האם האהבה היא התשובה לחוסר משמעות החיים?

את שיר השירים אנו קוראים בפסח, ואת קהלת בסוכות. מגילה מגילה ועונתה, אחת באביב ואחת בסתיו. שתיהן מיוחסות לשלמה המלך אך ככל הנראה נכתבו בתקופה ההלניסטית, וכל אחת מהן מגיבה, בדרכה שלה, ל"הסתר הפנים" שבו מצוי העם היהודי.

קהלת פותח בהצהרה כי הכל "הבל הבלים", בעוד הביטוי "שיר השירים" פותח את המגילה האחרת.^[1] בעיני קהלת החיים חסרי משמעות, ולאורך הספר הוא מעמיד את ההנחה הזו מול כל טיעוני הנגד האפשריים, והמרכזי שבהם הוא האמירה האפיקורסית כי תכלית חייו הקצרים של האדם היא למצות אותם עד תום.^[2] שיר השירים לעומת זאת טוען כי משמעות החיים יכולה להימצא באהבה. הדימויים השונים בפסוקי המגילה הזו רומזים שוב שוב כי האהבה היא הדבר היחיד בעל ערך בעולמנו, שכן היא הכוח היחיד שגובר על המוות.

קהלת ושיר השירים מתכתבים זה עם זה, פעמים בצורה מובהקת. קהלת למשל, במכתם הדומה לפלינדרום,^[3] משווה בין המוניטין של האדם ("שם טוב") ובין שמן משובח ("שמן טוב"):^[4]

^{קהלת ז:א} טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ.

והנה שיר השירים מציע מכתם דומה אך הופך את סדר הדברים:

‏^{שׁיר השׁירים א:ג} לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ.^[5]

בקהלת שמו הטוב של אדם מקביל ליום המוות, שכן זהו הדבר היחיד שיוותר אחריו לאחר מותו. בשיר השירים השם הוא סמל לאהבה; שמו של הדוד הוא שמושך אחריו את העלמות.

עת לאהוב: קהלת

קהלת גם עוסק באהבה ובחשיבותה. האהבה מוזכרת בספר לראשונה בצורה מבנית, כפריט ברשימת הדברים שיש שהוקצו לכל דבר תחת השמש (ג:א–ח):

^{קהלת ג:ח} עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם.

לאהבה זמן משלה, ומשמע לכאורה כי יש גם זמן שאינו מתאים לה.^[6] כך או כך גם האהבה, כמו כל דבר אחר, חולפת, ואפילו מסוכנת:

^{קהלת ז:כו} וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִיא מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ אֲסוּרִים יָדֶיהָ טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָּלֵט מִמֶּנָּה וְחוֹטֵא יִלָּכֶד בָּהּ.

החיבור בין מין ומוות הוא מוטיב חוזר בספרות החכמה.^[7] האישה לוכדת את הגבר בהבטחה לשכב עימו ומסכנת בכך את הסדר החברתי כולו ואת השאיפה לחיים מבוססי תבונה.^[8]

מסיום הקטע הבא עולה כי קהלת עצמו מעולם לא מצא אהבה או אפילו אישה הראויה להערכה:

^{קהלת ז:כח}...אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי.

גם האהבה תישכח

קהלת שב ומתייחס במישרין למוטיב האהבה, ובפעם האחרונה, באמירה דרמטית ומטלטלת בפרק ט.^[9] בסופו של דבר, אומר קהלת, גם האהבה, כמו יתר הדברים שהיו חשובים ומרגשים כל כך לאדם, הופכת לאין:

^{קהלת ט:ה} כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם. ^ט:ו גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

כאשר האדם מת, אהבתו מתה עימו, ובטווח הארוך לא נותר ממנה כל חותם.

בחירה בדרכו של אפיקורוס?

מיד לאחר מכן קהלת מציע טענה שנשמעת כמו תגובת נגד להכרה בכך שהאהבה והחיים הם חסרי משמעות: החיים קצרים וחד פעמיים, לכן יש לחיות אותם במלואם. העוצמה שבה קהלת מבטא את האנטיתזה הזו, בנוסח האפיקורסי, מועברת לקורא דרך דימויים חושניים מפעימים:

^{קהלת ט:ז} לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. ^ט:ח בְּכָל־עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.

הציוויים על האדם לאכול, לשתות, לשמוח ("בלב טוב"), ללבוש בגדים נקיים ולמשוח שמן על ראשו מציירים תמונה של משתה. בחיים העשירים האלה כלולה גם האהבה:

‏^{קהלת ט:ט} רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ....

