קהלת והעונג

התלמוד (בבלי, שבת דף ל ע"ב) מספר כי חכמים חשבו להעלים את ספר קהלת מעיני הציבור בגלל הסתירות הפנימיות שבו.^[1] סתירה אחת שכזו נוגעת לנושא השמחה: מצד אחד מספר קהלת "ושיבחתי אני, את השמחה" (ח:טו) אך בד בבד הוא טוען "ולשמחה, מה זה עשה?” (ב:ב).^[2]

על מנת להתמודד עם הסתירה הזו כראוי, אנו נדרשים להבין קודם את משמעותן של שתי מילות מפתח בספר קהלת.

משמעות המילה הבל בספר קהלת

המילה שבה אוהב קהלת להשתמש יותר מכל לשם גינוי העולם ("הַכֹּל" [א:ב; יב:ח]) והתופעות השונות שמתקיימות בו היא הבל. המשמעות הפשוטה של הבל היא "אדים" (כמו הבל פה), אך לרוב המילה באה במשמעות של דבר טריוויאלי, חסר תועלת, קיקיוני ועל זה הדרך. אולם יש לציין כי חלק מהדברים שקהלת מכנה הבל הם אמנם ארעיים, כגון הנעורים (יא:י), אך דברים אחרים, כמו המוות (יא:ח), בהחלט אינם ברי חלוף.

אם ננסה לתרגם את המילה הזו, התרגום הקולע ביותר יהיה "אבסורד", עניין אנטי רציונלי העומד בסתירה חריפה להגיון הבריא. בפרק ח:יד קהלת משתמש במילה הבל כדי לגנות את העובדה כי לעיתים קרובות זוכים בני האדם בגורל הפוך לגמרי מן הראוי להם. בתופעה הזו אין דבר שאפשר לכנות טריוויאלי, ארעי או אפילו חסר תועלת, אלא הכוונה היא כי ביחס לציפייה שהעולם יונהג בצדק, מדובר באבסורד. בפרק ב:יח–כו לא העושר בעצמו מכונה הבל אלא העובדה שהעושר של קהלת יגיע למי שלא עבד בעבורו. הדבר מפר את תחושת ההגינות וההגיון של קהלת. קהלת רואה סתירות רבות כאלה בעולם, והוא מכנה אותן ואת הקיום כולו הבל (א:ב; יב:ח). אפילו חלק מהדברים שקהלת מכנה "טובים", כגון השמחה, נידונים כהבל.

משמעות המילה שמחה בספר קהלת

השורש הנפוץ ביותר בספר לתיאור תופעות החיים שקהלת משבח הוא ש.מ.ח, הן בשם העצם "שמחה" והן בפועל "שמח". התופעה הזו הופכת לכאורה את קהלת ל"מטיף שמחה",^[3] אך בפועל קהלת רחוק משם מאוד. לקהלת יש רק מעט אושר, ושמחה אין לו כלל. הדבר שכן יש לקהלת הוא הרבה עונג, לפחות באופן שטחי, והוא מחליט להסתפק בו. בסופו של דבר נראה שקהלת מגיע למצב נפשי של "אושר קודר", מצב נפשי שיש בו קבלה ואף הערכה של מנת חלקו, אך לעולם לא מכונה "שמחה".

המילה שמחה במקרא

למילה שמחה במקרא מגוון רחב של משמעויות. היא יכולה לתאר שמחה עמוקה, כמו בחוויה של שבי ציון (הִגְדִּיל יְ־הוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים) בתהילים קכו:ג, אולם לעתים קרובות היא דווקא דווקא לדברים המביאים לאדם הנאה, כגון יין או מוזיקה (למשל בשמואל א יח:ו שם היא מתארת קול של חגיגה). הסחות דעת מעין אלה הן לפעמים חסרות ערך ואף הרסניות. ראו למשל את התקבולת בספר משלי:

^{משלי כא:יז} אִישׁ מַחְסוֹר אֹהֵב שִׂמְחָה אֹהֵב יַיִן וָשֶׁמֶן לֹא יַעֲשִׁיר.

