אברהם נושא ונותן על קניית מערת המכפלה בארץ המובטחת

אחרי שאברהם בוכה ומתאבל על מותה של שרה אשתו (בראשית כג:א–ב) הוא פונה לתושביה המקומיים של קרית ארבע לשאת ולתת על חלקת קבר. המקומיים האלה הם החיתים, או "בני חת" (פסוקים ג, ה, ז, י, טז, יח, כ), המכונים בלשון הכתוב "עַם הָאָרֶץ" (ז, יב–יג), כלומר בעלי קרקע. הפסוקים בפרשייה הזו טורחים להזכיר בכל פעם מחדש כי שמם של האנשים הללו הוא "בני חת", ומכאן נובעים דברי המדרש:

^{בראשית רבה נח} אמר ר' לעזר כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין, כדי לכתוב בני חת. עשרה פעמים כתוב בני חת כנגד עשרת הדיברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו שלצדיק כאילו קיים עשרת הדיברות.

דברי המדרש מלמדים על אופייה הייחודי של הפרשייה הזו, המתארת באריכות רבה את הרכישה של אברהם. שלושת הסבבים של המשא ומתן הזה חושפים בפנינו חלקים מתפיסת עולמו של המספר ומלמדים אותנו היטב על ההתנהלות העסקית המקובלת בזמנו.

סבב א: הבקשה הראשונית

 אברהם פותח את דבריו בהכרזה שהוא זר ואינו מן המקומיים, והוא מבקש חלקת קבר:

^{בראשׁית כג:ד} גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת־קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.

הבקשה של אברהם לקבור את מתו "מלפניו", החוזרת שוב בפסוק ח, מתאפיינת בניסוח יוצא דופן שהחיתים ועפרון עצמם לא משתמשים בו. ניסוח זה משקף את הפולמוס הנסתר שעורך כאן המחבר עם מסורת קדומה של הערצה או פולחן של אבות קדמונים, שכללו גם דרישה אל המתים ושימוש בהם לשם תקשורת עם כוחות מאגיים, פעולות שהמקרא יוצא נגדן פעמים רבות.^[1]

פולחן האבות הקדומים

לאחר מותם היו הופכים חלק מאבות המשפחה, לרוב גברים, לחלק מפולחן הבית. הם היו נעשים מושא לתפילה וזוכים לכבוד מיוחד, הכולל ייצוג פיזי בדמותם של חפצים קטנים שהמקרא מכנה בשם כולל "תרפים".^[2] במקרא, חפצים אלה מכונים גם "אלהים"^[3] ,"אִטִּים/אֹבוֹת"^[4] (רוחות) ו"קדושים".^[5] תפקידם היה להשגיח על המשפחה ועל נחלתה, להגן על זכויותיה ולברך אותה בשפע וביבול מוצלח.^[6]

המחבר של בראשית פרק כג ביקש לקרוא תיגר על האמונה הזו. על ידי הכנסת ביטוי תמים לכאורה, "מתי מלפני", בפיו של אברהם, הוא מביע את התנגדותו להפיכה של שרה לחלק מפולחן "תרפים" שכזה ולראייתה כ"אם קדמונית" קדושה ונשגבת.^[7] גם הביטויים "מתי" ו"מתך" (פסוק ו) רומזים כי האדם נשאר אנושי לגמרי וללא כל מעמד אלוהי גם אחרי מותו, ולמעשה חדל מלהתקיים.^[8]

הפרשייה הזו היא תיאור הקבורה הראשון במקרא. לכן, כותב ג'ייסון בריי, היא מבקשת לשמש אבטיפוס לקבורה הראויה, להתפלמס עם פולחן האבות הקדומים ולצאת נגד רעיונות בנוגע למוות שנחשבו לבלתי מקובלים בעיני המחבר. ייתכן כי זהו גם ההסבר לחזרה המרובה, שבע פעמים במספר בתצורות שונות, על רצונו של אברהם לקבור את שרה; הכתוב מבקש למנוע כל מחשבה כי שרה המשיכה להתקיים באופן כלשהו, פרשנות שעלולה, בלשונו של מאיר שטרנברג, "לעודד פולחן מתים".^[9]

לתת או למכור?

