מתי מתחילה ספירת העומר?

מנחת העומר של ראשית הקציר

לאחר תיאור המצוות של חג המצות, ויקרא כג מתאר את מצוות הבאת העומר (מנחה של סולת שעורים בנפח של "עומר") מראשית הקציר, לכוהן:

^{ויקרא כג:י} …כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. ^כג:יא וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְ־הוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

שלא כבמצוות קורבן הפסח וחג המצות, לא נמסר כאן תאריך מדויק להבאת מנחת העומר, אלא מצוין רק שהכהן יניף את העומר ממחרת השבת, לאחר ראשית הקציר.^[1]

קביעת התאריך המדויק של הבאת העומר הייתה חשובה במיוחד, מאחר ותאריך זה קובע גם את יום חג הביכורים (שבועות):

^{ויקרא כג:טו} וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. ^כג:טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַי־הוָה.^כג:יז …בִּכּוּרִים לַי־הוָה…

נראה שספר ויקרא לא העלה על הדעת תאריכים קבועים להבאת העומר או הביכורים, והניח לחקלאים להביא את המנחות לאחר ראשית הקציר בכל שנה, ולהתחיל לספור החל מתאריך זה; התאריך עשוי להשתנות משנה לשנה, והוא תלוי במועד הבשלתם של הגרעינים. פרשנות זו תואמת את הדרך שבה קובע ספר דברים את מועד חג השבועות (הביכורים):

^{דברים טז:ט} שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. ^טז:י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַי־הוָה אֱלֹהֶיךָ…

גם כאן, לא נמסר תאריך לחג אשר חל שבעה שבועות לאחר הקציר הראשון. ההבדל בין ספר ויקרא לבין דברים הוא בכך שלפי ויקרא הספירה מתחילה עם הבאת העומר, המתרחשת "למחרת השבת", בעוד בספר דברים הספירה מתחילה מראשית הקציר, שזמנה פתוח לחלוטין. עם זאת, אין אף באחד משני הספרים מועד מדויק לחג הביכורים/ שבועות.

תאריך הבאת העומר

בימי הבית השני, התפתח חג הביכורים/ שבועות ונעשה חשוב עד מאוד.^[2] לכן, גם לקביעה מתי הוא חל נודעה חשיבות רבה, בכל זרמי היהדות. אך כיצד ניתן לקבוע תאריך שכזה? ספר ויקרא מציין שלוש אינדיקציות:

1. לאחר ראשית הקציר
2. לאחר חג המצות (נרמז)
3. ביום שהוא "ממחרת השבת"

ראשית הקציר עשויה לחול עם בוא האביב. אינדיקציה זו היא כללית מדי, ואינה מאפשרת לקבוע תאריך מדויק. קביעת התאריך לאחר חג המצות, חג הנחגג במשך שבעה ימים החל מט"ו בניסן ועד כ"ב בו, מעשית מעט יותר – אולם מתי בדיוק לאחר חג המצות? ולבסוף, האינדיקציה "ממחרת השבת" עשויה לסייע גם היא, אולם לאיזו שבת מתכוון הכתוב?

ארבעה תאריכים אפשריים

בעקבות ההנחה המשותפת לכל זרמי היהדות למעלה מאלפיים שנה, לפיה הבאת העומר אמורה לחול בתאריך קבוע, ניתן לפרש את הפסוק בארבע דרכים התלויות בשתי שאלות יסוד:

1. האם ה"שבת" שבפסוק פירושה "יום השבת" ממש – (כלומר, מיום שישי בלילה עד שבת בערב), או האם ייתכן שלמילה זו משמעות אחרת, למשל, כל חג שבו נצטווה העם לנוח (לשבות, מלשון ש.ב.ת)?
2. האם המיקום בויקרא כג:טו (שעניינו תחילת ספירת העומר) לאחר חג המצות, פירושו שהבאת העומר ותחילת הספירה אמורות לחול לאחר תום כל שבעת ימי החג, או אולי זמנן הוא לאחר תחילת חג המצות, ולכן הספירה עשויה להתחיל במשך חג זה?

שתי הסוגיות הללו אינן תלויות זו בזו, וניתן להציג את החלופות והצירופים השונים בריבוע פַּנֶט (Punnett square - טבלת כל-האפשרויות):

כל אחת מהחלופות הללו נבחרה על ידי כת אחת ביהדות, לפחות.