גם הדרך שבה היהודים היוצאים לגלות מתארים את השירים שישעשעו אותם בעת צרתם "וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה" (תהלים קלז:ג), היא דוגמא למרחק שיכול להיות בין המילה שמחה ובין אושר אמיתי.

מצב של אושר אל מול פעולות מענגות

העובדה שקהלת לעתים קרובות דוחק בקוראיו ללכת ולדרוש את השמחה מעוררת קושי ברור על פירוש המילה שמחה כ"אושר", שהרי באופן טבעי בני אדם אינם זקוקים לתמריץ כלשהו כדי לרצות להיות מאושרים. במקרה הטוב, הם יכולים לבחור לשקוע בפעילויות מנעימות ומהנות, ועל כך ממליץ קהלת לאמץ לחיקם תענוגות כמו אכילה ושתייה ופעילויות אחרות כמו המפורטות בפרק ט:ז–ט, אכילה ושתייה, לבישת בגדי לבן (חגיגיים), משיחה עצמית בשמן (גם מנהג חגיגי), וחיים מלאי הנאה עם אישה אהובה.

עונג במבחן

קהלת ביקש לדעת מה טוב לאדם לעשות בחייו,^[4] והדבר הראשון שאותו הוא בוחן הוא העונג (ב:א1). בתחילת החקירה שלו, הוא מחליט לצבור בחייו הרבה שמחה ו"טוב". בקהלת ב:י אנו למדים על הצלחתו. קהלת שיפע עצמו בתפנוקים חומריים: בתים, גנים, כסף ושאר "תענוגות בני האדם" (ב:ח). כל אלו הם אמצעים לעונג, דברים שאמורים לעורר תחושות הנאה אך לא תמיד מצליחים בכך.

ראשית כל הוא מספר את שלמד:

^{קהלת ב:א} ...וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. ^ב:ב לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה.

אולם קהלת כאן מקדים את המאוחר ומצהיר מראש על מסקנתו. בשלב הבא הוא עונה על השאלה מה טוב לעשות בקריאה לצרכנות חסרת מעצורים, המתוארת בפרק ב:ד–י ומסוכמת בקהלת ב:י.

^ב:י וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי.

אך עד מהרה הוא משנה את דעתו:

^ב:יא וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

האבסורדיות אינה מבטלת את העונג

אך נראה כי ב:יא אינו מבטל את פסוק י. העונג הוא עדיין טוב. ואכן,

^ב:כד אֵין טוֹב בָּאָדָם [מִשֶּׁיֹּאכַל]^[6] וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ…

קהלת משבח את העונג בפרק ט:ז–י וכן בפרק יא:ז–י. אם כן נראה כי קהלת מצוי בסוג של תסבוכת. אי אפשר להתיר את התסבוכת הזו, אך היא רבת משמעות ועלינו לבאר אותה היטב.

כאשר העונג טיפשי

לחלק מהתענוגות, כמו אכילת יתר או שתיית יתר - פגמים מהותיים, אבל לא אלו הם התענוגות שקהלת משבח (אם כי הוא גם אינו מבזה אותם בפרק י:טז כאשר הוא מתאר שלטון מסואב). בפרק ב:ד–ה, קהלת מספר כיצד צבר תענוגות בכמויות גדולות, אך אינו תופס אותם כמוגזמות. הם ה"חלק" שלו - מה שהוקצה לו משמיים, ועל כן התענוגות הללו שייכים לו על פי דין (ב:י). אמנם בפרק ט:ז–י מפורטות הנאות מתונות יותר, אך לא זו הסיבה שהן זוכות לשבחים, אלא מפני שהן חלק ממנת חלקו של האדם על פי דין.

חלקו הלגיטימי של האדם

אחת מנקודות הכשל בניסיון להגיע לעונג היא העושר הנדרש לשם כך. עושר הוא דבר שעל פי רוב כרוך בעמל, ורכוש שבא בעמל נגוע בכאבים ובתסכולים של עבודה (אם כי נראה שה"עמל" של קהלת עצמו בב:א–יב מתבטא במסע קניות ולא נשמע קשה במיוחד), אולם על פי קהלת התענוגות שהעושר יכול לקנות אינם אבסורדיים או חסרי טעם במהותם, שאם כן ההשגה שלהם לא הייתה נחשבת סימן לטובו של האלוהים והיעדרותם סימן למורת רוחו.