"ראיית החיים" המוזכרת כאן משקפת את דרכו של קהלת: החכם המתבונן על החיים מבחוץ באופן מנותק, ומגיב עליהם מן הצד. על האדם לעשות את המסע הזה עם "האישה אשר אהב". איתה יחלוק את תובנותיו וכך יהפוך המסע לחלק מפסיפס אהבתם. זהו ההד היחיד למערכת יחסים חיובית כלשהי בספר כולו.

אבל גם מערכת היחסים הזו מוגבלת ל"כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ". כמו "הבל פה", גם ההבל של קהלת הוא דבר שמתפוגג במהירות. האמירה החוזרת שוב ושוב כי החיים הם הבל מדגישה כמה ארעיים הם החיים וכמה הארעיות הזו נצחית ואינסופית. המילה הבל מבטאת גם אשליה, והנה אפילו האהבה היא אשליה. אפילו האוהבים הגדולים אינם נמלטים מן המוות.

האהבה בשיר השירים

בשיר השירים האהבה מועלת על נס במגוון דימויים ותיאורים. ההחלפה השיטתית בין מושאי הדימויים והתיאורים מבקשת לומר כי באהבתם חדלים האוהבים להתקיים כישויות נפרדות.^[10] הדוד הוא צבי ועופר איילים (ב:ט, ח:יד) אך גם דדיה של הרעיה (ד:ה, ז:ד). הרעיה היא יונה (ב:יד, ה:ב, ו:ט) וכך גם עיני הדוד (ה:יב). הסגנון המטאפורי גם מקשר בין עולמות רחוקים זה מזה ויוצר בעיני רוחו של הקורא מציאות שבה הכל אחד.^[11]

על שיר השירים מאיים המוות, הידוע כאויבה הנצחי של האהבה.^[12] שישים גיבורים פרושים סביב מיטתו של שלמה "מפחד בלילות",^[13] הוא אימת המוות.^[14] פסוק אחד מסוף הספר מפריך כביכול את אמונתו של קהלת כי המוות מנצח את הכל:

‏^{שׁיר השׁירים ח:ו} שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.^[15]

החותם המוזכר בחלק הראשון של הפסוק נועד לסמל שהקשר בין האוהבים יימשך לנצח, למרות כל ההיפרדויות.^[16] האהבה והמוות שזורות יחד במאבק אינסופי. האהבה מוצאת במוות את שווה הערך היחיד לה; המוות מגלה באהבה את הכוח היחיד שמסוגל להתנגד לו.

הצמד המקביל לאהבה ולמוות הוא הקנאה והשאול. האהבה עזה אך הקנאה קשה והרסנית: הקנאה הופכת את האהבה לחשדנות ולשנאה. הקנאה היא הצד האפל של האהבה, והשאול הוא החלק המשלים של המוות.^[17] השאול נורא בשל החיים שנגזלו, הקנאה נוראית בגלל האהבה שאבדה.^[18]

רק האהבה שורדת

הסיום של השיר חוזר לכוח האהבה; אפילו מי השיטפון לא יכולים לכבות את להבתה:

^{שׁיר השׁירים ח:ז} מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.

המים הרבים והנהרות מייצגים תוהו ובוהו, את הים הקדמוני המקיף את הארץ ושוכן ביסודותיה (ראו למשל תהילים כד:א–ב, צג:ג–ד). רק האהבה שורדת את מימי התוהו, המוות והזמן. כמו קהלת, גם שיר השירים סובר כי הכסף חסר ערך במבחן הזמן, אבל במקום לטעון שגם ההון לא יציל את האדם מן המוות, טענתו היא שהון לא קונה אהבה.

התשובה של שיר השירים לקהלת

את שיר השירים וקהלת אפשר לקרוא זה לצד זה כמו ציור ימי ביניימי עשוי שני חלקים,^[20] שתי תגובות סדורות והפוכות לשאלת משמעות החיים או חוסר משמעותם. קהלת טוען כי הכל, אפילו האהבה, הבל, ואילו לפי שיר השירים האהבה חזקה כמו המוות.

האם שיר השירים משיב לקהלת? האם האביב מפצה על הסתיו? קהלת עצמו לא סבור כך; הוא עצמו לפחות לא חובב גדול של שירים:

^{קהלת ז:ה} טוֹב לִשְׁמֹעַ גַּעֲרַת חָכָם מֵאִישׁ שֹׁמֵעַ שִׁיר כְּסִילִים.

סביר מאוד שגם "שיר השירים" שייך בעיני קהלת לקטגוריה הזו, אבל כפי שקבע קהלת - לכל דבר יש זמן ועת.