הושענא רבה: גמר חיתום הדין וליל המתים

על פי המשנה, העולם נידון בארבעה מועדים במהלך השנה: בפסח על התבואה, בשבועות על פירות האילן, בראש השנה על בני האדם, ובסוכות על גשמי השנה.^[1] אף שהדבר אינו מוזכר בתורה, כבר בתקופת בית שני ובתקופת חז"ל, שימש הושענא רבה, היום השביעי והאחרון של סוכות שאף הוא אינו נזכר בשמו במקרא —שיאם של טקסים שנועדו להביא לירידת גשמים.^[2]

המצוות המוכרות ביותר של היום, המתוארות לראשונה במשנה (סוכות ד-ה),^[3] כוללות שבע הקפות עם לולב ואתרוג, אמירת הושענות ("הושיעה נא") וחיבוט ערבות, כולם כחלק מן הבקשה מאלוהים לשמוע ולזכור את תפילות העם ולהוריד גשם.^[4] הדין "על המים" היה אפוא, במובן ממשי מאוד, דין של חיים ומוות, שכן בעולם החקלאי הקדום הייתה כמות הגשמים קשורה קשר ישיר ליכולת לגדל מזון בכמות מספקת.בעוד שהמשנה מציגה ארבעה מועדים נפרדים שבהם העולם נידון, התלמוד הירושלמי קושר בין ראש השנה והושענא רבה כשני ימים שבהם מפצירים ופונים אל ה' בתפילה:

^{ירושלמי ראש השנה ד:ח} אָמַר רִבִּי יוֹנָה: "כְּתִיב 'וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן.' זוֹ תְקִיעָה [של ראש השנה] וַעֲרָבָה [של הושענא רבה]."

המדרש מפרש את הביטוי "יום יום" לא במשמעות הרגילה של "מדי יום", אלא כמתייחס לשני הימים המסוימים התוחמים את תקופת הדין, הנפתחת בראש השנה ומסתיימת בהושענא רבה.

נראה כי בימי הביניים הייתה תפיסה של יום הושענא רבה כיום החותם את תקופת הדין המוכרת. כך למשל ב"ספר המנהיג", קובץ מנהגים ליטורגיים ודתיים שנערך בסביבות שנת 1205 על ידי ר' אברהם מלוניל, נאמר:

^{ספר המנהיג הלכות סוכה [מוסד הרב קוק]} כי בהושענא רבה מתקיימת חתימת שלושת הספרים הפתוחים לפני הקדוש ברוך הוא, והם נחתמים ביום הכיפורים; ובהושענא רבה מגיעה הכפרה לשיאה, שכן כבר צמנו מערב ראש השנה ועד יום הכיפורים, ונמחלו העוונות, הזדונות והפשעים.

במונחים מודרניים, השמות והגורלות נכתבים בראש השנה ונחתמים ביום הכיפורים, אך אינם נפתחים או נשלחים עד הושענא רבה. בפרק הזמן שבין החתימה לשליחה עדיין אפשר, אולי, לשנות את העונש, בעוד גזרי הדין ממתינים כביכול בתיבת הדואר האלוהית. בהושענא רבה הם מקבלים את החותמת הסופית — ויוצאים לדרכם.. בהמשך לתפיסה זו, "ספר חסידים" — קובץ מן המאות ה-12-13שהיה התוצר העיקרי של תנועה דתית-אדוקה בחבל הריין שנקראה "חסידי אשכנז"^[6]— ציג מסורת שלפיה החתימה עצמה מתרחשת לא ביום כיפור אלא בהושענא רבה:

^{ספר חסידים [פארמה] §תתתשמד} בליל הושענא רבה חותמים, ולכך נקרא (שמות כג:טז) "בצאת השנה".

ספר חסידים מוסיף כי הושענא רבה הוא גם הלילה שבו נשמות המתים יוצאות מקבריהן כדי להתפלל למען החיים:

^{ספר חסידים [פארמה] §תתתשמג} ...ויש לילה שהנשמות יוצאות מן הקברות, כגון בליל הושענא רבה, יוצאות כשהלבנה יוצאת, יוצאות ומתפללות.^[7]

בלילה יחיד זה בשנה, בית הקברות הופך למעין בית כנסת — המאוכלס ברוחות המתים. אלא שללא דלתות וחלונות וללא קירות המקיפים אותו, בית הכנסת הרפאי הזה חשוף למבקרים מהצד האחר של אותו מסך דק המפריד בין החיים למתים, כפי שממחיש הסיפור הבא.

