חנה: הרבה יותר מאם שמואל בלבד

תפקיד האישה בהיסטוריה המקראית

תפקידו הספרותי של סיפור חנה כפתיחה לספר שמואל וכהקדמה לסיפורו של שמואל הנביא (שמואל א א-ב) תואם את דרכו הספרותית הכללית של המקרא. אישה כלשהי מוציאה מחלציה מנהיג דגול ובכך מניעה את גלגלי ההיסטוריה של עם ישראל, אולם דמותה נעלמת ברגע שהילד נולד. את מקומה מחליף בנה, במקרה שלנו שמואל, אשר הופך לדמות הראשית של הסיפור.

לפחות במתווה שלו, סיפור חנה מאשש את ההנחות המקובלות בעת העתיקה על משניות התפקיד של האישה בחברה ובמשפחה, וכן תיאוריות מודרניות אודות ה"חלל" הנפשי אשר רודה באישה, מבית מדרשו של אריק אריקסון, פסיכואנליטיקן רב השפעה מן המאה ה־20. אריקסון טען כי מבנה גופן של הנשים גזר עליהן חיים מצומצמים שסבו בעיקר סביב יכולותיהן הביולוגיות.^[1] אם נשתמש במונחיו של אריקסון, צרכיה הפיזיולוגיים של חנה היו כבדים מנשוא ורק ההיריון והאימהות הם שיכלו לתת מזור לריקנותה הפנימית.

אולם מה שנראה ממבט ראשון כסיפור אבטיפוס של אישה הכמהה לפרי בטן, זוכה בו ומהללת את אלוהיה, מתגלה כמכיל מסר אחר מן המצופה. בלב הסיפור נעוץ כוח הרצון העז של חנה להעפיל אל מעבר ההווה, ויחד עם בנה להותיר חותם בדפי ההיסטוריה. חנה מגלמת אפוא את השאיפה האנושית האוניברסלית להותיר אחריה חותם של נצח.

אלקנה ומשפחתו

סיפורה של חנה תואם בפתיחתו את הלך הרוח המקובל בחברה הפטריארכלית ומעניק לנו הצצה למרחבים עצומים של חלל וזמן שהיו מנת חלקו של העולם הגברי אך סגורים בפני המין הנשי. זהו עולם שבו האישה מוגדרת דרך תפקידיה "הטבעיים" ואילו הגבר נתפס כחלק מן ההיסטוריה. כאשר המקרא מציג את אלקנה הוא מספר על מקום מושבו ועל הנחלה של משפחתו ומתאר אותו כחלק מרצף היסטורי מכובד של שושלת גברית ארוכה:

^{שׁמואל א א:א} וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי.

חופש הניעות של המין הגברי במרחב מתגלה עוד יותר בתיאור עלייתו השנתית של אלקנה לשילה. אף שגם ילדיו ונשותיו היו שותפים בארוחת הזבח, הכתוב מתאר את החוויה הדתית הזאת בלשון יחיד:

^{שׁמואל א א:ג} וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַי־הוָה צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה....

אלקנה, אבי המשפחה, מוליך את משפחתו לעלייה לרגל, מקריב את הקורבן לאלוהיו ואז מחלק את נתחיו לנשותיו וילדיו (פסוקים ד-ה).

חנה ופנינה: מרחב נשי מצומצם

נראה כי חנה ופנינה, נשותיו של אלקנה, מודרות שתיהן מן המרחב הקדוש וממהלך ההיסטוריה האלוהי. הכתוב מציג אותן בפשטות בשמן ובמצבן האימהי: לפנינה יש ילדים אך לחנה אין (פסוק ב). יופייה הפנימי של חנה בולט בשמה, הנובע מן המילה חן, ומתגלה בפועל בהתנהגותה האצילית נוכח הצקותיה החוזרות ונשנות של פנינה בדבר עקרותה (פסוקים ו-ז).^[2]

השימוש במונח "צרה" (פסוק ו) לתיאור האישה הנוספת מעצים את העוינות שבמערכת היחסים בין שתי הנשים במשפחה הפוליגמית הזו. חנה ופנינה מגלמות וגם מבשרות את דמות האישה בספרות, המתוארת תמיד בקווים של תככים ובגידה,^[3] אולם חנה מצליחה לשבור את הסטראוטיפ: אין היא מכפיפה את עצמה למאבקי כוח על בעלה ונחמתו לבדה אינה מספקת אותה.

