ויפתח את רחמה – התפיסה המקראית של העקרות

עקרותה של רחל: קושי המגדיר זהות

וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה... (בראשית כט:לא).^[1] מלבד יופייה, עקרותה של רחל היא התכונה היחידה שהמקרא מספק לנו מדמותה. מילותיה הראשונות במקרא פונות ליעקב, והן:

^{בראשית ל:א} ...הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

בכך שהמקרא מתמקד בעקרותה של רחל תוך התעלמות  מכל זווית אחרת בזהותה, אנו למדים כי על פי המקרא העקרות היא בעצמה הזהות של רחל.

הרבה יותר מכל חברה מודרנית, העולם שבו חייתה רחל היה עולם שעוצב בצורה כזו שנשים עקרות יחושו בודדות ומרוחקות מן החברה. וכמו שהיה מאז ומעולם, המפגש התמידי של האישה העקרה עם הפוריות של שכנותיה שימש מקור של כאב. במקרא הכאב הזה מועצם בעקבות מוטיב תרבותי וספרותי מסוים של פוליגמיה – שרה, רחל וחנה מתגוררות כולן תחת אותה קורת גג עם ההתגלמות החיה של מכאובן, ופוגשות אותה יום יום פנים אל פנים.

החרפה

במעמד נתינת השם ליוסף, רחל מבהירה לנו מהי תחושת העקרות:

^{בראשית ל:כג} ...אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי.

המילה חרפה משמשת במקרא לציון של:

• גברים ערלים (בראשית לד:יד)
• גברים שנעקרו עיניהם (שמואל א יא:ב)
• מורך לב (שמואל א יז:כו)
• קורבן אונס (שמואל ב יג:יג)
• חומותיה ההרוסות של ירושלים (נחמיה ב:יז)

חוויית העקרות בישראל הקדום הייתה חוויה של רמיסה מוחלטת.

המילה שבה נוקטת רחל, "חרפה", היא עניין חברתי. אין חרפה בלי אנשים שאל מולם מרגיש האדם בושה – בלי אנשים אחרים שיכולים לבייש אותו. בושה שכזו באה לרוב מתוך התפיסה שהעקרות היא עונש משמיים.

חנוך א, ספר חיצוני יהודי מן המאה השנייה לפני הספירה, מבטא באופן בוטה את תחושת העקרות:

"ואישה לא תיברא עקרה, כי אם בעוונה תושת עליה עקרות, ערירית תמות. עקרות לא נתנה לאשה כי אם בגלל מעשי ידיה, תמות בלי בנים."^[2]

במחקר המודרני הפרשנות הזו לעקרות נתפסת גם כזווית הראייה של המקרא:

לא משנה לאיזו תקופה נתארך את סיפורי העקרות של האימהות, המשמעות התיאולוגית שלהם ברורה... העקרות היא עונש כפי שילדים הם ברכה. היא מעשה ידיו של אלוהי ישראל.

מאות השנים שבהן הבינו הקוראים את העקרות בתוך המסגרת הדתית המקיפה הזו, יחד עם התפקיד המרכזי שיש למקרא בעיצוב הדרך שבה אנו תופסים את אלוהים, גורמים לנו באופן טבעי להניח כי גם המחברים הקדומים של המקרא סברו כולם שהעקרות היא עונש משמיים.

האם זו אכן מסקנה הכרחית – או שמא זוהי לא יותר מהשלכה של התפיסות התרבותיות שאנו מורגלים בהן חזרה על הספר המכונן שלנו?

רחל לא אשמה

לא מצאנו ולא ראיה אחת מן המקרא שרחל היא האשמה בעקרותה. בהקשר הזה בולטת מאוד הצורה שבה רחל מתמודדת עם העקרות שלה - היא איננה מתפללת, אינה מתחרטת על עוול שעשתה או מתוודה על חטא ואינה מבקשת מחילה כלשהי. היא כלל לא פונה לאלוהים. הכתוב לא מזכיר שרחל הפגינה חסד, דבקות, כפרה או חשבון נפש בצורה כלשהי ובעקבות זאת זכתה בריפוי משמיים. ובכל זאת – אלוהים הופך אותה לפורייה.

ברירת המחדל של הרחם

ההתערבות האלוהית ממלאת את חלקה בתהליך העיבור לא רק בצורה מופשטת, כי אם באופן פיזי־ממשי ומסוים מאוד. כאשר רחל נכנסת להריון של יוסף, הכתוב בבראשית ל:כב מספר על אלוהים: "וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ". אם תפקידו של אלוהים בעיבור מתואר כפתיחת הרחם, אזי יש לומר כי טרם הרגע של ההתערבות האלוהית,  היה הרחם של רחל סגור על פי ברירת המחדל שלו.

