כיצד "נבחר" בית המקדש בירושלים למקום פולחן בלעדי?

חטיבת הפתיחה של ספר דברים מורכבת מפרקים רבים המתארים את דברי התוכחה הרטרוספקטיביים של משה לבני ישראל טרם חצייתם את נהר הירדן וכניסתם לארץ ישראל. רק מאוחר יותר, בפרק יב, עובר הספר לעסוק באותם החוקים שבני ישראל אמורים לשמור בארצם (קובץ החוקים ה"דויטרונומיסטי"). זו למעשה ליבת ספר דברים, הנמשכת מפרק יב ועד פרק כו.

קובץ החוקים הזה פותח בדרישה שכל פעילות פולחנית, בין אם מדובר בהקרבת קורבן ובין אם בתרומה או נדר, תיעשה אך ורק במקום אשר בחר ה'. תפיסה זו מכונה במחקר תפיסת "ריכוז הפולחן"; בני ישראל מצווים שלא לעבוד את ה' באותה הדרך שבה עשו זאת הכנענים (פס' ד), כלומר בריבוי מקומות פולחן (מקומות שאותם בני ישראל מצווים להרוס), אלא רק במקום אחד שבו יבחר האל (פס' ה–ז).

^{דברים יב:ה} כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. ^יב:ווַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם…^[1]

התנאי המקדים –"וישבתם בטח"

על אף שמפסוקים אלו משתמע כי החובה לריכוז הפולחן אמורה להתחיל מיד בעת הכניסה לארץ, פסוקים י–יא קובעים כי חובה זו חלה רק לאחר הכרעת האויבים, בזמן שבו העם כולו ישב בשלווה:^[2]

^{דברים יב:י} וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. ^יב:יא וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְ־הוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם…

מקריאה של פסוקים אלו יחד עם פסוק ט, הקובע כי בני ישראל טרם הגיעו "אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" שה' נותן להם, עולה כי לשם קיום ריכוז הפולחן לא נדרשת רק הנוכחות הפיזית בחבל ארץ כלשהו (כלומר בארץ המובטחת), אלא גם שהנוכחות הזו תהיה במצב שקט ושליו. התיאור הזה מזמין את השאלה – מתי אפוא היה הזמן המדויק שבו בני ישראל הגיעו למצב אוטופי שכזה?

א. תקופת השיא של כיבושי יהושע

טבעי לחשוב כי תקופה כזו תחל עם סיומו של כיבוש הארץ, כמתואר בספר יהושע.

אחרי תיאור מפורט של הגורל שערך יהושע לנחלות השבטים, באים דברי סיכום:

^{יהושע כא:מא} וַיִּתֵּן יְ־הוָה לְיִשְׂרָאֵל אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָתֵת לַאֲבוֹתָם וַיִּרָשׁוּהָ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ. ^כא:מב וַיָּנַח יְ־הוָה לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן יְ־הוָה בְּיָדָם. ^כא:מגלֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא.

אם נצא מנקודת הנחה כי יש קשר בין הפסוקים הללו ובין פסוקי הפתיחה של פרשת ראה, יכול להיות שנרמז כאן כי הגיעה שעתו של ריכוז הפולחן:

שילה והמזבח בעבר הירדן

נראה כי נקודת ההנחה של הסיפור הסמוך והעוקב בספר יהושע (פרק כב) היא שהתקופה החדשה והאוטופית הזו הגיעה. הסיפור מתאר מצב של כמעט מלחמת אזרחים, והסיבה לכך היא ששבטי עבר הירדן בנו מזבח במקום מושבם, כלומר ממזרח לירדן (פס' י–יב). מלחמת האזרחים הזו נמנעת רק אחרי ששבטי עבר הירדן מסבירים כי ייעודו הבלעדי של המזבח הנבנה הוא עדות לקשר של בני השבטים עם ה', ולא הקרבת קורבנות. אפשר להבין כי התגובה החריפה של השבטים שממערב לירדן קשורה להפרה של ריכוז הפולחן. בשלב זה כבר העמיד יהושע את אוהל מועד בשילה:

 ^{יהושע יח:א} וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם.

על כל פנים נראה כי מהות הסיפור היא אחרת. מסתבר יותר לומר כי הפשע של שבטי עבר הירדן היה התכנון שלהם, כביכול, לבנות מזבח ולעבוד את ה' בחבל ארץ שאיננו חלק מהארץ המובטחת (מערבה לירדן).^[3]

לא מצאנו מקום אחר שבו ההיסטוריה הדויטרונימיסטית מניחה כי כיבוש יהושע מסמן את תקופת ריכוז הפולחן. כמו כן הרעיון עצמו נעדר בפרקים הבאים ביהושע, בשופטים ובשמואל, ומופיע שוב לראשונה רק כאשר אנו מגיעים לתיאורי מלכותו של דוד.^[4]

 ב. מלכות דוד

המקום הבא שבו יש הד ברור לדברים יא:י הוא הפסוק המתאר את דרישת דוד מנתן הנביא לבנות מקדש קבע לאלוהים.