אלקנה: בעל אוהב וגבר שהקדים את זמנו

אהבתו של אלקנה לחנה משמשת כעדות אופי ספרותית. התיאור העשיר שלה חריג בהשוואה לדרכו החסכנית והקצרנית של המקרא. ראשית אהבתו נחשפת בפנינו במעשה: אלקנה נותן לפנינה ולילדיה את חלקם בזבח השנתי שלו בשילה (פסוק ד) ואילו חנה מקבלת נתח כפול:

‏^{שׁמואל א א:ה} וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַי־הוָה סָגַר רַחְמָהּ.

המעשה הזה חשוב גם מפני שהוא מראה את אהבתו של אלקנה לחנה וגם מפני שהוא משמש מחווה סמלית להבטחה שחנה לעולם לא תבוא לידי מחסור, בחברה שבה רווחתן הכלכלית של נשים עקרות עמדה תמיד בסימן שאלה. אהבתו של אלקנה לחנה נחשפת עוד יותר דרך מילותיו:

^{שׁמואל א א:ח} וַיֹּאמֶר לָהּ אֶלְקָנָה אִישָׁהּ חַנָּה לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים.

האמירה הזו יוצאת דופן לא רק מפני הנימה המנחמת שלה אלא גם מפני שהיא שוללת את הנורמות המגדריות דאז.^[4] בישראל הקדום תרומתה העיקרית של האישה למשפחתה התבטאה במיניות שלה: גם ביכולתה לספק את בעלה וגם ביכולתה להעמיד לו צאצאים. על רקע מציאות זו, אין ספק כי חנה חשבה שהיא מאכזבת את בעלה.

לכאורה בדברי הנחמה של בעל אוהב לאשתו העקרה היינו מצפים לשמוע את הטענה כי האישה יכולה להתנחם בכך שהיא מצליחה בכל זאת לענות על צרכי בעלה, בסגנון: "למה ירע לבבך, הלא את טובה לי מעשרה בנים", אבל למרבה הפלא אלקנה הולך כאן בדרך "מודרנית" – במקום לראות את עצמו כראש המשפחה המסכים ברוב טובו למחול לאשתו על שכשלה במילוי חובתה למשפחתה, הוא נוהג כשותף אוהב שמחובתו לשמח את אשתו. 

"בראש ובראשונה האהבה נותנת, ולא מקבלת", כותב הפסיכולוג והפילוסוף החברתי אריך פרום, ואכן נראה כי ביחסיו עם חנה אלקנה מבקש לתת ולא לקבל.^[5] הקשר של עם אשתו אינו מוגדר דרך מחויבויותיה המיניות או המשפחתיות אלא דרך האחריות שלו לרווחתה. האמירה של פרום כי האהבה מתבטאת במעשים מתקיימת באלקנה גם במישור עמוק מזה, שהרי עצם היכולת לפתח סוג כזה של קשר עם אשתו דורשת ממנו להצליח להתעלות בכוח מעל הדעות המקובלות בחברה שבה הוא חי.^[6]

חנה עותרת בעד עצמה

הראשון לקבל את הבשורה הטובה בדבר הריונה של שרה היה אברהם (בראשית יז:טו-כב), וכאשר רבקה הייתה עקרה יצחק בעלה הוא שהתפלל עליה (שם כה:כא), אבל בסיפור שלנו דווקא חנה, ולא אלקנה, היא שפונה לאלוהים. חנה אינה זועקת לבעלה במרירות נוסח רחל, "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל:א), כי אם הופכת לנווטת הבלעדית של נתיב גאולתה.

תפילתה השקטה של חנה בשילה

כבר מההתחלה נראה כי חנה מסרבת בכל תוקף לערב את בעלה בצערה. מיד לאחר שהמשפחה מסיימת לאכול את ארוחת הזבח בשילה יוצאת חנה לבדה אל המשכן (פסוק ט). חנה מוצאת בתוכה את האומץ להתחנן בפני אלוהיה וזו הפעם הראשונה שאנו שומעים את חנה מדברת בסיפור. סכר השתיקה סוף סוף נשבר. אף שמילותיה חסרות קול הן יוצאות מתוכה קולחות וחופשיות.

תפילת חנה הראשונה היא בכי חסר מילים. החזרה והשימוש בצורה הפועלית "וּבָכֹה תִבְכֶּה", המכונה בלשון "מקור מוחלט", רומזת על דמעות ויבבות רבות במספר:

^{שׁמואל א א:י} וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְ־הוָה וּבָכֹה תִבְכֶּה.