הראיה הטובה ביותר לתפיסת פוריות שכזו איננה פתיחת רחמה של רחל, שהרי בסופו של דבר אנו יודעים שהיא הייתה עקרה. הראיה הזו דווקא נמצאת אצל לאה, הכפילה הפורייה של רחל, שכן אותו ביטוי בדיוק נאמר גם עליה:

לפני ההריון עם בנה הראשון, ראובן, הכתוב מספר על י־הוה "וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ" (בראשית כט:לא). אם גם רחל וגם לאה לא יכולות להיכנס להריון ללא התערבות אלוהית, נראה סביר מאוד לומר כי על פי השקפת העולם המקראית כל הנשים "מטבען" עקרות – או בשפה האותנטית של העולם הקדום, "נוצרו" עקרות.^[4]

"פתיחה" במקרא

הטענה כי על פי המקרא כל הנשים עקרות "מטבען" צומחת מן השימוש בשורש פת"ח, שורש נפוץ לכאורה שלרוב מופיע במקרא באופן גנרי. אולם המקומות במקרא שבהם השורש הזה מיוחס לאלוהים עצמו הם נדירים ורבי משמעות.

• סלע – בתהילים צה:מא נאמר כי י־הוה "פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם", רגע יוצא דופן עבור סלע אם אכן התרחש.
• אוזניים – ישעיהו מספר כי י־הוה "פָּתַח לִי אֹזֶן" (ישעיהו נ:ד-ה), כלומר, לא שאלוהים הפך את ישעיהו מחירש לשומע, אלא הפך את יכולת השמיעה האנושית הרגילה שלו ליכולת נבואית לשמוע את מילות י־הוה.
• פה אנושי – י־הוה אומר ליחזקאל "אֶפְתַּח אֶת פִּיךָ" (יחזקאל ג:כז, וגם לג:כב), כלומר לא אהפוך אותך מאילם למדבר, אלא אהפוך את יכולת הדיבור האנושית הרגילה שלך ליכולת דיבור נבואית לדבר את מילות י־הוה.
• פה האתון – י־הוה פותח את פה האתון של בלעם (וַיִּפְתַּח יְ־הוָה אֶת פִּי הָאָתוֹן; במדבר כב:כח) כאשר בלעם מכה אותה על מנת שתמשיך לנוע. מלבד הנחש בבראשית ג, לבעלי החיים במקרא אין יכולת דיבור.

אפשר לסכם זאת בקצרה – כאשר אלוהים פותח משהו הוא משנה אותו ממצב רגיל למצב בלתי רגיל.

פתיחת רחם סגור

האנלוגיה המקראית מורה אפוא כי המצב הרגיל הוא רחם סגור, וכי רחם "פתוח" הוא מצב בלתי רגיל. תפקידו הפעיל של אלוהים בתהליך העיבור שוב מתעצם, ואפילו מגיע למעמד ניסי. התדירות הגבוהה של האירוע הזה, היא חסרת חשיבות.^[5]

לפתיחה ולסגירת הרחם יתרונות שונים בזמנים שונים: הרחם חייב להיות סגור כדי למנוע הפלה, אבל חייב להיות פתוח כדי לאפשר לידה. העקרון החשוב ביותר עבורנו הוא כי הרחם חייב להיות פתוח בזמן קיום היחסים על מנת לאפשר את העיבור – מה שמחייב אותנו לומר כי היה סגור עד הרגע הזה. חז"ל אומרים זאת בפירוש (סנהדרין קיג.):

שלש מפתחות לא נמסרו לשליח: של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים.

הדימוי שמקבל כאן הרחם הוא של תיבה נעולה שרק אלוהים נושא את המפתח שלה. כדי שייוולד ילד – ואולי אפילו כדי שהזרע ייכנס אל הרחם – אלוהים חייב לסובב את המפתח ולפתוח את המנעול.

האם אלוהים מונע הריון?

תפיסה כזו של עיבור עשויה לשנות את הדרך שבה אנו מבינים ביטויים מקראיים המתארים לכאורה התערבות אלוהית במניעת הריון, כדוגמת שרה האומרת: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְ־הוָה מִלֶּדֶת (בראשית טז:ב); או יעקב האומר לרחל כי אלוהים הוא אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן (בראשית ל:ב).