אברהם מציין במפורש כי הוא מעוניין ב"אחוזה", כלומר זכות קבע על הקרקע ולא רק רשות להשתמש באחת מן החלקות. עם זאת במקום לבקש מבני חת בלשון "מכרו לי", אברהם בוחר להשתמש בלשון "תנו לי". השורש נ.ת.נ במקרא יכול אמנם לבוא במשמעות של מכירה או של העברת זכויות על נכס אבל בדרך כלל כוונתו היא "מתנת חינם", ונראה כי השימוש שלו בשורש הזה דווקא משקפת נוהג חברתי של נימוס.

בני חת מסכימים

הנמענים לבקשתו של אברהם משיבים בנימוס כי איש לא ימנע ממנו לקבור את מתו בקבריהם.

‏^{בראשׁית כג:ה} וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. ^כג:ו שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת־קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ.

החיתים כאברהם נמנעים מלהזכיר "מכירה" כלשהי ומכריזים כי יוכל לקבור את מתו בכל קבר אשר יחפוץ.

גרהרד פון ראד ומאיר שטרנברג סבורים שניהם כי תשובתם של החיתים היא תשובה בלתי מחייבת; במקום לאשר או לדחות את בקשתו של אברהם, הם משאירים את העניין תלוי ועומד.^[10] מנגד, חוקרים אחרים כמו ג'ון סקינר, ג'ייקוב רוזנברג ואבי וייס, טוענים כי החיתים למעשה דוחים את בקשתו של אברהם ומציעים לו במקום זאת להשתמש בקבר מקומי קיים.^[11]

פרשנויות אלה נשענות על ההנחה כי החיתים רוצים להימנע מהענקת זכויות קנייניות לתושב זר. עם זאת, הנחה זו אינה מוזכרת בפסוקים ונראה שהיא נגזרת מתוך היחס של בני ישראל לאדמתם שלהם כמתואר במקומות שונים במקרא. אין לנו סימוכין כלשהם כי גם לחיתים של קרית ארבע, בעיני מחבר הפרשייה, החזיקו בהתנגדות דומה למכירת קרקע לצמיתות לאנשים הנחשבים עבורם זרים.

מכאן נראה שתשובתם של בני חת משקפת נוהג מקובל של נימוס. אברהם הבהיר היטב כי הוא רוצה זכות של קבע ותגובתם של החיתים לא נשמעת כמו ניסיון להניא אותו מכך.

סבב ב: עפרון ושדהו

אברהם עצמו ודאי לא רואה פגם כלשהו בתגובתם של בני חת ומגיב בנימוס גם הוא:

^{בראשׁית כג:ז} וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.

הרצוא והשוב הזה בין אברהם והחיתים שואב מן השפה הרשמית והמוסכמות החברתיות הקדומות שנהגו בדרום הלבנט בעת משא ומתן בין קבוצות או יחידים שאינם קשורים זה לזה. ברי כי הכינויים "אדוני" (פסוק ו) ו"נשיא אלוהים" שבהם מכנים החיתים את אברהם הם לשונות מקובלים של כבוד, וכמותם גם ההשתחוות של אברהם היא מחווה של כבוד.

מה שמעניין את אברהם הוא עצם הסכמתם של החיתים, וכעת הוא מציין את החלקה המסוימת שאותה הוא רוצה לחלקת קבר. אברהם מכריז גם כי ישלם את עלותה המלאה למי ש"ייתן" לו אותה:

^{בראשׁית כג:ח} וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר. ^כג:ט וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר.

הפסוקים לא מפרטים מה הביא את אברהם לבחור דווקא בשדה ובמערה אלו, אך הם כן מציינים את שמה של החלקה.

המכפלה

מה פירוש המילה "המכפלה"? זהו כמובן צירוף של ה"א הידיעה יחד עם השורש כ.פ.ל. המ' התחילית נותנת לשורש משמעות של שם פעולה, ומכאן כי מכפלה פירושה "משהו כפול".