אך בשונה מן הבכיות שקדמו לו, הבכי הזה הוא חלק מתפילה.

חנה לא שוקעת בבכייה. מבעד לחזות הקודרת עומדת אישה נחושה המסוגלת לבטא במילים את הבקשה שלה מאלוהיה ולעבור לחוויה של תקווה הצופה פני עתיד. כשחנה סוף סוף משמיעה את מילותיה היא איננה מתמקדת בצערה כי אם מציינת את בקשתה בבהירות וביעילות. חנה, שעד כה הייתה נטולת קול, מתגלה כנושאת ונותנת ממולחת וכאשת מילים מחוננת.

חנה נושאת ונותנת עם י־הוה בבקשה לבן

הפנייה הראשונית של חנה לאלוהיה מנוסחת בלשון נדר.^[7] התחינה הזו פותחת במילת התנאי "אם" ומציגה בענווה את חנה כ"אמה" בפני אלוהיה:

^{שׁמואל א א:יא} וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר יְ־הוָה צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים...

חנה בנחישותה מסרבת להשאיר את אלוהיה בידיים ריקות. היא עוברת מביטויים הססניים של הווה הלוטה בערפל, אל תיאור של עתיד וודאי. מיד כשהיא מסיימת להביע במילים את בקשתה לילד, הילד הזה, לפחות בעיניה, כבר חי וקיים:

^{שׁמואל א א:יא} ...וּנְתַתִּיו לַי־הוָה כָּל יְמֵי חַיָּיו...

דיבורה של חנה יוצר מציאות. תחושת הוודאות שלה בקיומו של הבן הזכר שייוולד לה היא כל כך ברורה עד שהיא כבר מסוגלת לתאר את סוג החיים שיהיו לו כאיש אלוהים עוד לפני שאלוהים הסכים לצד שלו בעסקה. בכוחה אף לצייר כבר את דמות גופו:

^{שׁמואל א א:יא} ...וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ.

חנה מאמינה כי בכוחה לשכנע את אלוהיה להיענות להתמקחויותיה. היא פונה אליו בהחלטיות רבה כל כך עד שלכאורה לא נותרת לו ברירה אחרת מלבד "ליישר קו" ולציית לבקשתה. היא מנהלת משא ומתן של צד אחד עם אלוהים אבל מנסחת את בקשתה בצורה שלמראית עין הופכת את אלוהים לשותף פעיל בתוכו.

חנה מוצאת קול בתפילתה

היבט נוסף המלמד על פיקחותה של חנה הוא היכולת שלה לדלג על המוקשים הטמונים בתפילת תחנונים שכזאת, בתוכם ההנחה היהירה כי בשר ודם יכול להשפיע על גזר דינו של אלוהים. זוהי אפוא תפילה נועזת: אם כפי שהתרבות שלה סוברת עקרותה של חנה מגיעה משמיים ("וַי־הוָה סָגַר רַחְמָהּ", פסוק ה) אזי חנה אכן מנסה לשנות את גזר הדין האלוהי. אלא שחנה עוקפת מכשול זה בכך שהיא מבהירה כי התחינה שלה מכוונת כלפי העתיד, תקופה שגזר הדין לגבה טרם הוכרע.^[8]

אדם המשבח את אלוהיו רק כאשר תפילתו נענית ייתפס לרוב כאנוכי לגמרי ושמא אף כצבוע. חנה לעומת זאת רואה בבן שלה מציאות חיה ועל כן אריכות תפילתה – "הִרְבְּתָה לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְ־הוָה" (פסוק יב) – אינה בגדר תחינה או ניסיון "לשחד" את אלוהיה. כעת אלו הם רגשות ליבה העולים על גדותיהם, מבע של נשמה שמצאה פתאום דרך לדבר עם אלוהים בחופשיות ובפתיחות ורק על כך חשה אסירת תודה.^[9] 

כוח הלשון של חנה מנצח את עלי, הכהן הגדול

השיחה של חנה עם אלוהיה היא שיחה פנימית, חסרת צליל, אולם כאשר עלי הכהן מתעמת איתה באומרו "עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת יֵינֵךְ?" (פסוק יד) חנה האילמת מוכיחה כי היא מסוגלת גם לדיבור להוט, רם וקולח:

‏^{שׁמואל א א:טו} וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי יְ־הוָה. ^א:טז אַל תִּתֵּן אֶת אֲמָתְךָ לִפְנֵי בַּת בְּלִיָּעַל כִּי מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי עַד הֵנָּה.