"ספר חסידים": המתים המתפללים ורוח הרפאים של הבתולה העירומה

הסיפור נפתח בשני גברים המסתתרים בכוונה בבית הקברות כדי להאזין לשיחות המתים:

^{ספר חסידים [פארמה] §תתתשמג} וכבר יצאו שנים והחביאו עצמם במקום אחד בבית הקברות ושמעו שאחת אומרת לחבירתה: "נצא ונתפלל יחדיו."

נראה שהאמונה כי המתים יוצאים מקבריהם בליל הושענא רבה הייתה מוכרת היטב, אך רק שני האנשים הללו העזו, או הסתקרנו דיים, לברר מה הם עושים בשעה זו. מתברר כי תפילות המתים אינן עוסקות רק בגורלם שלהם, אלא מגלות דאגה נדיבה, כמעט אצילית, לגורלם של החיים:

ויצאו כל הנשמות והתפללו ובקשו רחמים שלא יגזור מיתה על החיים, גם על אלה שימותו, שישובו מדרכם הרעה ובחולי קל, ועל כל עניין של חיים ושל מתים,^[8] ועל עצמם למהר לסור הדין מעליהם ועל אחרים [המתים]. והגידו לקהלם [את אשר ראו].

הסצנה הבאה מתרחשת בשנה שלאחר מכן, שוב בליל הושענא רבה. הפעם מסתתרים בבית הקברות שני אנשים אחרים, ככל הנראה בתקווה לחזות באותה התרחשות. אלא שהפעם יוצאת מן הקברים רק עלמה צעירה ועירומה:

בשנה אחרת, בליל הושענא רבה, יצאו שני אנשים אחרים [מבין החיים] [וישנו בבית הקברות], ומן הקברים יצאה רק עלמה אחת שמתה לפני השבת. אמרו לה [המתים האחרים בבית הקברות]: "צאי. [ותתפללי] “ אמרה: "איני יכולה, משום שאבי היה עשיר ואיבד את נכסיו," וקברו אותה ללא בגד.

הם שומעים גם שהנשמות החליטו שלא לצאת השנה, משום שאינן רוצות שהחיים יצפו בהן:

ושמעו שמקצת מן הנשמות אמרו "לא ניקבץ יחדיו [לתפילה] כי כבר שנים גילו [דברים] עלינו לרבים, אלא כל אחד ואחד יתפלל בקברו שלא ישמעו החיים."

לאחר מכן, האנשים מספרים לקהילה על מצוקתה של העלמה. הסיפור אינו מפרט בדיוק מה נעשה בגופתה, אך נראה שחברי הקהילה דאגו להלבישה כראוי לקבורה:

והגידו לעם וכעסו על אב ולקחו בגדים והלבישו לאותה בתולה.^[9]

אם בתפיסה החילונית המודרנית הגבול בין החיים למתים נדמה כחומת לבנים, בספר החסידים הוא דומה יותר לווילון דק: כמעט בלתי נראה, ובלתי מורגש תחת האור הנכון. בעולם סיפוריו, מרגישים ופועלים בדומה לחיים.. הם מופיעים בהקשרים שונים, החל מרוחות המתלוננות על שכניהן בקבר הסמוך, ועד למצבים היפותטיים הכרוכים ב"הצלת" גופה מבית בוער. יש מהם המבקשים לנקום באויביהם שנותרו בחיים, ואחרים באים אל החיים בחלומות; הם יודעים דברים הנסתרים מן החיים ומזהירים מפני צרות העתידות לבוא. אולם בליל הושענא רבה המתים מפנים את דאגתם דווקא אל החיים — ובסיפור זה, החיים משיבים להם באותה מטבע.

ראש השנה והמתים: סיפור תלמודי

כפי שמציינת סוזן וייסמן, ראש החוג ללימודי יהדות ופרופסור חבר במכללת לנדר לנשים, לסיפור על הגברים העדים לדיוני המתים ולומדים על מצוקתה של עלמה שנפטרה, יש מקבילה קדומה בתלמוד הבבלי.

בערב ראש השנה, בשנת בצורת, נותן חסיד דינר לעני. לאחר שאשתו מקניטה אותו על כך, הוא עוזב את ביתו והולך ללון בבית הקברות, ושם הוא שומע במקרה שתי רוחות משוחחות זו עם זו:^[10]

^{בבלי ברכות יח:} מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ר[אש] ה[שנה] בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו.