1. יום ראשון לאחר תום חג המצות (האיסיים, הצדוקים, השומרונים)

מאחר שהמילה "השבת" פירושה בדרך כלל יום השבת, והקטע העוסק בהבאת העומר מופיע לאחר הקטע שעניינו חג המצות, הרי הפרשנות הפשוטה ביותר היא שהבאת העומר אמורה לחול ביום ראשון בשבוע שחל לאחר תום חג המצות. נראה שכך הבינו את הפסוק במאה השנייה לפני הספירה הכתות שדגלו בספר היובלים, המתאר כיצד יסד אברהם אבינו את חג הביכורים (יובלים טו:א-ב):

ובשנה החמישית לשבוע הרביעי ליובל ההוא בחודש השלישי בחצי החודש עשה אברם חג בִּכּורי הקציר. ויקרב מנחה חדשה לה', ועל הקרבנות מראשית התבואה עשה לעולה לה' ...^[3]

ט"ו בסיוון היה גם מועד חג השבועות/הביכורים של האיסיים מקומראן, שלוח השנה שלהם היה בן 364 ימים – ערובה לכך שכל חג נתון יחול ביום מסוים בשבוע בכל שנה.^[4] כך, על-פי לוח השנה של קומראן, הוקרב העומר בכל שנה ושנה ב־כ"ו ניסן, שהיה תמיד יום ראשון הראשון לאחר חג המצות וחמישים יום לפני ט"ו בסיוון.

לא זו אף זו, ממגילת המקדש נראה שיום זה נחשב חג בקומראן (11QT^b 5-6):

⁵ [ובעשרים וששה בחדש הראישו]ן֗ שבתו֗ן זכ֗ר֗ון מקרא קודש ⁶ [כול מלאכה לוא תעשו בו כי אם אוכל א]ש֗ר יעשה לנפש…^[5]

קבוצה אחרת, שאנשיה סברו כי הפסוק מתכוון ליום שלאחר השבת ממש, הייתה כת הצדוקים, שנקראו על-שם הכוהנים הצדוקים שמילאו תפקיד מנהיגותי נכבד בקבוצה זו. אף שלא נותרו בידינו מסמכים מקבוצה זו, הרי טקסטים חז"ליים שחלקו על הצדוקים בנקודה זו (ראו להלן), והעמידו אותם בכפיפה אחת עם האיסיים (הבייתוסים), מעידים כי כך הבינו הצדוקים את הטקסט הזה.

ולבסוף, זו גם דרך פירושם של השומרונים, המתחילים גם בימינו את ספירת העומר ביום ראשון שלאחר תום חג המצות, ושבועות חל אצלם חמישים יום לאחר מכן.^[6] במכתב, שנכתב לשומרונים תושבי אנגליה ב-1734, והועתק בידי פרשן המקרא השומרוני משלמה בן אב סכוה הדנפי (Meshalma ben Ab Sakhuah the Danafite) בשנת 1740, מתואר החג כך:

ונספר חמשים יום ממחרת השבת אשר הוא מן [=לאחר] שבעת יומי המצות עד ממחרת השבת השבעית. ויהי החִלם [=תחילתם] יום האחד ואחרם [=ואחריתם, סופם] יום האחד ואחרם הוא יום חג הקציר. ואתקרי [=ונקרא] שמו חג השבעות ויום הבכורים.^[7]

מאחר שהשומרונים אינם משתמשים בלוח השנה האיסיי השמשי בן 364 הימים, אלא בלוח שנה ירחי הכולל התאמות של שנה מעוברת, בדומה ללוח היהודי־הרבני, אין לחג השבועות השומרוני תאריך קבוע.

2. יום ראשון שבתוך חג המצות (קראים)

הפירוש השני, ולפיו הקטע מתייחס ליום השבת שבמהלך חג המצות, הוא אופן פירושם ומנהגם של היהודים הקראים.^[8] בימי הביניים הגנו הקראים על השקפה זו כנגד השקפתם של היהודים הרבניים (ראו להלן) שהתווכחו עימם, כגון ר' סעדיה גאון. מסיבה זו, החכם הקראי אהרון בן אליהו (בערך 1328–1369) בספרו ההלכתי גן עדן, מקדיש למעלה ממחצית הפרק על חג השבועות להגנה על הפרשנות הקראית לביטוי "ממחרת השבת." הוא פותח את כל החטיבה בהבחנה זו:

הדבור במחרת השבת: יש לדעת כי החלוקה רבתה בין חכמי הקראים ובין חכמי הרבנים, שאנחנו אומרים מחרת שבת בראשית והם אומרים מחרת יום טוב…

ואז הוא ממשיך בהבאת הוכחות וטיעונים, וכך הוא פותח:

כי לא מצאנו בכל הכתוב שנקרא המועד שבת, וא[ם] כ[ן] איך יתכן לומר כי מחרת השבת הוא מחרת המועד?