חווית התפילה שחררה את לשונה הנצורה של חנה. לפני כן לא הצליחה להשיב למילותיו החמות של בעלה או להתגרויות של צרתה, אולם כעת היא מסוגלת להשיב לגערתו החריפה של הכהן, ודבריה מרשימים אותו כל כך עד שהוא חוזר בו מן הרושם הראשוני של חנה כאישה שיכורה ומברך אותה (פסוק יז). ברכתו של עלי היא רק תוספת על ההישגים שחנה כבר הגיעה אליהם בעצמה במו פיה.

אחרי שהצליחה להפוך את הכהן המנוכר לבן ברית חנה יכולה לשוב לסעודת הזבח של משפחתה בשלווה ובנפש רגועה:

‏^{שׁמואל א א:יח}...וַתֵּלֶךְ הָאִשָּׁה לְדַרְכָּהּ וַתֹּאכַל וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד.

אחרי שניהלה משא ומתן עם אלוהיה ויצרה לבנה ייעוד ומסלול חיים, חנה מגיעה לשלווה פנימית, תולדה של ביטחון שמעולם לא חוותה בעבר.

חנה "משאילה" את שמואל לי־הוה

כוח הדיבור של חנה מגיע שוב לידי ביטוי עם הולדת בנה:

^{שׁמואל א א:כ} וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְ־הוָה שְׁאִלְתִּיו.

חנה קוראת לבנה 'שמואל' מפני ששאלה, כלומר ביקשה (או לחלופין, לוותה) אותו מי־הוה, רוצה לומר כי התקופה שתזכה לה יחד עם בנה היא בגדר "זמן שאול" שינתן לה במתנה.^[10] השימוש המתוחכם והדו משמעי שלה בשורש שא"ל מראה היטב את הטרגדיה של אישה ש"ביקשה" או "שאלה" ילד מאלוהיה, אך מוכרחת למלא את הבטחתה ולהניח לו לקחת בחזרה את "הלוואתו".

אולם מעשיה של חנה אינם עולים בקנה אחד עם דבריה. חנה נקשרת בבן שכה כמהה לו ומתמהמהת עם העלייה השנתית לשילה כדי לדחות את מועד קיום ההבטחה לאלוהיה. אמירה תמציתית אחת שלה לאלקנה חושפת במלואה את התסבוכת הכואבת שאליה נקלעה:

‏^{שׁמואל א א:כב} וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי יְ־הוָה וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם.

כשהיא מגיעה לשילה דברי התודה שלה מהולים בחרטה, כפי שעולה מנאום קצר המשתמש שוב בריבוי המשמעויות של השורש שא"ל:

^{שׁמואל א א:כז} אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן יְ־הוָה לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. ^א:כח וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַי־הוָה כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַי־הוָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם לַי־הוָה.

קודם לכן הודתה חנה כי במובן מסוים שאלה את הילד מאלוהיה. אולם עכשיו, אחרי שנים שבהן גידלה וטיפחה אותו, היא מוכנה רק לומר שהיא משאילה את הילד לאלוהיה ולא יותר מזה. על ידי המשחק הלשוני המתוחכם של חנה בשורש שא"ל אנו הקוראים מצליחים לחוש את שינויי מצב הרוח שעברה ואת המסע שעשתה מעקרות לאימהות ומשם לצער הפרדה מבנה הצעיר.

המעמד החדש של חנה בעלייה המשפחתית לרגל

העלייה השנתית של אלקנה לשילה בפסוקי הפתיחה של הסיפור משמשת כאמור סמל מובהק ביותר ליוקרתה ולגדולתה של ההוויה הגברית, אולם אחרי לידת שמואל חנה היא שהופכת למוקד הספרותי והלשוני של העלילה:

‏^{שׁמואל א א:כד} וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שְׁלֹשָׁה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן וַתְּבִאֵהוּ בֵית יְ־הוָה שִׁלוֹ וְהַנַּעַר נָעַר.

כעת חנה עולה לרגל דרך קבע בעצמה, לא כסרך של בעלה או כחלק בפמליה שלו אלא כשוות ערך יחד איתו:

^{שׁמואל א ב:יט} וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים.

תפקידה החשוב של חנה בהיסטוריה המקראית

דמותה של חנה חושפת עולם נשי אחר מן התרבות הסובבת אותה, ועל כן אינה תואמת את המוטיב הפשוט של העלילה, כלומר תשוקה אחת ויחידה של אישה להפוך לאם, ולא את שיבוצו של הסיפור בספר שמואל כסיפור פתיחה לחייו של שמואל הנביא.

