אותה מעולם, משום שהיא התגוררה בראש המגדל של אביה ועימה שבע בנות לוויה (אסנת ב).

יוסף מגיע לאון

בהיותו כהן באון (ביוונית: הליופוליס) ופקיד בממשל פרעה, לפוטיפרע הייתה אחוזה מגודרת (אסנת ג). כאשר יוסף מגיע לאון הוא שולח לפניו שליחים אל פוטיפרע ומבקש ממנו לסעוד בביתו את סעודת הצהריים. פוטיפרע מנצל את ביקור יוסף כדי לספר לאסנת שהוא מתכנן להשיאה ליוסף, וכהכנה להכרזה הוא משבח ומרומם את יוסף:

^{אסנת ד:9} ... ויוסף איש ירא אלהים וחכם לבב, והוא בבתוליו כמוך היום הזה, ואיש חיל בחכמה ודעת, ורוח אלהים בו, וחסד אדני עמו. ^ד:10 הבה נא, בתי, אתנך לו לאשה, ותהיי לו לכלה, והוא יהיה לך לחתן עד עולם.

פוטיפרע מזכיר כאן כמה מעלות של יוסף המקראי: חסדו של אלוהים ניכר בכל מפגשיו של יוסף עם אנשים (למשל בראשית לא:א–ו, לא:כ–כג); יוסף מושל בעצמו ושומר על תומתו כאשר הוא דוחה את הצעת אשת פוטיפר לשכב עימה (לט:ז–כג); ופרעה מזהה את חוכמת יוסף ואת מעלותיו ומבין שאלוהים נוטה לו חסד (מא: לג, לח–לט).

אסנת מגיבה לדברי אביה בכעס ומכנה את יוסף נכרי ופליט שנמכר לעבדות:

^{אסנת ד:11} וכאשר שמעה אסנת את דברי אביה, ותשטף זעה אדמומית לרוב, ותמלא חמה רבה, ותשא את עיניה אל אביה בקרי, ותאמר: ^ד:12 למה ידבר כך אדני ואבי, ויחפוץ בדבריו לתתני כשפחה לאיש נכרי, פליט ומקנת כסף?

אסנת מבטלת את דברי השבח הרבים שאביה אומר על יוסף. היא מתארת אותו כרועה כנעני פשוט שהושלך לכלא משום ששכב עם אשת אדונו. לדבריה הוא שוחרר מהכלא בזכות כשרונו בפתרון חלומות, עיסוק המתאים יותר לנשים מצריות זקנות:

^{אסנת ד:13} הכי לא זה בן הרועה מארץ כנען, והוא נעזב על ידו? ^ד:14 לא זה הוא אשר שכב עם גבירתו, ואדונו השליך אותו אל משמר החשכה, ופרעה הוציאו מן המשמר באשר פתר את חלומו [כשם שהנשים המצריות הזקנות פותרות חלומות]?

תיאור התקרית עם אשת פוטיפר שבפי אסנת שונה מהכתוב בבראשית, ששם ידוע שמאשימים את יוסף באונס על לא עוול בכפו (לט:יג–כ). כאן מסופר שיוסף נתפס שוכב עם אשת אדונו. אסנת אפוא מבהירה שיוסף אינו ראוי לה.

אסנת משנה את דעתה

אולם אסנת משנה את דעתה לגבי יוסף כאשר הוא נכנס לבית פוטיפרע במרכבת המשנה של פרעה (העשויה כולה זהב), לבוש בגדי פאר וכתר זהב לראשו (ניכר שתיאור זה הוא הרחבה של מראה יוסף בבראשית מא:מב). אסנת חושבת שהוא טוב מראה מאוד, ברכיה פקות והיא מתעצבת אל ליבה:

^{אסנת ו:5} מה אראה אפוא, אנוכי, האמלה? הכי לא דיברתי לאמור: בא יוסף בן הרועה מארץ כנען? ועתה הנה השמש ממרום אתא אלינו ברכבו ובא בביתנו היום הזה [וזורח בו כאור על הארץ]. ^ו:5 ואני כסילה ועזת מצח אשר מאסתי בו ודברתי בו דברים רעים ולא ידעתי כי בן אלוה יוסף.

היא חוזרת בה מדבריה הקודמים ומתפללת לאלוהי יוסף שיסייע להצלחת הנישואים.

^{אסנת ו:4} ועתה חוסה עליי אלוהי יוסף כי דברי, אנכי, דברים רעים בשגגה... ^ו:8 ועתה יתנני נא אבי ליוסף לשפחה ולאמה, ואעבוד אותו עד עולם.

אחרי השינוי ברגשותיה של אסנת, היצירה עוברת להתמקד בקצרה ביוסף.