המוקד האמיתי שאליו מכוון כעסו של קהלת בביקורת על העונג היא שהמאמצים שהניבו את העונג לא יכולים להבטיח את פירותיו. הידיעה שעושרו של קהלת לא יישאר עימו לנצח מייסרת אותו. ככל שהוא משיג יותר הוא גם יפסיד יותר בסוף. יתר על כן, הוא עצמו, המלך החכם, יישכח (ב:טז). על כן קהלת שונא את החיים. הרי בכל זה אין שום צדק. גרוע מזאת, קהלת חייב להוריש את עושרו למי שלא עמל בעבורו (ב:יח; ו:א–ב. הסיכוי שמדובר ביורש ראוי לא מספק נחמה כלשהי), והדובדבן שבקצפת - היורש הזה גם עשוי להיות כסיל (ב:יט1. כמובן הוא יכול גם להיות חכם, אך עצם האפשרות שהוא עשוי להיות כסיל מספיקה כדי לצבוע את הכל בשחור; לקהלת נטייה להדגיש את השלילי.) קהלת סובר כי העושר והעונג צריכים להגיע לאדם אך ורק על ידי עמלו וחכמתו (ב:כא–כד), ואם לא כן המערכת כולה מקולקלת, וזהו הבל.

כשהטוב ביותר לא מספיק

קהלת פועל בחמדנות. לא חמדנות של רכישת חפצים אלא חמדנות כלפי הבעלות עצמה. ההבנה שאין הוא מסוגל לאחוז בדברים הטובים שבבעלותו מכרסמת בו ומקלקלת בעיניו את טובתם, זאת לפחות עד לפרקים ט–יא, שם קהלת משבח את תענוגות החיים באופן פחות הססני. אך אפילו אז השבח הזו מופנה לאחרים. נראה כי קהלת עצמו לא רווה די סיפוק מהדברים הטובים הללו. הוא תמיד אינו מרוצה. אנו מכירים אנשים כאלה בעצמנו, והמחבר הצליח לתאר אחד מהם בצורה חיה^[8].

על אף שהעונג הוא התוצר הטוב ביותר של העמל, סוף סוף הוא לא מספיק טוב (ב:א–ב).

^{קהלת ב:א} אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל.^ב:ב לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה.

השיפוט השלילי הזה לא מתבטל על ידי השבחים שקהלת נותן לעונג, כמו למשל זה שבפרק ב:

^ב:י וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי.

אולם גזר הדין נחתם בפרק ב:יא, כאשר קהלת מצהיר כי כל רכישותיו היו מגוחכות (הבל) וחסרות טעם (רעות רוח). התפיסה הזו מקבלת משנה תוקף בז:ב–ד, כאשר קהלת מצהיר שעדיף להיות בבית האבל מאשר בבית המשתה, הוא בית השמחה שבז:ד.^[9] אפשר להפיק סיפוק ממשהו (ו:ג) גם מבלי להיות שבע נפש (ד:ח).

השאלה הרטורית שבה פתחנו, "מַה זֹּה עֹשָׂה?" (ב:ב), מלמדת אותנו סיבה אחת לחוסר הסיפוק וחוסר המשמעות שמגלה קהלת בעונג. העונג איננו יוצר דבר ואיננו משיג שום דבר בעל משמעות. הוא ממתיק מעט את מרירות החיים, אך ממתיק איננו יתרון מצד עצמו (חשבו על זה כמו סוכרזית, שטעמה מתוק אך היא "לא עושה כלום".) העונג הוא נעים, זה הכל. הסחות דעת מכל סוג ומין, לגיטימיות ככל שיהיו, הן ריקניות. לו היה קהלת הדוניסיט, הרגשות המענגים היו מספיקים עבורו. כיוון שאיננו כזה, הוא איננו יכול להסתפק בהם.