אנו יכולים לומר כי הדמויות הללו בסך הכל מבטאות שוב את התפיסה המקובלת שאלוהים הוא האחראי הישיר לעקרות, כפי שאומרת פנינה על חנה צרתה: "כִּי סָגַר יְ־הוָה בְּעַד רַחְמָהּ". אולם אנו יכולים גם לציין כי הדברים שלהן מבטאים הלך רוח פסיבי למדי: אפשר לעצור מישהי מלדת, או למנוע ממנה פרי בטן, מבלי לעשות דבר – כל הדרוש הוא לדלג מלכתחילה על פתיחת הרחם.

העובדה כי בכל אחד מהסיפורים – וכן בסיפור חנה – יש לאישה העקרה דמות יריבה: הגר, לאה ופנינה לא אומרת לנו דבר. כוונתי היא שהפעמים היחידות שבהן המקרא משתמש בשפה הרומזת על התערבות אלוהית בעקרות של הנשים הללו הוא עושה זאת כדי לבנות ניגוד ספרותי בין שתי נשים, האחת פורייה והשנייה לא. יתר על כן, המחשבה כי רחל עקרה ולאה אינה עקרה, היא מחשבה שגויה – שתיהן מתחילות במצב של עקרות, והרחם של לאה פשוט נפתח לפני זה של רחל.

עקרות: מצבה הטבעי של האישה

באומרנו כי כדי שאישה תיעשה פורייה דרושה התערבותו הפעילה של אלוהים, אזי עקרות איננה עונש משמיים; זהו המצב שאיתו כל אישה מגיעה לעולם. אדרבה, חוסר היכולת להרות נשענת על (אי־)פעילות אלוהית. וביתר דיוק, עקרות ופוריות אינם מצבים נצחיים כי אם נתונים למשא ומתן מתמשך. אישה יכולה להיות פורייה ולאחר מכן לא פורייה שוב לעולם.

מדוע לאה מתנהגת כעקרה?

זהו למעשה בדיוק המקרה של לאה. אלוהים פותח את רחמה והיא יולדת ארבעה בנים: ראובן, שמעון, לוי ויהודה. אולם בנקודה הזו אנו שומעים כי וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת (בראשית כט:לה). לאה לא עשתה דבר רע; אף לא פרט קטנטן אחד השתנה אצלה. היא פשוט לא מסוגלת להתעבר. כאשר וַתֵּרֶא לֵאָה, כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת (בראשית ל:ט) הפתרון שלה הוא לתת ליעקב את שפחתה זלפה כפילגש על מנת שעוד ילדים יוכלו להיוולד בשמה.

דרך הפעולה הזו מוּכּרת מאוד במקרא, אולם היא תמיד ננקטת במקרים של עקרות מפורשות: שרה נותנת את הגר לאברהם (בראשית טז:ב) ורחל נותנת את בלהה ליעקב (בראשית ל:ג). אם כן, על אף שלאה כבר ילדה ארבעה בנים, היא נוהגת כעקרה – וכך היא מגדירה את עצמה כעת.

אולי מפתיע עוד יותר שאחרי שזלפה יולדת את גד ואשר, לאה מתחילה להרות שוב, ויולדת את יששכר, זבולון ודינה. לאה איננה פורייה לצמיתות או עקרה לצמיתות. סביר מאוד לומר אפוא כי על פי המקרא אפשר יהיה לומר – כמה שהדבר יישמע מוזר לאוזנינו המודרניות – שכאשר לאה "עמדה מלדת" היא הייתה גם עקרה, אף שכבר ילדה ארבעה בנים.

עקרות אינה גזרת שמיים

אחר שחיברנו את כל חלקי הפאזל ברור כעת כי בתפיסת עולמם של מחברי המקרא העקרות איננה פגם אנושי, כי אם אלוהי. המקרא אכן מציג את העקרות כתופעה דתית, אולם אין זו התופעה  הדתית שלרוב חושבים עליה במקרה הזה. הפוך מהנחות היסוד הנפוצות, העקרות איננה גזרה אלוהית. אלו שמעולם לא ילדו ילד או שלא יכלו להרות לא באו לזאת בגלל עונש שקיבלו על חטא מסתורי כלשהו. הם לא עשו דבר רע. לא הפעולות שלהן עומדות בשורש של עקרותן, אלא חוסר הפעולה של האל.

מן העבר הרחוק ועד ימינו אנו, אי היכולת להרות תמיד הייתה מקור לכאב ולבלבול. שאלת "למה אני"? נוקבת. התשובה שאליה נוטים להגיע קשה וכואבת במיוחד. החיבור המיידי שנעשה – כמו בכל פגם – בין עקרות ובין מרת רוח אלוהית הוא חיבור עתיק, וקשה יהיה להכחיש את שורשיו המקראיים. אך זוהי רק פרשנות אחת מני רבות, ולא בהכרח העדיפה מכולן.