^{שמואל ב ז:א} וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַי־הוָה הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו. ^ז:ב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה.

אולם מהמשך הכתוב עולה בבירור כי תיאור המנוחה ממעגל האויבים הוא רק תפיסתו השגויה של דוד וכי מנוחה אמתית מן האויבים טרם הגיעה. על אף שבתשובת נתן לדוד בשם אלוהים יש הכרה בעובדה שכבר "וָאַכְרִתָה אֶת-כָּל-אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (שם:ט), תקופת המנוחה האמתית תגיע רק בימי יורשו של דוד, והוא יהיה זה שיבנה את המקדש ויבשר את בחירתו של אלוהים במשכן קבע לשמו (שמואל ב ז:י–יג):

^{שמואל ב ז:י} וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד… ^ז:יב כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ.^ז:יג הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי…^[5]

ג. מלכות שלמה

על פי ההיסטוריה הדויטרונומיסטית ריכוז הפולחן נעשה ראוי למימוש בתחילת תקופת שלמה ובניין המקדש. בתחילת מלכות שלמה, לא נבנה עוד מקדש מרכזי, ועל כן מספר הכתוב (מלכים א ג:ב–ג) כי:

^{מלכים א ג:ב} רַק הָעָם מְזַבְּחִים בַּבָּמוֹת כִּי לֹא נִבְנָה בַיִת לְשֵׁם יְ־הוָה עַד הַיָּמִים הָהֵם. ^ג:ג וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת יְ־הוָה לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר.

למרות שבספר מלכים העבודה בבמות^[6] מסמלת בדרך כלל עבירה על הדרישה לריכוז הפולחן (ראו בהמשך), הנוהג הזה לא זוכה כאן לגינוי מפורש של המספר. אולם זמן קצר לאחר מכן, שלמה מתחיל בבניין המקדש בירושלים (מלכים א ה:טז-יט):

^{מלכים א ה:טז} וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר. ^ה:יז אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְ־הוָה אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת יְ־הוָה אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת (רגלו) [רַגְלָי]. ^ה:יח וְעַתָּה הֵנִיחַ יְ־הוָה אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע. ^ה:יטוְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְ־הוָה אֱלֹהָי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְ־הוָה אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי.

הפסוק המודגש, פסוק יח, מלמד על בואה של תקופת המנוחה – הדבר שמאפשר את תחילת העבודה של בניין המקדש.

המצוי והרצוי – משלמה ועד חזקיהו

למרות כל זאת, מספר מלכים נשמע כי שלמה לא הצליח לגמרי בריכוז הפולחן בירושלים. לא רק ששלמה עצמו הדרדר לעבודה זרה לעת זקנתו (מלכים א יא:א–ו) אלא שגם היורשים המוערכים ביותר שלו כגון אסא, יהושפט, יואש, אמציה ועזריהו (עוזיהו) מתוארים ככאלו שאפשרו קיומם של מרחבי פולחן מחוץ לירושלים (מלכים א טו:יד; כב:מד; מלכים ב יב:ד; יד:ד; טו:ד).

ספר מלכים מתאר כי המצב הזה נמשך עד תקופת חזקיהו (סוף המאה השמינית לפנה"ס) – מלך שזכה להוקרה גדולה על שהיה הראשון שהסיר את הבמות והמצבות (עמודים מקודשים). כך נאמר במלכים ב יח:ד:

^{מלכים ב יח:ד} הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה.

חידושי חזקיהו בפרספקטיבה היסטורית

מהו אותו שינוי שהתחולל בסוף המאה השמינית ובעקבותיו נקט חזקיהו בפעולות חסרות התקדים הללו?^[7] באופן הפשוט ביותר אנו מגלים כי ריכוז הפולחן נולד מצורך השעה. מלכות חזקיהו הייתה עדה להתקפה עצומה של סנחריב מלך אשור על המרחב הכפרי ביהודה. התוצאה של התקפה זו הייתה אובדן כל הערים הבצורות ביהודה מלבד ירושלים,^[8] כפי שמוסר לנו הכתוב במלכים ב יח:יג:

^{מלכים ב יח:יג} וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם.