חכמת העונג

למרות כל תלונותיו, לקהלת יש גם דברים טובים לומר על השמחה ועל הביטוי הנרדף לה "רואה טוב". העונג הוא "טוב" (ג:יב, כב; ה:טז; ח:טו). הוא "חלקו" של האדם (ב:י; ג:כב; ה:טז; ט:ט), שהוקצה לו על ידי אלוהים (ב:כד, כו; ג:יג; ה:יח; ט:ז). זוהי מתנת אלוהים לאהוביו (ב:כו). אכן, העונג הוא הדבר הטוב ביותר בחיים (ג:כב). במקום אחד קהלת אף מרחיק לכת ואומר (בלשון גוזמה) שהשמחה היא הדבר הטוב היחיד:

^ח:טו וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

לא משנה כמה ארוכים הם חייו של אדם, אם לא חווה בהם עונג, מצבו לא טוב יותר מזה של הַנָּפֶל (ו:ג). הקביעה הזו רומזת גם על ההיפך: שחייו של מי שחווה עונג הם לכל הפחות קצת יותר טובים מלא להתקיים כלל. על כן קהלת ממליץ להתענג מהנאות החיים כאשר הדבר אפשרי, בייחוד בגיל הנעורים, שכן "חוש ההנאה" הולך ונמוג עם הגיל, בבואם של "ימי הרעה" (יא:ט–יב:א1).

נראה שקהלת מעניק לעונג "אישור" בלב שלם בפרק ט:ז–ט:

^ט:ז לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. ^ט:ח בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר. ^ט:ט רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

אם כן אלוהים עצמו רוצה שנעשה זאת (ט:ז2). עלינו להנות ממה שיש לנו בפועל, מ"מַרְאֵה עֵינַיִם" (ו:ט) במקום להשתוקק למה שאין לנו, "הֲלָךְ נָפֶשׁ" (ו:ט). ההנאות המתוארות בקטע שלעיל הן "תענוגות קטנים", אם נאמץ את שם הציור של קנדינסקי הפותח את המאמר. קהלת חיפש תחילה תענוגים גדולים, כפי שהוא מונה בהרחבה בפרק ב:א–י. אלה נועדו להרגיע את הכעס והכאב שלו (א:יח) ואף ליצור לעצמו זכר, אך הם כשלו. ההנאות הקטנות והאישיות הן אלו שעזרו לקהלת, אף אם לא פדו את החיים מתשישותם וממכאוב הידיעה שאנו בני תמותה. הן מה שיש לנו, "מנת חלקנו".

הסחת הדעת

יתרון משני של העונג הוא הסחת דעת. אדם הטועם את פירות עמלו:

^ה:יט...לֹא הַרְבֵּה יִזְכֹּר אֶת יְמֵי חַיָּיו כִּי הָאֱלֹהִים מַעֲנֶה[וּ]^[10] בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ.

העונג מרדים את התודעה. נראה שהנימוק הזה גם חוזר באופן סמוי בפרק ח:טו. קהלת עצמו מרוכז באובססיביות בעוולות החיים, ועל אף שבעיניו שלו בריחה מהן איננה לגיטימית, הוא יכול להמליץ עליה לאחרים (א:יז–יח). אולם קהלת לא חוזר יותר בהמשך הספר לקו המחשבה הזה, חוץ מפעם אחת שבה הוא מתנגד לו:

^ז:ב טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ.

עבור קהלת, ראיית החיים בצורה ברורה היא ערך חשוב יותר מהימנעות מכאב. היא ערך גדול יותר אפילו מן העונג. על אף שאיננה נוחה לאדם (א:יח) בהירות הראייה היא הדרך שבה בחר קהלת ללכת, והספר כולו עדות לה.

העונג מרגיש טוב

אחת הסיבות לכך שהעונג הוא טוב היא שהעונג "מרגיש טוב"; ואכן, משמעות אחת של המילה טוב בקהלת היא הנאה חושית (ב:א; ג:יג; ה:יז; וכד'). אבל התחושה הטובה עשויה להיות שטחית. אפשר לאכול ולשתות ולהפגין שמחה במסיבה ובד בבד לחוש סבל מלנכולי ולהבין היטב שכל החוויה הכיפית הזו חלולה וחסרת טעם. כפי שמציין משלי יד:יג:

^{משלי יד:יג} גַּם בִּשְׂחוֹק יִכְאַב לֵב...