השם הזה לכאורה מעיד על תכונה כלשהו בטבעו של המרחב שנוצלה לטובתם של המקומיים. על כן בתרגומים הקדומים של התורה ליוונית וללטינית, וכן בדברי חלק מחז"ל ומפרשני ימי הביניים, המילה "מכפלה" מלמדת כי במערה היו שני מתחמים או שתי קומות של קבורה. פרשנויות אלה החמיצו חלק מן הרמזים למשמעותו האמיתית של המונח והסבירו אותו כאילו התייחס למערה בלבד.

המונח "המכפלה" מופיע במקרא שש פעמים, כולם בספר בראשית. בחלקן הוא נסוב על המערה ובחלקן הוא נסוב על השדה:

1. מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ; (כג:ט)
2. שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה... הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ; (כג:יז)
3. מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה; (כג:יט)
4. אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן; (כה:ט)
5. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה; (מט:ל)
6. בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה. (נ:יג)

אם כן השם "המכפלה" אינו בלעדי למערה ואינו בלעדי לשדה. סביר יותר כי הוא נסוב על שטח גדול יותר, אשר השדה והמערה הם רק חלק ממנו.

תשובתו של עפרון

אחר שאברהם מציין את הנחלה המיוחלת גם הצורך במתווכים כלשהם מתייתר – עפרון עצמו יושב בין הנמענים ושומע את דברי אברהם:

‏^{בראשׁית כג:י} וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר.

עפרון שומע את הבקשה כי הוא יושב בשער העיר, המוקד המסחרי ומקום מושבם של הפקידים הזוטרים של האזור (ראו למשל אסתר ב:יט). הנכנסים והיוצאים תדיר בשער הפכו אותו גם למקום נוח למציאת עדים הנדרשים לעניינים משפטיים (ראו למשל רות ד:א-ו). ומכאן תשובתו של עפרון:

^{בראשית כג:יא} לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ.

אברהם ביקש רק את המערה "אשר בקצה שדהו" אך עפרון מתחיל דווקא עם השדה. מאיר שטרנברג סבור כי עפרון מנסה לדחוק באברהם לקנות יותר משרצה בתחילה. עם זאת לדעתי אפשר להסביר גם שעפרון מבין בעצם את הכוונה האמיתית של אברהם, דהיינו רכישת השדה והמערה גם יחד.

"לא אדוני" – למה עפרון מסרב בדיוק?

מדוע פותחת תשובתו של עפרון במילה "לא"? כמה מן החוקרים מסבירים כי עפרון מסרב להצעת הקנייה של אברהם ומתוך רצון טוב מציע לו לקבור שם את שרה. זהו פירוש דחוק שכן בפשט הפסוק נראה שעפרון אכן מתכוון להעביר לאברהם את הבעלות על השדה והמערה.

חוקרים אחרים מציעים כי ה"לא" של עפרון מוסב על הצעת הקניין – עפרון רוצה לתת לאברהם את הכל במתנה. ג'ין טאקר מסבירה כי לפי הקריאה הזו ההצעה של עפרון אינה אמיתית כי אם חלק מדרכי המו"מ המקובלות, שכללו אדיבות מוגזמת ונימוס יתר. ^[12]

הקריאה הזו אינה מופרכת ועם זאת ברצוני להציע הסבר אחר: ה"לא" של עפרון מקורו בטעות סופרים בה הוחלף בין "לא" ל"לוּ", מילה המופיעה בתשובתו של אברהם לעפרון מיד לאחר מכן, "לוּ שְׁמָעֵנִי".

טעות דומה חוזרת גם בשני פסוקים אחרים (ה–ו, טו–טז). בשניהם המילה "לו" נקראת כמושא עקיף, "לוֹ", במקום מילת האיווי "לוּ", וכך נוצר הביטוי המוזר "לֵאמֹר לוֹ שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי". המילה לֵאמֹר מבשרת תמיד על דיבור ישיר – ואין במקרא כולו מקום אחר שבו מגיעה אחריה מילת יחס. נראה אפוא כי בשני המקרים הביטוי המקורי היה לֵאמֹר לוּ שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, כלומר "הלוואי שהיה אדוני מקשיב לדברינו".