תחילה שומע האיש את שתי הרוחות דנות אם לצאת ולשוט בעולם ולהאזין מאחורי הפרגוד האלוהי כדי לגלות מה בתוכניותיו של האל לשנה הבאה:

אמרה האחת לחברתה: "חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם." אמרה לה חברתה: "איני יכולה, כי אני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את, ומה שתשמעי אמרי לי."^[11]

האיש מגלה כי אחת הנערות נקברה עירומה, עטופה במחצלת קנים, ככל הנראה כדי לחסוך כסף על תכריכי קבורה. בניגוד לגברים בסיפור שב"ספר חסידים", האיש החסיד אינו עושה דבר כדי לתקן את מצבה העגום של הנערה. במקום זאת, הוא מנצל את המידע שקיבל מהרוח הנודדת מאוחר יותר באותו לילה, החוזרת עם סוד הנוגע למזג האוויר וליבול בשנה הקרובה:

הלכה היא ושטה ובאה ואמרה לה חברתה: "חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד?" אמרה לה: "שמעתי שכל הזורע ברביעה הראשונה ברד מלקה אותו." הלך הוא וזרע ברביעה השנייה. של כל העולם כולו לקה, שלו לא לקה.

בשנה שלאחר מכן, האיש אינו ממתין שאשתו תגרש אותו, אלא שב מרצונו ללון בבית הקברות, בתקווה שהרוחות יגלו לו סוד לשנה הקרובה, ואכן, הוא אינו מתאכזב:

בשנה שלאחר מכן הלך וישן בבית הקברות ושמע את אותן שתי רוחות משוחחות זו עם זו.אמרה האחת לחברתה: "בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם." אמרה לה: "חברתי, לא כך אמרתי לך? איני יכולה, הרי אני קבורה במחצלת של קנים?! אלא לכי את, ומה שתשמעי – בואי ואמרי לי."

הלכה ושטה ובאה ואמרה לה חברתה: "חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד?" אמרה לה: "שמעתי שכל הזורע ברביעה השנייה שדפון מלקה אותו." הלך וזרע ברביעה הראשונה; של כל העולם כולו נשדף; ושלו לא נשדף.

שני מקרים רצופים של מזל יוצא דופן מעוררים את סקרנותה של אשת החסיד, במיוחד משום שמהתחלת הסיפור ניתן לראות שהיא לא האמינה במיוחד בחוש העסקי שלו:

אמרה לו אשתו: "מדוע בשנה שעברה כל העולם כולו לקה, ורק שלך לא לקה? ועכשיו כל העולם כולו נשדף, ורק שלך לא נשדף?" והוא סיפר לה את כל הדברים הללו.

לרוע מזלם של בני הזוג, האישה חושפת את הסוד בעיצומו של ויכוח:

אמרו שלא עברו ימים ספורים עד שפרץ סכסוך בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה אישה. אמרה לה: "לכי ואראך את בתך הקבורה במחצלת קנים!"

מסיבה שאינה מפורשת בסיפור — אולי משום שהאם קברה את בתה מחדש, ואולי משום שדיברה על העלבון בסמוך לקברה — הרוח יודעת כעת ששיחתה נחשפה. לכן, כאשר החסיד חוזר לבית הקברות בפעם השלישית, הוא כבר אינו זוכה לשמוע למידע סודי:

בשנה שלאחר מכן הוא הלך ולין בבית הקברות ושמע את אותן רוחות משוחחות זו עם זו.

אמרה לה: "חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם." אמרה לה: "חברתי הניחני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים."

נראה אפוא כי הרוחות רוצות לנהל את ענייניהן הרחק מאוזני החיים, ובמיוחד מאוזניהם של מי שעלולים להפיץ את סודותיהן הלאה.

השוואת הסיפורים

אחד ההבדלים הבולטים ביותר הסיפור התלמודי לגרסתו ב"ספר חסידים" נוגע לתיאור מעשיהם של המתים. בעוד שהרוחות בתלמוד רוצות לשוטט בעולם ולשמוע איזו פורענות עתידה לבוא על לאנושות – ובמהותן הן נראות סקרניות יותר מאשר מודאגות – הרוחות ב"ספר חסידים" מבקשות להתכנס בבית הקברות ולהתפלל יחד למען החיים.

בשני הסיפורים מופיעה נערה שהוריה הלבישו אותה באופן לא הולם בקבורתה. הנערה מהתלמוד, העטופה במחצלת קנים, אינה רוצה לצאת ולשוט בעולם במצבה ולכן נשארת בקברה או בסביבתו. הסיפור מסתיים בעלבונה של אמה, אך איננו שומעים על ניסיון כלשהו לתקן את מצבה של הבת.