ואכן נראה כי בן דורו של חזקיהו, ישעיהו הנביא, מתייחס לחורבן הזה בנבואת הפתיחה של ספרו:

^{ישעיה א:ז} אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ… ^א:חוְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה.

נתיב ההרס של התקיפה האשורית הביא לחורבנם או לנטישתם הכפויה של מגוון אתרי פולחן.^[9] באופן מעט אירוני מתגלה כי תהליך ריכוז הפולחן, שעל פי ספר דברים הוא הנגזרת של ביטחון לאומי שמושג זמן קצר לפני תחילת התהליך, הוא למעשה פועל יוצא של האובדן המוחלט של הביטחון הזה.

ההצדקה התיאולוגית לריכוז הפולחן

בידי חזקיהו נותרה ארץ חרבה אך עיר הבירה שלו נותרה על כנה. ברגע שצבא סנחריב נסוג וירושלים ניצלה מחורבן, התפיסה כי אלוהים בחר באופן מיוחד בירושלים – מרעיונות היסוד בתפיסה האידאולוגית של מלכות בית דוד – התעצמה והתבססה עוד יותר. המעמד המיוחד של המקדש בירושלים – מוקד בלעדי לעבודת אלוהים – אושש בעזרת הנסיבות ההיסטוריות.^[10]

החקיקה של ריכוז הפולחן

ספר מלכים מספר כי בתקופה שלאחר מותו של חזקיהו פרקטיקות אסורות נעשו שוב נפוצות, וכי הדבר הגיע לקיצו בתקופת מלכותו של נינו של חזקיהו, יאשיהו (המחצית השנייה של המאה השביעית לפנה"ס). יאשיהו נקט בצעדי ריכוזיות דומים לאלו של חזקיהו אחר שמצא בשנת שמונה עשרה למולכו, כלומר 622 לפנה"ס את ספר החוקים (ראו במיוחד מלכים ב כג:א–ג, שם:ח, שם:טו–טז).

הסברה המקובלת היא שספר החוקים הוא תצורה כלשהי של ספר דברים, וכי התיאור של "מציאתו" משמש ראייה נסיבתית לכך שמדובר במשהו שנחשב חדש לבני אותה התקופה. על כן הציעו חוקרים רבים כי ספר דברים, או לפחות הליבה של קובץ החוקים הדויטרונומיסטי ובתוכה הדרישה לריכוז הפולחן, נכתבו בתקופה שבין המהפכה הדתית של חזקיהו ובין זו של יאשיהו.^[11]

הגינוי של מלכי יהודה

השכתוב ההיסטורי המדובר מייתר בפשטות את השאלה שהצגנו למעלה אודות אי האכיפה של ריכוז הפולחן בקרב מלכים צדיקים כמו אסא ויהושפט – הם פשוט לא הכירו ציווי שכזה! אך אם זה אכן הסיפור, כיצד יכול ספר מלכים לומר כי יאשיהו היה המלך הראשון לאכוף את ריכוז הפולחן בישראל על בסיס ספר חוקים, ובמקביל לשפוט מלכים אחרים לחומרה על כך שלא הצליחו לקיים את הציווי המדובר?

סיפור של אבדות ומציאות

ההנחה המקובלת היא כי כל הפסוקים בספר מלכים המתייחסים לרעיון ריכוז הפולחן הם חלק מרובד עריכה מן המאות ה־6–7 לפנה"ס, ויוצריו הם היסטוריונים שהושפעו מספר דברים. העורכים הללו ייחסו את ספר דברים למשה^[12] ועל כן היה עליהם לגנות את המלכים הקודמים על שלא יישמו את ריכוז הפולחן. אך אם הספר בתקופת יאשיהו נחשב לאבוד, התפיסה ההיסטורית הדויטרונומיסטית הזו מעוררת שאלה – לאלו מלכים כן הייתה גישה לספרו של משה?

נראה שמלכים מסוימים, כגון דוד ושלמה, כן נחשפו אל הספר – שהרי דוד לפני מותו מצווה את שלמה המלך לשמור את החוקים, המצוות, המשפטים וההוראות של אלוהים, "ככתוב בתורת משה" (מלכים א ב:ג).^[13] אולם בזמנו של יאשיהו ספר החוקים מתואר כדבר שזה זמן מה כבר היה אבוד ונשכח^[14] ועל כן ההיסטוריונים הדויטרונומיסטים מתארים שכתוב היסטורי־טקסטואלי דמיוני לפיו מדובר בספר עתיק, מימי משה, אך כזה שהיה ידוע בצורה ספורדית בלבד עד לזמנו של יאשיהו.