אולם לאחר מכן אותה המלנכוליה שהרסה את הכיף עשויה להביא את חוגג המסיבה למסקנה חיובית: כיוון שהמלנכוליה צובעת את כל אירועי החיים בצבעים קודרים, סוף סוף אפשר לראות בתענוגות השטחיים את דרך הפעולה הטובה ביותר. האמביוולנטיות של קהלת שייכת לקו המחשבה הזה. העמל, העונג והחיים עצמם הם אבסורד אך הם לא מאבדים את ההיבטים הטובים שלהם.

לקבל את החלק שהוקצה לנו

המניע החשוב ביותר של קהלת להנאה מתענוגות החיים הוא שאלו הם מנת חלקו של האדם. גם אם החלוקה שלהם לא הוגנת, אלוהים הוא שהקצה אותם (ב:י, כא; ג:כב; ה:יז–יח; ט:ט). קהלת חוזר על כך מספר פעמים, למשל:

^{קהלת ג:כב} וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ...

להנות מהעמל שלך (כלומר, מההישגים והרווחים שלך) משמעו לקבל את רצון האל.

אלוהים איננו יוצר את החוויה הזו אלא רק מאפשר אותה. הוא מחליט – באופן בלתי צפוי ואולי שרירותי – מי יגיע לעושר ויחזיק בו. אלוהים פועל על העולם החיצוני, כלומר על קורות האדם והעולם, אך לא על מה שהאדם חושב ומרגיש. פרק ו:ב מראה כי "האישור" שהאדם מקבל מאלוהים לנצל את עושרו פירושו של דבר שהוא פשוט לא לוקח אותו ממנו או לא נוטל את חייו בטרם עת. אלוהים איננו מתערב בחוויה הפנימית.^[11] הפנימיות נתונה ברשותו של האדם. זהו המרחב שבו הוא שולט בחלקו, נהנה ממנו או מבזבז אותו.

קהלת ז:יד1 מתאר את חוק החופש הפנימי:

^ז:יד בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב...

ביום טוב, כלומר בזמן של מזל טוב, נהיה אנחנו "בטוב" רק אם נביא את עצמנו נפשית למקום הזה. ה"טוב" הראשון אינו בשליטתנו; השני כן.

אפילו חלקות לא נעימות הן כדאיות

העונג הוא חלקו הטוב ביותר של האדם, אך אין זה חלקו היחיד. האהבה, השנאה והקנאה גם הן מנת חלקם של החיים (ט:ו). האהבה ראויה לשבח (ד:ט–יב; ט:ט), אך השתיים האחרות אינן, ואף על פי כן, קהלת ט:ד–ו מרמז שיש להצטער גם כאשר שתי אלו באות לקיצן, בעת מותו של אדם. אפילו תחושות לא נעימות כמו אלה וכמו התודעה העזה של היותנו בני תמותה, מהוות בדרך כלשהי יתרון של החיים על פני המתים,

^ט:ה כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם.

לחיות פירושו של דבר להיות בעל פוטנציאל לרכישת ידע על העולם, ואף שפעמים רבות היכולה הזו עשויה להכאיב, (א:יז) זו היא האיכות האנושית המהותית ביותר, והיא המבדילה בין האדם ובין הבהמה.

ההצהרות של קהלת, הדברים שהוא ממליץ עליהם ככדאיים, כולם מביטים פנימה, לטובתו האישית של כל אדם. התחום האמיתי היחיד שבו לאדם בחירה חופשית מלאה הוא ליבו – מוקד הרגשות, המחשבות והעמדות שלו. על כן עלינו ליהנות מכל ההנאות שאלוהים מאפשר ולהימנע ככל יכולתנו מכל צער.