הנערה ב"ספר חסידים" פגיעה משלוש סיבות: היא מתה זה עתה, היא בתולה, והיא נקברה ללא תכריכים. בשל כך, היא אינה יכולה להצטרף לתפילה המשותפת של המתים. סיפור זה מסתיים בכך שהקהילה מפעילה לחץ על האב לחפור את קבר בתו ולקבור אותה מחדש בבגדי קבורה הולמים.

הקשר בין שני המרכיבים בסיפור שב"ספר החסידים" – התפילה הציבורית וקבורת הנערה – אינו ברור. שהדאגה לבגדיה אינה נובעת רק מן הפגיעה בכבודה, אלא גם מן התפקיד שממלאת תפילת המתים בהגנה על החיים מפני גזרי דין קשים.. לפי קריאה זו,, החיים עוזרים למתים כדי שהמתים יעזרו לחיים: מעשי החסד והתפילה יוצרים מעגלים הולכים ומתרחבים, המקיפים את קהילות החיים והמתים גם יחד.בנוסף לשינויים הרעיוניים הללו, ראוי לציין ש"ספר חסידים" מעביר את ליל הרוחות מראש השנה להושענא רבה. אכן, הושענא רבה נתפס כמועד בעל חשיבות מיוחדת שבו בני האדם יכולים ללמוד על גזר דינם וכהזדמנות אחרונה לפעול לשינויו.

בדיקת הצל: לאבד את הראש

בעקבות הסיפור על המתים המתפללים ועל הבתולה שנקברה ללא תכריכים, "ספר חסידים" עובר לאנקדוטה קצרה ומרשימה, שנועדה הן להדגיש את הנקודה הפדגוגית והן לספק דוגמה להתנהגות שהיא, אכן, מופתית. הנחת היסוד של הסיפור היא שמי שאינו רואה את צל ראשו בליל הושענא רבה עתיד למות באותה שנה:

^{ספר חסידים [פארמה] §תתתשמד} אחד לא ראה בליל הושענא רבה צל ראשו, והתענה הוא ואוהביו הרבה צומות ונתן צדקה הרבה וחי כמה שנים אחר כך, כדכתיב (משלי יא:ד) "וצדקה תציל ממות."

סיפור זה שונה למדי מקודמו. האיש מעולם לא בא במגע עם המתים ואף לא ראה אותם; למעשה, אפילו לא ברור היכן מתקיים טקס בדיקת הצל, אף על פי שבית הקברות היה מקום מתבקש. כאשר הוא מגלה לאור הירח כי צל ראשו נעלם — הושענא רבה, כ"א בתשרי, חל כשבוע לאחר הירח המלא, כשהירח עדיין מאיר בעוצמה — הוא נאלץ להתמודד עם מותו הקרב.

מנהג בדיקת הצל

"ספר החסידים" הוא מקור מוקדם יחסית לאמונה שלפיה בדיקת הצל בלילה שבו נגזר הדין מגלה האם האדם נידון למוות. זמן קצר לאחר מכן, נראה כי אמונה זו הפכה לידועה בקרב מקובלי ספרד. לדוגמה, רמב"ן (בערך 1195–בערך 1270), בפירושו לדברי יהושע וכלב כי בני ישראל יכולים להביס את הכנענים משום ש"סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" – כותב:

^{רמב"ן במדבר יד:ט} תכן שהכתוב רומז למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא; לכך יאמר "כבר סר צלם מעליהם" – שנגזר עליהם מיתה.^[12]

רבנו בחיי בן אשר (1255–1340) מפרש את דברי הרמב"ן, ומקשר את דבריו לחושן רבא במפורש:

^{רבינו בחיי במדבר יד:ט} והרמב"ן ז"ל פירש: "סר צלם מעליהם". שהוסר הצל מעל ראשם, ממה שידוע כי בליל החותם הגדול של הושענא רבה, הוא יום כ"ו לבריאת עולם [בראש השנה], לא ימצא צל לראש מי שעתיד למות באותה שנה. וזה כאלו אמר: כבר נגזרה עליהם מיתה. זאת כוונתו ואף על פי שאינו לשונו.