אם פירוש זה הוא נכון, עפרון מעולם לא אמר "לא" לאברהם. זוהי בסך הכל דרך התבטאות שהייתה חלק מעולם המשא ומתן דאז, "אם רק אדוני היה מקשיב לי...".

סבב ג: הכסף

אברהם משתחווה שוב בנימוס "לפני עם הארץ" (פסוק יב) ואומר באזניהם כי כבר "נתן" או שהוא מציע כעת לרכוש את השדה תמורת ערכו במתכת כסף (ויהא ערכו אשר יהא):

^{בראשׁית כג:יב} וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ. ^כג:יג וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה.

מדברי עפרון קשה לדעת אם ההצעה היא לתת את השדה במתנה או למכור אותו, אולם תשובתו של אברהם חוזרת בבירור על מה שכבר נאמר: אברהם הולך לשלם. מדוע נקודה זו חשובה כל כך למחבר הפרשייה?

קרקע יש לקנות

ניית'ן מקדונלד מציע כי קבלת השדה במתנה (במקום קניינו החוקי) יוצרת מצב של התחייבות וציפייה לטובה הדדית בעתיד, וכי אברהם אינו רוצה להיקלע לסוג כזה של קשר עם יושבי הארץ הילידים.^[13] לדבריו, אברהם נועד לשמש כאן דגם של התנהגות נכונה לצאצאיו בעתיד, תקופת שיבת ציון. הוא מלמד אותם כי עליהם לשמור על ההפרדה בינם ובין תושבי הארץ הנכרים שסביבם.

למארק ברט הצעה הפוכה. לדבריו, אף שבסיפור קבר המכפלה הוא נחלתם הבלעדית של בני אברהם, התיאור של הילידים המתירים לאברהם לקנות נחלה בקרבם נועד להראות לבני ישראל, פטרוניה הנוכחיים של הארץ, כי עליהם לאפשר גם לנכרים לקבל בה זכויות ולחיות בקרבם.^[14] לפי ברט המסר של הפרשייה הזו הוא שילידים וגרים יכולים לדור יחדיו בהרמוניה מבלי לפגוע ב"טהרת המחנה" של עם ה'.^[15]

המחיר

אברהם מציין בתשובתו כי ברצונו לרכוש את השדה ב"כסף", אך נמנע מלציין את המחיר, וגם קודם לכן הוא מבקש לקנות את המערה ב"כסף מלא", בלי לשאול למחירה. נראה שגם כאן משתקפת מוסכמה חברתית: היה זה בלתי מנומס לשאול על מחיר של דבר מסוים בתחילת המשא והמתן (כפי שעדיין מקובל בתרבויות מסוימות).

והנה כעת מציין עפרון את ערכו של השדה, 400 שקלי כסף:

‏^{בראשׁית כג:יד} וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. ^כג:טו אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר.

האמירה של עפרון "ביני ובינך מה היא" מיד לאחר קביעת המחיר גם היא התנסחות עסקית מקובלת. נראה שעפרון מבקש לומר כי בין שני הצדדים שוררת הבנה הדדית ועל כן אין צורך במשא ומתן; המספר שננקב הוא כביכול הוגן. ייתכן שהדבר מעיד על ציפייתו להצעה נגדית ולסבבי התמקחות נוספים עד קביעת הסכום הסופי, וייתכן גם שהוא מעיד כי עפרון רוצה לשלול מראש כל התמקחות. עבורנו, הקוראים המודרניים, אין דרך לעמוד על כוונתם המדויקת של הדברים.