ההתמקדות של קהלת בחיים הפנימיים

גישתו של קהלת לשאלה "מה טוב לו לאדם לעשות בחייו" היא גישה ייחודית במקרא. הוא מניח כי "מה שטוב" נמצא בתוך ליבו, בעיקר בהתענגות מהנאות חומריות. הוא מוסיף דברים טובים אחרים לרשימה^[12], אך אף פעם לא מוותר על הציפייה כי על ידי התבוננות פנימה אל עולם הרגש יתגלה הטוב. כואב לו לראות עשוקים (ד:א–ג), אך הוא אינו עושה דבר כדי לתקן זאת, ואינו קורא לאחרים לפעול. אחרי הכל חוסר צדק הוא רק סוג אחד של עיוות מני רבים בעולם הבלתי משתנה והעגום שחוזה קהלת. כל זאת עומד בסתירה עם דעתו של מיכה (מיכה ו:ח), דעה טיפוסית הרבה יותר בתפיסה המקראית:

^{מיכה ו:ח} הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְ־הוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

ההקשר ההלניסטי

המיקוד של קהלת בעולם הפנימי ודאגתו לאיכות החיים הפנימיים, כמו גם הפסימיות שלו לגבי שינוי העוולות בעולם ("כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן, אֵת אֲשֶׁר [אלוהים] עִוְּתוֹ" [ז:יג2]) נראה לי קרוב יותר לפילוסופיה הפופולרית של התקופה ההלניסטית המאוחרת (שאליה רוב החוקרים מתארכים את הספר^[13]) מאשר לשאר המקרא. הדגש של קהלת על החוויה האינדיבידואלית נושא דמיון משמעותי לפילוסופיה ההלניסטית העממית, שמטרתה המרכזית הייתה למצוא דרך לאושרו של הפרט באמצעות התבונה האנושית ותו לא. הדבר בא לידי ביטוי בהתעקשותו של קהלת להסתמך על התצפיות והשיפוט של עצמו כמקור הידע שלו ולא על המסורת או על דברי האלוהים הבאים בהתגלות.

שתי הפילוסופיות הדומיננטיות של התקופה ההלניסטית, אפיקוריזם וסטואיזם, התבוננו במרחב הפנימי של החוויה האנושית כדי למצוא חופש ואושר.^[14] האפיקוראים חיפשו את האושר באמצעות הנאה וחופש מפחד, והסטואיקנים באמצעות הרפיה מהתשוקות. קהלת דומה לסטואיקנים באמונה שאפשר להשיג אושר רק על ידי עיצוב עמדותיו ורצונותיו של האדם, ולא בשינויים חיצוניים. אין בכך לומר שמחבר קהלת למד פילוסופיה יוונית; אלא רק שהיה נטוע בתוך תקופתו והיה מודע לרעיונות מסוימים שהיו "באוויר".^[15]

קריאת קהלת בסוכות

אולם ראוי גם לקרוא את הספר ברוח של תקופות אחרות, כפי שקראו אותו היהודים בדורות שאחר כתיבתו. ספר קהלת נקרא בימינו בבית הכנסת בשבת חול המועד סוכות. אמנם אין למנהג זה אזכור לפני ימי הביניים, אך החל מן המאה האחת עשרה כבר היה זה נוהג ידוע בקהילות אשכנז, ומאוחר יותר הוא אומץ על ידי קהילות ספרדיות ומזרחיות רבות.

לקשר בין הספר לחג הסוכות הוצעו כמה וכמה הסברים ורובם מבוססים על קשרי תוכן. ראשית, קהלת ממליץ על שמחה, חלק מהותי מרוח החג, כפי שמתואר בדברים טז:יד, "ושמחת בחגך", ציווי פרטני לחג הסוכות, בסוף תקופת הקציר. שנית, קהלת מדגיש את ארעיות חיי האדם, כפי שמסמלת זמניות הסוכה. הכפילות הזו מתאימה לקהלת, ועל רקע הדרך שבה הסברנו את "השמחה" החיבור בין הדברים רק מחזק את שיטתו. אמנם קהלת התכוון להנאות חיצוניות ולחגיגות שעלולות להיות שטחיות ולאו דווקא ליצור אושר פנימי, אך פרשנים שבאו לאחר מכן הבינו כי שמחתו של קהלת פירושה שמחת חיים עמוקה ועשירה יותר, הבנה שמבטאת היטב את רוחו של חג הסוכות.