האפשרות לחזות את מותו של אדם באמצעות בדיקת צל מופיעה גם בזוהר, אלא שכאן המועד הוא שמיני עצרת, הלילה שאחרי הושענא רבה:

^{זוהר ויחי כו} כְּדֵין צוּלְמִין אִתְעֲבָרוּ מִנִּיהּ, וְלָא מִשְׁתַּכְּחִין עִמֵּיהּ. כֵּיוָן שְׁהֵם עֹבְרִים מִמֶּנּוֹ, הָא וַדַּאי שְׁטוּפְסְקָא דְּמַלְכָּא תַּעֲבֹר עֲלֵיהּ, וְיִטְעוֹם כַּסָּא דְּמוֹתָא. וּבְהַהוּא לֵילְיָא דְּחַגָּא בַּתְרָאָה, סַנְטֵירִין זְמִינִין, וּפִתְקִין נָטְלִין, בָּתַר דְּנַטְלֵי לוֹן, צוּלְמִין מִתְעַבְרָן...

תרגום: אזי מוסרים ממנו הצללים ואינם נמצאים עוד עמו. ברגע שהם מוסרים ממנו, ודאי שגזרת המלך תחול עליו והוא יטעם מכוס המוות. ובלילה זה של החג האחרון (שמיני עצרת), מלאכי העונש זמינים והם לוקחים את הפתקאות [שעליהן רשומים העונשים], ולאחר שהם לוקחים אותן, הצללים מוסרים....

גם דוד אבודרהם (המאה ה-14) מצטט את דברי רמב"ן, ומנסה להסביר כיצד הדבר אפשרי, בהתחשב בכך שאם בודקים זאת, תמיד מגלים שיש לאדם צל:

^{ספר אבודרהם סוכות} וזה הצל אינו צל האדם ממש, כי העומד אצל הירח או אצל האור אי אפשר שלא יהיה לו צל, אלא הוא צל הצל הנקרא בדברי רבנינו (בבלי גיטין סו.) "בבואה דבבואה".

מוקדם יותר באותה פסקה, מתאר אבודרהם מנהג של אנשים שבדקו בפועל את צלליהם בליל הושענא רבה:

^{ספר אבודרהם סוכות} ויש אנשים שנוהגין גם בליל הושענא רבא שכורכין עצמם בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארים ערומים ופושטין איבריהם ואצבעותיהן.

אם מצא את צלו שלם – טוב הוא; ואם חסר צל ראשו – בנפשו הוא. ואם חסר צל אחד מאצבעות ידיו – סימן לאחד מקרוביו. ויד ימין – סימן לבניו הזכרים, ויד שמאל – סימן לנקבות. ^[13]

האיש ב"ספר חסידים", אם כן, יוצא דופן: הוא בודק את צלו ומוצא שצל ראשו חסר, אך במקום לקבל את מותו הקרב כגורל בלתי נמנע, החוויה מעוררת אותו לפעולה, אף שהדין כבר עומד להיחתם וזמן התשובה הולך ואוזל, הוא עדיין מנסה לשנות את גזר דינו. לשם כך הוא פונה לאחת משלוש הדרכים המרכזיות שעל פי המסורת היהודית מסוגלות להעביר את רוע הגזרה.צדקה תציל ממוות

אחד הקטעים המפורסמים ביותר בתפילות הימים הנוראים, שחובר מאות שנים לפני ספר חסידים, הוא הפיוט "ונתנה תוקף", שבו נאמר:

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.^[14]

בעולמו של "ספר החסידים", ניתן ואף ראוי להשתמש בטכניקות אלה להמתקת הדין גם לאחר שראש השנה ויום הכיפורים חלפו, ואולי דווקא לאחריהם, בליל הושענא רבה.

בקישור בין מעשיהם של המתים שכבר הלכו לעולמם לבין אלה של החיים העומדים בפני המוות, "ספר חסידים" מרחיב את האפשרות לתשובה, תפילה וצדקה גם למי שטרם השלימו את מלאכתם.בחלק הראשון של תיאור הושענא רבה ב"ספר חסידים", המתים מתפללים למען החיים. בחלק השני, אנו עדים למעשה תשובה, כאשר אב נאלץ לתקן את קבורתה הבלתי נאותה של בתו. לבסוף, בחלק השלישי, כאשר האיש מגלה שנגזר דינו למות, הוא משנה את גורלו ומציל את עצמו באמצעות נתינת צדקה. שלושת המקרים מתרחשים בליל הושענא רבה — לילה שבו הגבול בין החיים למתים מיטשטש ושני העולמות נפגשים, ברגעיה האחרונים של ההזדמנות לשנות את גזר הדין.