המחיר שעפרון מציע נראה גבוה בהשוואה ל־50 שקלי הכסף שדורש ארוונה מדוד בשביל הגורן שלו, השטח שבו נבנה בית המקדש,^[16] או ל־17 שקלי הכסף שירמיהו משלם עבור שדה דודו אשר בענתות (ירמיהו לב:א–כג). עם זאת זהו סכום נמוך יותר מ־6,000 שקלי הכסף שבהם קונה עמרי את הנחלה שעליה יבנה את העיר שומרון (מלכים א טז:כד). המקרא אינו מספק לנו מידע על גודלם המדויק של השטחים האלה ועל כן קשה להעריך אם הסכום שמציע עפרון מופקע. אף על פי כן, הציפייה לעוד סבבי משא ומתן או לחלופין הטענה שהמחיר אינו נתון לוויכוח, מעידים ככל הנראה שמדובר בסכום גבוה יחסית.^[17]

לסכום 400 יש ערך סמלי שכן הוא שקול למספר שנות העבדות של בני אברהם במצרים על פי ברית בין הבתרים (בראשית טו:יב–טז). המספר הזה אולי מזכיר לאברהם כי ההבטחה האלוהית שבניו יחזרו לארץ כנען ברכוש גדול עדיין בתוקף, גם אם תתממש רק לאחר מותו.

סוגרים את העסקה

אברהם לא מתמהמה:

^{בראשׁית כג:טז} וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.

אברהם לא מתמקח על המחיר. ייתכן שלא הייתה לו אפשרות לכך, וייתכן שחשש שההתמקחות תכשיל את העסקה. כמקובל בעת העתיקה אין שום אזכור לחוזה כתוב; מכירת שדה עפרון לאברהם מתוארת כחוזה שבעל פה. את תפקיד העדים, גם להסכמה על התנאים וגם לתשלום המלא של אברהם, ממלאים החיתים. ומיד לאחר מכן המכר הופך עובדה מוגמרת:

^{בראשׁית כג:יז} וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. ^כג:יח לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ.

הזכרת "כל העץ" בשדה, עניין שלא הוזכר בסבבי המשא והמתן, תואמת את התיאור המשפטי של הזכויות המגיעות לבעליו החדשים של הנכס – כל הזכויות הקשורות בנכס עוברות לאברהם ולא הוזכר שלעפרון תישמר זכות כלשהי על העצים.

נחלה בארץ כנען

אברהם מתואר לרוב כנווד המקים את מושבו בסמוך לערים מיושבות ומעתיק אותו מעת לעת. על כן היינו מצפים לכאורה שאברהם יקבור את שרה במקום שבו מתה, בקבר פשוט ויחיד, כפי שנעשה בהמשך עם דבורה מינקת רבקה (בראשית לה:ח) ועם רחל אשת יעקב (בראשית לה:יט). במקום זאת, המקרא מקדיש פרק שלם לסיפור על רכישת שדה שבתוכו מערה שנועדה להפוך לבסוף למערת קבורה.

רמז אחד לחשיבותו המיוחדת של מעשה הרכישה הוא הביטוי "ארץ כנען", החוזר על עצמו שבע פעמים בפרשייה. בעיני סופרי התורה הקדומים היה המספר שבע סמל של שלמות, מלאות או השלמה.^[18] הפעם השביעית, הסוגרת את הפרשייה, מקבילה לפעם הראשונה המופיעה בתחילה, ויוצרת מבנה של "חתימה מעין פתיחה", תחבולה ספרותית נפוצה הנועדה להדגיש את הקשר שבין הביטויים החוזרים.

נראה שהמסר כאן הוא שהשדה והמערה הם שתי הזכויות הראשונות של אברהם על אדמת ארץ כנען. כבר המדרש מציין זאת ומחבר את הסיפור הזה לשני סיפורים אחרים של רכישת קרקע מיושביה הכנענים של הארץ:

^{בראשית רבה עט} אמר ר' יודן בר' סימון: זה אחד מג' מקומות שאין אומות העולם יכולין לונות את ישראל ולומר להם גזולים הם בידיכם. אילו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו שליוסף, מערת המכפלה "וישקל אברהם לעפרון", בית המקדש "ויתן דוד לארנן וגו"', קבורתו של יוסף "ויקן את חלקת השדה".

חז"ל מבחינים במוטיב מרכזי בפרשייה הזו והוא החוקיות של הרכישה. כך הופך הסיפור הארוך של רכישת חלקת הקבר לשרה מידי בני חת לצעד הראשון במימוש ההבטחה האלוהית בארץ ישראל.