יוסף מתנגד לנישואים לאסנת

כאשר יוסף פוגש את אסנת לראשונה הוא אינו מחזיר לה חיבה. בתחילה הוא חושש שהיא דומה לכל ה"נשים ובנות המצרים" המחזרות אחריו (אסנת ז:4).^[9] אפילו אחרי שהוא משתכנע שהיא לא תטריד אותו כמו הנשים המצריות האחרות, הוא מסרב לנשקה משום שהיא עובדת אלילים:

^{אסנת ח:5} לא יאה לאיש יראה אלהים, אשר פיו יברך אל חי, ואשר יאכל לחם חיים מבוקר, וישתה מכוס אלמות ברוכה, וימשח במשחת עולמים מבורכת, כי ישק לאישה נכריה, אשר פיה יברך פסילים מתים ואלמים, ואשר תאכל משולחנם לחם מחנק, ותשתה מנסכיהם כוס תרמית, ותמשח במשחת אבדון.

הוא מכריז שגברים יראי אלוהים רשאים לנשק רק נשים יראות אלוהים, וכן להפך (ח:6–7).

אסנת כגיבורה מקראית

בתגובה לדחיית יוסף, אסנת מתחילה תהליך שינוי הנמשך שבוע; היא מתכחשת לעבודת האלים המצריים ובוחרת לעבוד את אלוהי יוסף לבדו. היא משמידה את כל צלמי האלילים המצריים שבמגוריה ומשליכה אותם; היא מחליפה את בגדיה, לובשת שק ואפר, בוכה ונאנחת וצמה במשך שבעה ימים.^[10] בתום השבוע היא מתפללת לאלוהי יוסף ומביעה את חרטתה.^[11] היא מדגישה את חולשתה ומתוודה על הטעויות שעשתה:

^{אסנת יא:3} מה אעשה, אנכי השפלה, ואנה אפנה? היכן אבקש מקלט ומה אומר, אנכי, הבתולה היתומה, הגלמודה, הזנוחה והשנואה? ^יא:4 כי כולם, גם אבי ואמי, שנאוני כי תיעבתי את אלוהינו וניתצתים והשלכתים להיות למרמס. ^יא:5 לכן אבי, אמי וכל קרובי שנאוני ויאמרו 'אסנת אינה בתך כי השמידה את אלוהינו'.

אסנת מתארת גם את הישועות שאלוהים עשה (יב:1–2), ובהמשך מבקשת ממנו מחילה:

^{אסנת יג:1} "ועתה אלוהים, ראה את עניי ורחמני. ראה את יתמותי וחמול עליי, המעונה. כי הנה עזבתי הכול ואליך נסתי, אלוהים, היחיד המרחם על אנשים".

השחר מפציע כאשר אסנת מסיימת את תפילותיה, ומלאך ששמו אינו נזכר מבקר אצלה.^[12] מפגש זה נותן תוקף למעמדה המיוחד של אסנת בסיפור ומסביר מדוע יוסף נישא לה (אסנת כ) ומדוע היא אימם של שניים משבטי ישראל.^[13] נאמר שאסנת תיכתב בספר החיים;^[14] שהיא נקראת בשם "עיר מקלט" (לחוזרים בתשובה); שהיא זוכה לידע סודי כאשר היא אוכלת יערת דבש פלאית; ושאלוהים יברך את נישואיה ליוסף (אסנת יד–טז).

אסנת ואחי יוסף

בשלב קודם ב"אסנת", בן פרעה אומר לאביו שהוא עצמו רוצה לשאת את אסנת, אבל אביו אינו מעוניין בשידוך (אסנת א:7–9). בן פרעה נמלא קנאה עזה, והוא מנסה לגייס את לוי ושמעון לחטוף את אסנת ולהרוג את יוסף. הוא סבור שהאחים יעזרו לו בגלל מעלליהם הידועים לשמצה בשכם (אסנת כג; השוו בראשית לד).^[15]

לוי ושמעון מסרבים להצעה, אולם דן, גד, נפתלי ואשר – בני השפחות בלהה וזלפה, שמעמדם נחות יותר – מסכימים לתוכנית. בן פרעה משקר להם ואומר ששמע את יוסף מאשים אותם במכירתו לישמעאלים (אסנת כד), טענה שנשמעים בה הדי חשש שהאחים מביעים בסיפור המקראי: החשש שיוסף ינקום בהם ביום מן הימים (בראשית נ:טו). בהיותם מוטרדים ממעמדם הנחות במשפחה (ראו בראשית ל:א–יג),^[16] בני השפחות מקבלים את ההצעה ומשליכים את יהבם על בן פרעה.^[17]

המתקפה שבן פרעה תכנן נכשלת. בני לאה, שאינם שותפים למזימה, מתבררים כלוחמים מנוסים ומכים אלפים מצבא מצרים. בנימין מכה את בן פרעה עד אובדן הכרה והורג את האנשים שהתלוו אליו.^[18]

אסנת כעיר מקלט

בנקודה זו בני בלהה וזלפה נמלטים על נפשם. כאשר הם פוגשים באסנת (שנמצאת לבדה) ושולפים את חרבותיהם כדי להורגה, אסנת קוראת לאלוהים שיצילנה, וחרבות האחים מתפוררות לנגד עיניהם (אסנת כז:7–11). האחים נופלים ארצה ומבקשים ממנה מחילה; הם מודים במעשיהם הרעים ומתחננים בפניה שתגן עליהם מפני אחיהם, המבקשים נקמה: הם מבקשים מקלט אצל אסנת, אירוע הנרמז מרעיון שינוי השם של אסנת על ידי המלאך ל"עיר מקלט". אסנת נאותה לעזור להם משום שאנשים יראי אלוהים אינם משיבים רעה תחת רעה (אסנת כח:1–7).