מדוע סוטה המחבר של ספר שמואל מנתיב העלילה שלו וטורח להציג את חנה כאישיות מכובדת בעלת כישרונות יוצאי דופן אף שאין הדבר תורם למטרותיו ההיסטוריות והדתיות של הספר? מדוע ניחן אלקנה במודעות רגישה פי כמה מן המקובל בדורו? עצם העובדה שאישה כמו חנה מקדישה את כל כולה להבאת ילדים לעולם מעידה על דלות האפשרויות לביטוי יצירתי שעמדו בפני נשים בעת העתיקה וביתר התקופות הקדם־מודרניות.

הקוראים אולי נזכרים בג'ורג' אליוט המלינה בפתיחתה ל"מידלמארץ'" על האפשרויות המוגבלות של נשים מיוחדות ש"לא מצאו להן חיים רבי־עלילה שתוכם התפתחות מתמדת של פעולה אשר הֵדֶיהָ למֵרָחוֹק; אולי רק חיים של טעויות, פרי גדוּלה רוחנית מסוימת שקַטנוּת ההזדמנות לרועץ לה".^[11] אליוט אף מתארת את "הכמיהה המשותפת למין הנשי" כפשרה טרגית שנכפתה על נשים נפלאות רבות לאורך ההיסטוריה.

אך הסיפור המקראי של חנה עסוק ללא הרף באימהות ובכל זאת מסתיים בתחושות של סיפוק ורוממות רוח ולא בתחושות של פשרה ותבוסה. ככל שכישוריה של חנה הולכים ונחשפים אנו מבינים כי הצורך שלה בילד הוא דרכה להביא לידי ביטוי כישרונות עצורים דרך השקעה רוחנית ואינטלקטואלית בגידול של ילד, בטח ובטח בחברה שבה עול חינוך הילדים נפל לרוב על האם.^[12] עם זאת התנאים שחנה מציבה במשא והמתן שלה עם אלוהיה מלמדים על שאיפות גדולות יותר מלחנך ילד בביתה, על כמיהה לחצות את הקיום המצומצם שלה כאישה בנישואים פוליגמיים לעבר חיים סוערים של השפעה על מהלך ההיסטוריה והתמסרות לעבודת אלוהים.

העובדה שחנה מצליחה ללדת בן רק אחרי שהיא מסכימה להפסיד אותו לאחר מספר שנים, עשויה להיתפס כטרגדיה, אולם התנאים האלה, כלומר ההקדשה של הילד לעבודת אלוהים הרחק מאימו, הוצבו על חנה מרצונה החופשי ולא נכפו עליה. בעזרת כח הרצון שלה חנה מעניקה לבנה תפקיד בהתפתחות הדתית והפולחנית של עם ישראל ובשיח הברית המתמשך שלו עם אלוהיו. היא עצמה זוכה למקום חשוב בחוליה הספרותית וההיסטורית הזו דרך התפקיד המרכזי שזכתה לו בסיפור שפותח את העלילה המקראית החשובה של ספר שמואל.

חנה בשירתה מתעלה מעל כאבה ומשכללת את אמנות התפילה

מסכת ייסוריה של חנה, המתוארת במזמור מבריק ומופלא, היא בגדר מסה דרמטית על התפילה ועל תפקידיה השונים של השפה. במדרגתה הנמוכה ביותר משמשת השפה לניצול של חסרי הישע והחלשים בחברה, ובמדרגה הגבוהה שלה היא הופכת לתפילה ככלי בידיו של האדם להעפיל מעבר למצב האנושי הזמני והמוגבל ולהגיע לפסגות.

אחד מעמודי התווך של סיפור חנה הוא אישה אחת שמצליחה להראות כוחה של שפה מהו, ולהתוות את דרך המלך של התפילה היהודית. בעזרת שימוש יצירתי בלשון ובמבעיה המקודשים חנה מדגלת מעל המשוכות הממשיות של זמנה ומקומה. במקום להפוך "אישה בחלון",^[13] קפואה לעד בעמדתה המתבוננת בהיסטוריה מן הצד, משאירה חנה בזיכרון של בני עמה חותם בל יימחה. הודות להשפעתה על נתיב ההתפתחות ההיסטורית של עמה היא זוכה במקום של כבוד בחיבור המקודש שמתעד אותה.^[14]