בפרק ג הדן במצוות חג השבועות, ממשיך אהרון בן אליהו ומסביר את הסיבה לכך שספירת העומר אצלם נעשית החל מהשבת שבתוך חג המצות ולא בשבת שאחריה. הוא מעיר כי המונח הוא "השבת" ולא "שבת" כלשהי, כלומר, ה' היידוע מתייחסת אל דבר-מה ידוע ומסוים. וכך הוא כותב:

בעבור שהקדים בפרק הקודם שבעת ימים מצות תאכלו ואע”פ [=ואף על פי] שהוא פרק מופרד תהיה ידיעתו שבה [= היידוע מתייחס לקטע הקודם] על שבעת ימי מצה בעבור השבת שיש בשבעת ימי מצה.

כיוון שהקראים משתמשים בלוח שנה ירחי, ופוסקים שחג השבועות אמור לחול תמיד ביום א', אין לחג תאריך קבוע (בדומה לשומרונים, הנזכרים לעיל).^[9]

3. היום שלאחר חג המצות (ביתא ישראל)

לפי הבנתם של פרשנים יהודים רבים, פירוש הביטוי "ממחרת השבת" הוא "לאחר החג" המתקשר לקטע הקודם, שבו מתואר חג המצות. הם מעירים כי השורש ש.ב.ת, שפירושו "לנוח," או "לחדול ממלאכה" מתקשר לחגים המוזכרים בספר ויקרא כג: יום התרועה (=ראש השנה) מכונה "שבתון," (פסוק כד) ויום כיפור מכונה "שבת שבתון" (פסוק לב).

בהנחה שהמילה "השבת" מתייחסת כאן לאחד משני ימי החג (הראשון והשביעי־האחרון),^[10] הפירוש הפשוט ביותר הוא ש"למחרת החג" פירושו לאחר היום השביעי של חג המצות, כלומר – לאחר סיומו המוחלט של החג. זו הדרך שבה מבינים אנשי ביתא ישראל (יהודי אתיופיה) את הפסוק, כפי שכותב ד"ר שרון שלום, רב בעדת ביתא ישראל, בספרו על ההלכה של יהודי אתיופיה:

מנהג בני הקהילה להתחיל לספור את ספירת העומר מיום טוב האחרון של חג הפסח. גם ב”ביתא ישראל“ הבינו שהפסוק ”ממחרת השבת“ מדבר על יום טוב, אך לא על יום טוב ראשון כי אם על האחרון. על פי זה, חג השבועות יחול לעולם בי”ב בסיוון.^[11]

בהמשך, דן ד"ר שלום בשאלה מדוע נבחר היום-טוב השני:

כאשר שאלתי את אחד הכהנים לטעם מנהג זה, הוא השיב לי ”קבלה היא מאבותינו וכך אנו נוהגים במשך דורות.“ ייתכן שדחיית הספירה נעשתה כדי שלא לערב את מצוות הפסח עם מצוות ספירת העומר. לכן רק כאשר מסיימים לחגוג את הפסח אפשר להתחיל במצווה חדשה.

אולם, פרשנות פשוטה יותר עשויה להועיל כאן. הקטע העוסק בעומר מופיע לאחר תיאור סיום חג המצות,כלומר, לאחר שהתורה דנה ביום טוב החָל ביום השביעי של החג. ייתכן שיש כאן רמז לכך שהספירה מתחילה רק לאחר תום החג, וכך הבינו זאת גם האיסיים, הצדוקים והשומרונים, כפי שצוין לעיל.

4. היום השני של חג המצות (פילון, יוספוס, הפרושים וחז"ל)

הפירוש המוכר והשגור ביותר של הפסוק הזה הוא דווקא המנוגד ביותר לאינטואיציה. חז"ל, קודמיהם הפרושים, ומחברים אחרים מתקופת בית המקדש השני כגון פילון ויוספוס, הבינו כולם כי "ממחרת השבת" פירושו "לאחר יום החג (ה'יום טוב') הראשון של חג המצות". לפי פירוש זה, ספירת העומר מתחילה ביום השני של חג המצות.