אין להשיב רעה תחת רעה

הרעיון שאין להשיב רעה תחת רעה הוא תימה חשובה בסיפור אסנת.^[19] הוא מופיע לראשונה כאשר בן פרעה מבקש משמעון ולוי לעזור לו להרוג את יוסף. שמעון רוצה לתקוף את בן פרעה בתגובה לכך, אבל לוי עוצר בעדו:

^{אסנת כג:9} ויאמר לו לוי: למה זה תאנף בו? כי אנו בני איש ירא אלהים, ולא יאה לאיש ירא אלהים להשיב רעה תחת רעה לרעהו.

במקום לנקום על מעשי רעה, כפי שעשו בשכם (בראשית לד), לוי עוצר בעד שמעון מלנהוג באלימות.

הרעיון מופיע שוב אחרי שבני בלהה וזלפה מנסים להרוג את אסנת. אסנת מגינה עליהם ומשכנעת את בני לאה להניח לאלוהים לשופטם. היא פונה אל שמעון ואומרת:

^{אסנת כח:14} חלילה לך אחי מהשב רעה תחת רעה, כי אלהים יפקד את העון הזה. [וגם אחיכם בני אבינו ישראל, והם נמלטו הרחק מפניכם. לכן חונו אותם].

בני לאה עושים כדבריה. ואילו אסנת, הנותנת מקלט ומגלה חמלה לאחים שהתחרטו על מעשיהם, מתגלה כבת זוג שקולה ליוסף המקראי, שמחל לאחיו על מכירתו לעבדות במצרים (בראשית מה:ד–ח).

בסוף הסיפור בנימין מגלה שבן פרעה עודנו חי, אולם כאשר הוא שולף חרב כדי להורגו, לוי עוצר בעדו ואומר שוב שאנשים יראי אלוהים אינם משיבים רעה תחת רעה. תחת זאת הם מנסים לטפל בפצעי בן פרעה, אבל הוא מת למרות זאת. פרעה נחלש בעקבות האבל על מות בנו, ונפטר זמן קצר לאחר מכן. היות שפרעה הוריש את כתרו ליוסף, יוסף מולך במשך ארבעים ושמונה שנים, והוא מעביר את המלוכה ליורשו של פרעה כאשר הוא מגיע לפרקו (אסנת כט:1–9).

"אסנת" וחיי היהודים במצרים ההלניסטית

השאלות היכן היצירה "אסנת" התחברה ואפילו אם נכתבה מנקודת מבט יהודית נתונות למחלוקת. רובם המכריע של החוקרים רואים בה חיבור יהודי ממצרים ההלניסטית (100 לפני הספירה עד 100 לספירה בערך),^[20] תקופה שמצרים הייתה מקום נוח ליהודים, על אף המוניטין של מצרים במקרא.

במשך דורות רבים בתקופה ההלניסטית אלפי יהודים חיו באלכסנדריה ובאזורים הכפריים שסביבה, ושימשו כחיילים, חקלאים, רועים, שוטרים, קדרים ובתפקידים אחרים.^[21] היו להם בתי תפילה (ביוונית: proseuchai), וכפי שנלמד מקובץ מסמכים שנמצא, לקהילה יהודית בהרקליופוליס היה איגוד אזרחי משלה (שנקרא פוליטאומה; politeuma).^[22] היצירה "אסנת" ענתה על הצורך בסיפור שלפיו בו אבות היהודים חיו ושגשגו כנכרים בארץ מצרים כבר דורות קודם.

מבחינה זו, יש בסיפור יותר מפתרון הבעיה של נישואי יוסף ואסנת באמצעות תיאורה כבעלת תשובה שהחלה לעבוד את אלוהי ישראל. היצירה גם מעבירה מסר של הדבקות באלוהים בסביבה רב־תרבותית עם הרעיון שהימנעות מנקמה היא הביטוי העליון לציות לאלוהים. תמה זו יכולה ללמדנו רבות על רוח התקופה כאשר מביאים בחשבון את העובדה שעתירות משפטיות בעניין מעשי תוקפנות וניצול היו שכיחות מאוד במצרים התלמאית.

תושבים מכל שכבות החברה, בהם גם יהודים, הגישו עתירות לפקידי ממשל (ואפילו לבני מלוכה) בבקשה לתיקון עוולות ולעשיית צדק נגד עבריינים, בשאיפה לקבל פיצוי או לזכות לשלוות נפש.^[23] מעשי אסנת ביצירה משקפים את תפקיד העתירות האלה: היא מוצאת פתרון למעשה חמור ואלים, אבל האיפוק שהיא מגלה ושכנוע האחים לא לנקום הם ביטויים לעשיית רצון האל. הסיפור מבהיר שלא זו בלבד שהיא ראויה למלוך כמו יוסף (והלוא היא נעשית למלכה), אלא שהיא אות ומופת ליראת אלוהים.