לדוגמה, פילון האלכסנדרוני כותב (ספר המצוות א: 162):

אך בתוך החג (=חג המצות) יש חג אחר שמועדו מייד לאחר היום הראשון. והוא מכונה "העומר".^[12]

גם יוספוס מקבל פרשנות זו (קדמוניות היהודים, ג:ה [250]):

...למחרת חג המצות, ביום הששה עשר, לוקחים מהפירות שנקצרו, יען עד עתה לא נגעו בהם, בחשבם כי מן היושר לתת תחִלה כבוד לאלֹהים אשר מידו שפע היבול הזה – ומביאים לו את בִּכּורי השעורים...^[13]

וחז"ל קובעים במפורש במדרש הלכתי:

"ממחרת השבת – ממחרת יום טוב." ^[14]

וכך תרגם זאת אונקלוס:

" תִמְנוֹן לְכוֹן מִבָּתַר יוֹמָא טָבָא…" (="ספרו לכם לאחר היום-טוב.")

ותרגום פסאודו-יונתן:

"ותימנון לכון מבתר יומא טבא קמאה דפסחא…" (="וספרו לכם לאחר היום-טוב הראשון של פסח.")^[15]

פולמוס חז"לי קדום

קרוב לוודאי, שחז"ל היו אכן מודעים לעובדה שפרשנותם אינה פשט הדברים, וזו הסיבה לעמדתם המתגוננת, בנושא זה. לכן, ספרות חז"ל מכילה דברי פולמוס קשים כנגד פרשנותם של הצדוקים והבייתוסים (האיסיים), ולפיה "השבת" פירושה יום השבת. ^[16]

חז"ל ירשו ככל הנראה את העמדה הפולמוסית הזו מקודמיהם, הפרושים; כלומר, אף-על-פי שהצדוקים והאיסיים כבר לא היו קיימים בימי חז"ל, המשיכו הרבנים להתווכח עם עמדותיהם.^[17]

בנספח הפרשנות (הסכוליון) למגילת תענית,^[18] מופיע אפילו הסבר רבני ולפיו החגיגה, שהתקיימה בתקופת בית שני מ־ח' בניסן ועד חג הפסח, הייתה לזכר נצחונם של הפרושים/ חז"ל על הצדוקים/ הבייתוסים בשאלת מועדו של חג השבועות:

מפני שהיו הצדוקין אומרי[ם] אין עצרת (=שבועות)^[19] אלא לאחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמ[ר] להם מנין לכם? ולא היו יודעים להביא ראיה מן התורה אלא אחד שהיה מפטפט כנגדו ואומר מפני שהיה משה אוהב את ישראל ויודע שעצרת יום אחד הוא; אמ[ר]: יעשו אותה אחר השבת כדי שיהוּ להם שני ימים טובים…^[20]

רבן יוחנן בן זכאי עונה בהוכחה (אירונית-היתולית) שמשה לא באמת אהב יהודים, שהרי "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (דברים א:ב) ומשה גרר את ישראל במדבר ארבעים שנה.

וכאשר הצדוקי (בנוסח אחר: הבייתוסי) מאשים את רבן יוחנן על כי הוא לועג לו, הוא עונה: "שוטה שבעולם, לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלכם…" כלומר, תורתנו המושלמת אינה פשטנית כפטפוטכם הריק.

לפי סיפור זה, הצדוקי נכנע ומודה שאינו מבין את התורה, והוא מאפשר לרבן יוחנן להסביר לו את הפסוקים בדרך מדרשית (רבנית) אופיינית. האירוניה שבסיפור זה מוכיחה את האמרה: "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה", שהרי הצדוקי יכול היה לענות לרבן יוחנן בציטוט הפסוק "למחרת השבת" ולעמוד על דעתו שהפסוק מתכוון לכך, פשוטו כמשמעו.^[21]

ארבע דעות מתוך חמש

לסיכום, כל ארבע האפשרויות להבנת הפסוק "למחרת השבת" השתקפו בפרשנות היהודית ובמנהגיה במשך הדורות:

1. יום ראשון שלאחר חג המצות (היובלים, האיסיים, הצדוקים, השומרונים),
2. יום הראשון שבתוך חג המצות (הקראים),
3. יום לאחר חג המצות (ביתא ישראל),
4. היום השני של חג המצות (פילון, יוספוס, הפרושים, וחז"ל).

העמדה היחידה שלא התקבלה כנראה אף באחת מהכיתות היהודיות, באלפיים השנים האחרונות, היא הפירוש הפשוט של הפסוק: לפי הפשט, להקרבת העומר לא נקבע זמן או מועד מדויק, אלא היא עשויה להתרחש בטווח זמן של תאריכים אפשריים, התלויים במציאות הריאלית של ראשית הקציר.